הרב אורי שרקי
ישעיהו - פרק י"ג
סיכום שיעורים 18, 19 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב
"מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ" (י"ג-א').
עד עכשיו דברי הנביא היו עוסקים בתוכחה על המצב של המדינה ובאשור שיגיע לארץ ישראל. מכאן והילך ישעיהו מתחיל לדבר על עתיד קצת יותר רחוק.
באותם ימים בבל רק מתחילה לקום, כשאשור היא האימפריה העיקרית. מהמשך הדברים אנו יודעים שחיזקיהו יכרות ברית עם בבל וישעיהו יבוא אליו בטענות על הברית ויאמר לו שצאצאיו יהי סריסים בהיכל מלך בבל בגלל שכרת ברית איתם. אם כן, אנו יודעים שיש לבבל תפקיד עתידי, אבל הנביא מכין אותנו מראש שגם בבל תיפול. ישעיהו כבר צופה את נפילתה של אשור והרבה יותר מאוחר את נפילתה של בבל שתופל על ידי פרס ומדי. הפרק הזה הוא יחסית פשוט להבנה כי מדובר על תיאור של נפילה, אבל נצטרך לדייק כמה דיוקים.
שאלה: למה מוסיפים סיומת של "יהו" לסופי שמות של נביאים או אנשים בתנ"ך (כגון: ישעיהו, ירמיהו)?
תשובה: זו לא הוספה, זה השם שלו. לפעמים אומרים ירמיה ולפעמים אומרים ירמיהו (ה' ירומם אותו) , אך זו אותה הכוונה. מוסיפים את שם ה' לסוף השם. למשל לחזקיהו המלך ישנם ארבע שמות: חזקיה, חזקיהו, יחיזקיה ויחיזקיהו.
"עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים" (י"ג-ב').
יש כאן קריאה למישהו - לפרס - לבוא. בימי ישעיהו פרס היתה שבט נוודים, ממלכה קטנה. אחר כך הם הפכו לממלכה גדולה.
"נְדִיבִים" - אנשים גדולים (משמעות המילה בתנ"ך אינה בדיוק המשמעות המודרנית).
"נִשְׁפֶּה" - מקום בולט.
"אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי" (י"ג-ג').
"לִמְקֻדָּשָׁי" - הפרסים. 'להקדיש' פירושו גם להזמין, ה' 'מזמין' את הפרסים לסעוד בבבל. ה' רואה בהם שלוחים, כמו שהוא אמר קודם על אשור.
"לְאַפִּי" - כדי להוציא לפעול את כעס ה' הוא 'מזמין' את פרס ומדי.
"עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי" - הפרסים עליזים - שמחים - אבל בפועל הם משרתים מגמה אחרת, את הגאווה הא-לוהית. הפרסים מתכוונים סתם לכבוש ארצות וה' משתמש בהם למטרותיו. ה' גואה, גודל, מתגדל שוב.
"קוֹל הָמוֹן בֶּהָרִים דְּמוּת עַם רָב קוֹל שְׁאוֹן מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה" (י"ג-ד').
"קוֹל הָמוֹן" - הקול שעולה מהרבה אנשים, מלשון 'המיה'. הקול שאדם משמיע מבטא איזה שהיא השתוקקות.
"עַם רָב" - הרבה אנשים.
"שְׁאוֹן" - רעש.
"מַמְלְכוֹת גּוֹיִם נֶאֱסָפִים ה' צְבָאוֹת מְפַקֵּד צְבָא מִלְחָמָה" - הפרסים לא באו לבד לכבוש את בבל - הם באו עם המדיים (אנשי מדי) ועוד עמים. דרכם של הפרסים שהיו באים בקואליציות. כאשר פרס כובשת את בבל היא גורמת לתזוזה, הכיבוש מזיז הרבה עמים, משהו משתנה בעולם - וה' צבאות הוא הפועל מאחורי כל זה.
"בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ" (י"ג-ה').
"מֵאֶרֶץ מֶרְחָק" - מפרס. במושגים של אותם ימים פרס היא סוף העולם. מה שמיוחד בעמים האלה זה שהם לא עמים שמיים (בני שם). מבחינת התרבות של אותם הימים זה היה חידוש עצום להיפגש עם הפרסים.
"וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ" - הזעם הא-לוהי נובע בגלל הצורך לשנות את העולם.
"הֵילִילוּ כִּי קָרוֹב יוֹם ה' כְּשֹׁד מִשַּׁדַּי יָבוֹא" (י"ג-ו').
"הֵילִילוּ" - מלשון 'יללה', זו קריאה של התרגשות ואימה.
"יוֹם ה'" - כמו 'יום הדין'.
"כְּשֹׁד" - כשדים הם כְּשֹׁד. מתוך הזלזול הנביא מעוות את השם של האויב.
"מִשַּׁדַּי" - כאשר כתוב 'שדי' בלבד (ולא 'א-ל ש-די'), מדובר על צרה.
"עַל כֵּן כָּל יָדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל לְבַב אֱנוֹשׁ יִמָּס" (י"ג-ז').
"לְבַב אֱנוֹש" - יש לבב אדם, לבב איש. 'אנוש' הוא מה שאין לו תקווה, החלק השוכח מלשון 'נושה'. נאמר: "תקוות אנוש רימה" (מסכת אבות, ד'-ד'). מה שאין לו תקווה נקרא אנוש.
"וְנִבְהָלוּ צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם" (י"ג-ח').
"לְהָבִים" - מלשון 'להבה', 'אש'. אדם שנבהל פניו כמו להבה.
"צִירִים וַחֲבָלִים" - כאבים גדולים.
"אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" - כל אחד פונה לשני שיעזור, שיתן עצה. ברגע שפרס מגיעה כולם מבולבלים.
"הִנֵּה יוֹם ה' בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה" (י"ג-ט').
"וְחַטָּאֶיהָ" - "חטאים" עם דגש בט' זה רבים של 'חוטא', ולא של 'חטא'.
"כִּי כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם לֹא יָהֵלּוּ אוֹרָם חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ בְּצֵאתוֹ וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ אוֹרוֹ" (י"ג-י').
הרמב"ם מסביר ב"מורה נבוכים" שכל הדימויים האלה שיש אצל הנביאים על קטסטרופות קוסמיות שהשמש לא מאירה וכו' - אלו משלים, כי כאשר אדם עצוב נראה לו שהשמש קודרת, וכאשר הוא שמח נראה לו שהשמש זוהרת, ומצד האמת היא אותו דבר.
"וּכְסִילֵיהֶם" - מערכת כוכבים.
"וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲונָם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל" (י"ג-י"א).
"תֵּבֵל" - כינוי לארץ וגם מלשון בלבול.
"אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (י"ג-י"ב).
"אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז" - ה' יעשה אדם (אנוש) יקר יותר מזהב, ואדם יהיה יקר יותר מ"מִכֶּתֶם אוֹפִיר" שזה הזהב.
"עַל כֵּן שָׁמַיִם אַרְגִּיז וְתִרְעַשׁ הָאָרֶץ מִמְּקוֹמָהּ בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת וּבְיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ . וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ יָנוּסוּ" (י"ג, י"ג-י"ד).
בבל תהיה כצבי מודח. למלך בבל יש חיליים מכל מיני ארצות אבל ע"י מה שיקרה כל אחד ינוס לארצו.
"כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב. וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם וּנְשֵׁיהֶם תשגלנה (תִּשָּׁכַבְנָה)" (י"ג, ט"ו-ט"ז).
פסוק זה דומה לפסוק מתהילים: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" (תהילים קל"ז- ח',ט').
זו האכזריות של המלחמות של ימי קדם.
"הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" (י"ג-י"ז).
"מֵעִיר עֲלֵיהֶם" - מקומם נגדם. מדי ופרס כבשו ביחד את בבל. בתנ"ך יחד עם כורש מופיע דריווש המדי שהוא מלך מדי והוא כנראה חותנו של כורש מלך פרס. ישנם זמנים שבהם מדי היתה יותר נחשבת מפרס, וישנם זמנים שפרס היתה יותר נחשבת ממדי. מדי היתה נמצאת יותר צפונה מפרס.
"אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" - כסף לא מעניין אותם, הם באים לכבוש.
"וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּשְׁנָה וּפְרִי בֶטֶן לֹא יְרַחֵמוּ עַל בָּנִים לֹא תָחוּס עֵינָם" (י"ג-י"ח).
"וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים" - קשת הוא כלי נשק וגם כינוי לנעורים, העוצמה של הנערים. לא אכפת לנערים של בבל אם מי שמולם הוא צעיר או זקן, הם אכזרים.
"וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱ-לֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה" (י"ג-י"ט).
בבל שפעם הייתה כ"צְבִי מַמְלָכוֹת", "גְּאוֹן כַּשְׂדִּים" - תהיה כסדום ועמורה.
"צְבִי" - דבר שחומדים אותו. בארמית 'צבי' פירושו 'רוצה', 'משתוקק'.
"לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם" (י"ג-כ').
"לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד דּוֹר וָדוֹר" - אחר כך בבל תיחרב לגמרי (על ידי אלכסנדר מוקדון).
"וְלֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי וְרֹעִים לֹא יַרְבִּצוּ שָׁם" - הערבי הנווד לא ישים את האוהל שלו (לא יהל) בבבל. אפילו אוכל לא יהיה שם, הרועים לא יהיו שם.
"וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (י"ג-כ"א).
"וּשְׂעִירִים" - יכול להיות כינוי לשדים, 'כאילו' יש שם שדים.
"צִיִּים" - סוג של בהמות שבשממה.
"אֹחִים" - סוג של ציפור חרבות. כלומר, בבבל תשרה אווירה לא סימפטית: חורבות, חיות מוזרות.
"וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ" (י"ג-כ"ב).
"וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג" - המקום שבו היו מתענגים (בארמונות וכד') יתמלא בתנים.