הרב אורי שרקי
מוסר ומדינה (א)
מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל
"מעייני הישועה", כ"ה באייר תשס"א
בעולם המערבי קימות שתי הכרות סותרות, המולידות תנועות מנוגדות, והן, המוסר והפוליטיקה. המוסר נתפס ביסודו כתחום התעלותו של האדם כפרט, בעוד שהפוליטיקה, העוסקת בארגון חיי החברה, נראית כיצירת הטבע, ללא כל זיקה למוסר. דואליות זו היא אשר הולידה בעת החדשה, בשעה שהתודעה הקולקטיבית, כלומר הרגשת היחיד שהוא שייך לכלל, הלכה והתגברה בלבבות, הלך וירד מעמדו של המוסר:
"אירופה נתיאשה בצדק מאלוהים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחזרה אל תוך מערכת הפילוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סימן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה. אותנו אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה." (אורות, עמ' נ"ב)
לעומת זאת בישראל, הממד הפוליטי-ציבורי נתפס מאז ומעולם כמנוף העיקרי לדחיפת החיים החברתיים לכיוון הערכי-אידיאלי:
"מורשת פלטה יש לאנושיות בכנסת ישראל, שהסימפתיה האלוהית נמצאת בחוגה הפנימי, הרגש מעיד והבינה מבררת, שאלהי עולם היחיד והמיוחד הוא הטוב הגמור, החיים, האור, הכל, המרומם על כל ומרומם על כל רוממות, וטוב מכל טוב, טוב לכלורחמיו על כל מעשיו, מחיה הכל ושומר הכל, מצמיח ישועה לכל,והסימפתיה הכוללת הזאתחודרת באומה זו לא רק בפרטיה, כי אם דוקא בכללותה." (אורות, עמ' מ"ט-נ')