הרב אורי שרקי
זקן וגיבור
משה רבינו הציג את עצמו בפני בני ישראל כמי שה' שלחו כדי לממש את הבטחת ה' לאבות להביאם אל ארץ ישראל לרשת אותה. כאשר עמד משה בחלק הראשון של ההבטחה, כשהכה את מצרים וקרע את הים, האמינו בו ישראל, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", שהוא אכן מי שעליו נאמר "פקוד יפקוד א-לוהים אתכם".לפי זה חנייתם בהר סיני נתפסה בפשטות כתחנת ביניים בדרך לארץ ישראל ולא כהכנה למתן תורה, שעליו לא היתה כל מסורת מאבותיהם. (הידיעה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-לוהים על ההר הזה" נמסרה למשה בלבד, ואילו לעם הבטיח "והבאתי אתכם אל הארץ"). כך שההודעה: "כה תאמר לבית יעקוב... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" דהיינו תפקיד דתי-אוניברסלי לאומה הישראלית, היה לעם חידוש בלתי צפוי, שדרש בירור מחודש מצד העם כדי לבחון את אמינותו של משה ביחס לשליחות הזו, שלא היתה "כלולה בתוכנית". אין פלא אפוא שהעם הגיב לדברים בחוסר אמון: "כל אשר דיבר ה' נעשה". כלומר מה שה' הבטיח לאבותינו ולא מה שאתה אומר לנו עתה. כך פירש רש"י: "אינו דומה שומע מפי השליח כשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו". (ועיין ממש כפירוש הזה בהיסוה"ת להרמב"ם פ"ח הל' א, ובכוזרי א,מט). על מנת להפיג את הפקפוק מלב העם נדרשה התגלות ישירה ופומבית: "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". תוכן ההתגלות היה: "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לכאורה אין זה מובן כיצד משמש משפט זה כאימות שליחותו של משה כנותן התורה. לשם כך מבאר רש"י: "לפי שנגלה על הים כגיבור מלחמה" - כלומר כא-לוה בעל מטרות לאומיות, "וכאן כזקן מלא רחמים" – כלומר כראש ישיבה המלמד תורה ,"אל תאמרו אלוהות הרבה יש" – שהתכלית הלאומית שבעבורה שלחתי את משה, שונה מהתכלית התורנית -, "אלא אנכי הוא שנגליתי במצרים ועל הים".
העולה מכאן הוא שמעמד הר סיני בא בעיקרו לברר את הקשר העצמי בין התורה לכיבוש ארץ ישראל.