הרב אורי שרקי
ישעיהו - פרק י"ב
סיכום שיעורים 17, 18 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב
"וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי" (י"ב-א').
מצד הפשט: 'אודך אף על פי שאנפת בי'.
"אנפת" - מלשון 'חרון אף', כעס.
הרמח"ל מסביר בספרו "דעת תבונות" שבאחרית הימים המבט מתעלה להבנת כל הרע שהיה, ואז גם יובן למה הוא היה טוב. לכן לעתיד לבוא תהיה הודאה על הרעה, מה שאי-אפשר לעשות בעולם הזה (למשל: בעולם הזה אי-אפשר להבין מה טוב היה בשואה). במבט עתידי מאוד עליון הדברים יראו אחרת.
"הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (י"ב-ב').
ישנה תחושת ביטחון למרות קשיים ומצבים לא פשוטים שיהיו באחרית הימים. בתוך זה "אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד".
"כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" - ביטוי שלקוח משירת הים. ישעיהו מבין ששירת הים היא תבנית שחוזרת על עצמה במהלך הדורות, הלל של יום העצמאות למשל.
"וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" - תלמוד מביא אגדה בה המלאכים שואלים מדוע עם ישראל אומר שירה כאשר מעשי ידיו של הקב"ה טובעים בים. רבי יאיר בכרך, בעל "חוות יאיר", מסביר: "עזי וזמרת יה" - 'אני מזמר כי ה' היה לי לישועה'. ה' לא הציל את המלאכים, הם לא ישירו - אך למי שהיתה הישועה מחויב לומר שירה.
"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (י"ב-ג').
הפסוק מדבר על תקופתנו - על הזמן של שיבת ציון, קיבוץ גלויות - כאשר שמחה גדולה. בתוך פסוק זה מופיע ביטוי שירי שהוא משל.
"מַיִם" - הביטוי 'מים' מציין פעמים רבות דבר המרווה את הנפש הרוחנית. גם פה יש ציפייה שבעקבות הגאולה תופיעה הארה רוחנית מיוחדת. כלומר, שיבת ציון, אף על פי שהיא מאורע גיאופוליטי, גוררת בעקבותיה מאורעות בתחום הרוחני - הרחבת התפיסה הרוחנית. חז"ל מכנים זאת "תורתו של משיח" - זאת אינה תורה חדשה לגמרי אלא דרך מיוחדת לגלות מתוך התורה עומקים שלא גילינו עד עכשיו. כתוב בקהלת רבה שכל התורה שבעולם הזה היא הבל לפני תורתו של משיח. דהיינו, מה שאנו משיגים זו ראיה קטנה, והישועה מרחיבה את הדעת ואז אנו "שואבים מים בששון ממעייני הישועה".
"בְּשָׂשׂוֹן" - את ההבדל בין 'ששון' ל'שמחה' אפשר להסביר באופן הבא: ששון זה התחושה כש"כוס שהולכת ומתמלאת", ושמחה זה התחושה כש"הכוס מלאה". ששון זה חדווה מיוחדת לנפש שדבר נמצא בתהליך התפתחות, בהתקרבות למטרה. לעומת זאת, שמחה מבטאת דבר שלם, כשלאדם יש כל מה שהוא רצה. שני המימדים הללו נקראים אצל הרב קוק 'שני סוגי שלמות': 'השלמות של השלמות' ו'השלמות של ההשתלמות' - שמחה וששון.
בתלמוד, במסכת סוכה, יש אגדה על שני מינים (כלומר, כופרים) שנקראים "ששון" ו"שמחה" שהתווכחו מי מהם יותר גדול, וכל אחד מהם הביא ראיות לשיטתו מהפסוקים בתנ"ך. משמעות הויכוח המשונה הזה היא איזו השקפת עולם עדיפה: זאתי הרואה את האידיאל בשלמות העומדת והיציבה או זאתי הרואה את האידיאל בהתפתחות המתמדת.
אגב, יש ויכוח דומה לגבי איזה משני העולמות - העולם הזה או העולם הבא - הוא העיקר. התלמוד במסכת ברכות (י"ז-א') אומר: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה שנאמר: 'ויחזו את הא-להים ויאכלו וישתו' (שמות, כ"ד-י"א)". הרמב"ם מסביר ש"יושבים" - פירושו 'נחים', אין יותר התקדמות. לעומת זאת, במקום אחר (ברכות, ס"ד-א') חז"ל אומרים: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר: 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-להים בציון' (תהילים, "ד-ח')".
אם כל אחד מהצדדים באגדה על ששון ושמחה מביא ראיות לצדקתו מהתנ"ך, למה התלמוד קורא להם 'מינים'? נראה לומר שכוונת התלמוד היא ששמחה בלי ששון וששון בלי שמחה זה מינות. האמונה האמיתית כוללת את שניהם: השאיפה לשלמות צריכה להיות מטרה, ויחד עם זה שיש ערך לציפייה המתמדת האין-סופית. בימות המשיח תורה מתגלה בעומק כזה שהיא מבחינתנו ששון - "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה".
השאיבה היא, לכאורה, לא סיבה לשמוח, אלא אדרבה, היא מאמץ - אדם שמח לא כשהוא שואב אלא כשהוא שותה. אפשר גם לשאול למה שמחת בית השואבה, שבה היו שואבים מים ומביאים אותם כדי לנסך אותם על המזבח, נקראת דווקא 'שמחת בית השואבה' ולא, למשל, 'שמחת ניסוך המזבח' - הרי השאיבה היא רק אמצעי והמטרה היא ניסוך המים על המזבח.
הרב קוק מסביר שהמצב בו האמצעי הוא פחות מהמטרה הוא בגלל חטא הארץ, כי, בלשון חז"ל, "טעם העץ אינו כטעם הפרי" - העץ הוא אמצעי והפרי הוא המטרה. בעולם המתוקן אנחנו טועמים את הטעם של המטרה גם באמצעים, כלומר "טעם העץ הוא כטעם הפרי" וזהו: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן" - כבר בשאיבה חשים חדווה ושמחה.
"מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" - תרגום יונתן בן עוזיאל מפרש את זה כ"תקבלו לימוד חדש מהנבחרים\הבכירים שבצדיקים". הרב צבי-יהודה קוק היה מסביר שפה מדובר על תורתו של הרב קוק (האבא שלו). הנביא אומר כי הגאולה כוללת בתוכה מין התגלות חדשה של דעת א-לוהים נרחבת יותר.
"וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ" (י"ב-ד').
גם קודם, בפסוקים א'-ב', הנביא דיבר על הודיה לה'. ההבדל בין פסוקים א'-ב' לבין הפסוק ד' הוא הבא: לפני שלומדים את מעיני הישועה - כלומר, לפני שמתוודעים למימד החדש של תורה שבאה בעקבות הגאולה - מודים לה' שהציל את האומה. אבל אחרי הרחבת הדעת מבינים גם את המימד האוניברסאלי, ההשפעה העולמית של הגאולה, שהיא משנה את כל התרבות האנושית כולה והיא בעלת משמעות עבור כל האנושות. שיבת ציון היא דבר שמזעזע ומערער את הרגלי החשיבה של כל העולם, ולכן יש גם התנגדות וגם התעניינות וזה דבר הנביא: "קִרְאוּ בִשְׁמוֹ" - לקרוא אל העמים - "הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ".
"זַמְּרוּ ה' כִּי גֵאוּת עָשָׂה מידעת (מוּדַעַת) זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ" (י"ב-ה').
"גֵאוּת" - פירושו גובה, גאווה, דבר המתעלה על ההרגלים הרגילים.
"מוּדַעַת" - יש להודיע זאת בכל העולם כולו.
"צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" (י"ב-ו').
"קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" - הקב"ה.
"יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן" - הכוונה לאומה הישראלית, כנסת ישראל, שהיא כמין בת זוג של הקב"ה. הנביא הולך בכיוון של רבו הושע שגם הוא דימה את כנסת ישראל לאישה סוררת. יתכן כי בעומק ישעיהו התכוונן לשכינה.
אגב, הרב חיד"א משתמש בפסוק הזה כדי ליישב את ההלכה ש"קול באשה ערווה" (האיסור לשמוע קול זמר של אשה) עם המקרים של שירת נשים המוזכרים בתנ"ך (שירת הים וכד'). הרב חיד"א אומר שכשיש גילוי שכינה ("כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל") - וכל המקרים של שירת נשים בתנ"ך היו מעמדים של גילוי שכינה (כל המקרים של ניצחון ישראל על האויבים) - אז: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן".
"גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל" - יש תפילה קצרה "לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ...". הרב קוק מסביר (בספרו "אורות") ש"קודשה בריך הוא" זו המגמה הא-לוהית המתגלה בכללות ההוויה, ו"שכנתיה" זו המגמה המתגלה דרך כנסת ישראל, ההיסטוריה הישראלית. התפילה הנ"ל היא על כך שהמצווה שאנו עושים, ושבאה אלינו מהשורש של שתי המגמות, תביא לייחוד של שתי המגמות.