הרב אורי שרקי
ההלכה הראשונה בש"ס
שיעור לחברי תנועת הנוער עזרא, כ"ב בניסן תש"פ
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
ההלכה הראשונה שמובאת בש"ס מהי?
על פניו, ההלכה הראשונה היא מתי זמן קריאת שמע של ערבית. אבל זה לא נכון, כי התלמוד שואל על המשנה הראשונה: למה נאמר "קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" ולא נאמר בפשטות "מצאת הכוכבים"? והתלמוד עונה: "מלתא אגב אורחיה קמשמע לן", בא ללמד אותנו משהו בדרך אגב - שהזמן שבו הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם הוא צאת הכוכבים. ומדוע זה חשוב שנדע זאת? כדי שנדע שכפרה אינה מעכבת מלאכול בתרומה. הרי הכהן צריך לאכול בתרומה רק אחרי שהוא נטהר מטומאתו, אבל את הקורבן הוא צריך להביא רק למחרת בבוקר. כלומר, הוא יכול לאכול תרומה, דבר קדוש, למרות שהוא טרם הביא את כפרתו.
וזאת ההלכה הראשונה שהמשנה הייתה צריכה ללמד אותנו, עוד לפני הכל. ונשאלת השאלה - למה זה כזה חשוב?
צריך לזכור מה אופייה של התקופה בה נכתבה המשנה: המשנה נכתבה בתקופה שבה כבר אין מזבח כפרה, בית המקדש חרב, ובעולם מתחילה לעלות טענתם של הנוצרים שמכיון שאין לעם ישראל כפרה הוא כבר איננו 'עם השם'. ולכן, בזמן הגלות, היה צריך להתחיל את התורה שבעל פה בהוכחה שכפרה אינה מעכבת, ורק אז אפשר לכתוב את המשנה.
המצב של עם ישראל בגלות היה מצב של ק"ש בערבית; ערבית זה זמן הלילה, זמן ההיעדר, זמן שבו הקב"ה איננו מתגלה. ואנחנו טוענים, שלמרות שאנחנו במצב של לילה, בכ"ז "ה' א-להינו ה' אחד" והקב"ה מייחד את שמו על עם ישראל. ההתחלה של המשנה היא מעיין זריעת התחלה של אופטימיות בעולם אפל.
ואולי אנחנו צריכים את זה בתקופה הזאת, שלכאורה ”הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ“, ואנשים נכנסים לדאגות, ויש שיח אפוקליפטי "מה יהיה..." - אנחנו צריכים לדעת שגם במצב של ערבית אנחנו קוראים את קריאת שמע וזוכרים ש-ה' הוא א-להי ישראל. המשנה מתחילה מההיעדר, מהלילה, שהוא מצב של אין, שהוא זמן שבו האדם לכאורה מרגיש את אפסותו. וכיצד מסתיים כל המהלך הגדול של התורה שבעל פה? ”לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ“, כלומר המטרה איננה להתמכר לאין ולהיעדר אלא לבנות את החיים ולמלא אותם בישות.
ואפשר לומר שזה הלימוד הגדול של המשנה כולה: כדי להבין את כוונת התורה צריך לקרוא את התורה מתחילתה ועד סופה, מההתחלה של ההיעדר ועד לסיום שכולו מלא ישות.
נראה לי גם שזהו תפקידה של תנועת נוער: באופן טבעי, הנוער הוא אופטימי יותר שכן כל החיים לפניו. וזה בדיוק מה שהחברה שלנו זקוקה לו היום, אנו זקוקים לאיזושהי זריקת מרץ של אופטימיות, של חיי נעורים תוססים, שיודעים להפוך את החושך לאור ואת קריאת שמע של ערבית לעולם מלא ב"שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת".