הרב אורי שרקי
אביי ורבא
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
אביי ורבא, מגדולי האמוראים בדור הרביעי, ושניהם תלמידים של רבה, האמורא הגדול של הדור השלישי. הם מהווים מפנה משמעותי מאוד במסירת התורה שבעל פה, ולא ניתן לדבר על האחד בלי לדבר על השני. בזמנם התרחשו מספר מאורעות משמעותיים: התלמוד הירושלמי הועלה על הכתב - תורת ארץ ישראל הגיעה לידי התגבשותה. היישוב הישראלי הולך ומדלדל לטובת היישוב היהודי בבבל שהולך וגדל, ומתחיל להתברר שהגלות תהיה ארוכה ושהמרכז התורני שיחזיק את העולם היהודי יהיה המרכז הבבלי. בעקבות זאת אביי ורבא מתחילים לאסוף את כל המסורות הלימודיות שהיו בימיהם, מתפלפלים בחריפות עצומה - הוויות דאביי ורבא - בכל הדעות, הרעיונות והאמירות התורניות שנאמרו עד ימיהם, ומבססים את לימוד התורה לדורות. זו תחילת העריכה של התלמוד הבבלי, ואכן שמותם של אביי ורבא ממלאים את כל דפי התלמוד.
אביי היה ראש ישיבת פומבדיתא - הידועה בפילפולה - אחרי רבו ודודו רבה. לעומתו רבא מהווה חידוש: הוא מקים ישיבה חדשה בעיר מחוזא, אוסף סביבו תלמידים רבים והופך להיות עמוד ההלכה העיקרי לדורות, שהרי במחלוקת בין אביי ורבא, לרוב הלכה כרבא. אך ידידות גדולה שרתה ביניהם, שלא כמו אצל בית שמאי ובית הלל.
בכדי לעמוד על ההבדל שבין גישתו של אביי לבין זו של רבא, היה צריך לעבור על מאות או אלפי מחלוקות ביניהם ולחפש את החוט החורז. עם כל זאת, נתבונן באחת מהן (שבת עב, ב): העושה מלאכה בשבת בשוגג חייב חטאת בתנאי שנתקיימה מחשבתו. אדם שהגביה סכין בשבת וחתך ירק מחובר לאדמה ללא כוונה כלל, מאחר והוא לא התכוון לחתוך, נקרא מתעסק ופטור מקרבן. אבל אם האדם סבר שאותו ירק היה תלוש וחתכו והנה נמצא שהיה מחובר לאדמה, אביי אומר: הוא רצה לחתוך ואכן חתך, נמצא שנתקיימה מחשבתו וחייב חטאת, למרות שרצה לחתוך באופן המותר וחתך באופן האסור. רבא אומר: מאחר והוא התכווון לחתוך באופן המותר - "חתיכה דהיתרא" ולמעשה חתך באופן האסור, לא נתקיימה מחשבתו ונקרא מתעסק ופטור.
מכאן עולה שלפי אביי ההגדרה של המעשה הינה על פי הטבע: רצה לחתוך והרי חתך. אך לפי רבא, הגדרת המציאות הינה על פי התורה: התורה אסרה חיתוך מחובר והתירה חיתוך תלוש, ואלה הם שני מעשים שונים גם אם מבחינה פיזיקאלית נראה שזה אותו המעשה.
ניתן להבחין בניצנים של הבדל גישה זה כבר משעת ילדותם: התלמוד מספר (ברכות מח, א) שכשאביי ורבא היו ילדים קטנים, רבם רבה שאלם למי מברכים, כדי לדעת אם אפשר לצרפם לזימון. רבא הצביע על התקרה, ואילו אביי יצא מן הבית והצביע על השמיים. התקרה מייצגת את העולם האנושי, המקום שבו לומדים תורה, ואביי שמחפש הגדרות בטבע, הצביע על הרקיע. שתי מגמות אלו, חורזות את לימוד התורה לדורותיו עד עצם היום הזה.