הרב אורי שרקי

בין קבלה לפילוסופיה - יש לנו גוף ונפש

סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות

בעריכת ר' אברהם כליפא




יש לנו גוף, נפש, רוח ונשמה. הגוף מגביל אותנו, מציק לנו, ולעיתים אף מכשיל אותנו. עובדת היות האדם נפש נתונה בגוף, יצרה תגובות שונות של הוגים וחכמים, בין בישראל בין באומות העולם.

התגובה הקיצונית הינה זו של הנצרות, האומרת שהגוף הינו משכנו של השטן, שם כל היצרים, וככל שהאדם יתרחק מן הגוף, וידכא אותו עד קרוב למין התאבדות גופנית, כך הוא רצוי יותר לפני האל. הנצרות מעודדת את אנשי המעלה שלה להתנזר מחיי אישות, מחיי חברה ולחיות במנזר רחוק מענייני העולם.

לעומת זה אצל חכמי ישראל, מעולם לא מצאנו יחס עוין אל הגוף. מכל מקום, ישנן שתי עמדות, זו של בעלי תורת הנגלה וזו של בעלי תורת הנסתר.

בעלי תורת הנגלה – שמייצגה הגדול הוא רבנו הרמב"ם – פיתחו יחס של שלווה ביחס לגוף: לגוף יש צרכים של אכילה, שתייה, תענוגות, אישות ובריאות. יש לספק לגוף את כל הצרכים הללו כדי שהוא לא יפריע. כיוון שהגוף קיבל את שלו, הוא שותק; ומכיוון שהוא שותק, הדרך פנויה לשלוות הנפש ושלוות המחשבה; ועל ידי זה שהאדם יוכל לעסוק במחשבות עליונות ובדעת א-לוהים הוא יגיע בסופו של דבר לדבקות בקב"ה ויזכה לחיי העולם הבא, לדעת א-להים אמיתית, לעשות את הטוב בעולם ואת היושר. אבל כל זה אפשרי רק לאחר שהשתחרר האדם מן המצוקה של הגוף, שאינו אלא בסיס בריא, וכפי שאומר הרמב”ם: "אין הקב”ה שונא את הגוף". לכן על האדם לתת לגוף את צרכיו, אך לא מעבר לזה, ובמובן הזה, עבור בעלי הנגלה הגוף הוא חולין.

לעומת זה, אצל חכמי הקבלה – ובראשם הרמב”ן באיגרת הקודש המיוחסת לו או לתלמידיו – ישנה התקוממות נגד האמירה האריסטוטלית המפורסמת ש-"חוש המישוש חרפה הוא לנו", דהיינו שיש כביכול בחיי האישות גנות מהותית. ישנה אכן גנות הלכה למעשה, מפני שאנו חיים בעולם שבו מאז חטא אדם הראשון יש בושה מסויימת שמתלווה לחיי האישות, אך בשורש הדבר, ענייני אישות, חיבור של איש ואישה, הוא קודש קודשים ביסודו ושורשו עוד בגן עדן, במצוות פרו ורבו. לכן עבור המקובלים, הגוף מהווה אתגר, ויש לאדם משימה לחשוף את הקדושה שיש בגוף. לא רק קדושה שבנפש, בנשמה, בלימוד תורה ובקיום המצוות, אלא יש קדושה בגוף ממש. מכיוון שהמשימה הזאת היא משימה עליונה, ישנם הרבה קשיים בדרך, ולכן באופן פרדוקסלי, דווקא המקובלים הם אלו שמדריכים לעשות סיגופים לכפרת עוונות על מנת לדכא את הנטיות הרעות שמתלוות אל הגוף ולטהר אותו, כך שלבסוף הנפש תאיר ותתגלה גם הקדושה הגופנית ממש. עבור המקובלים, המונותאיזם הינו מונותאיזם אינטגרלי, המקיף הן את הנשמה והן את הגוף, ולכן משימת גילוי קדושת הגוף, היא משימה – אמנם ארוכה – אך אפשרית.

כל ישראל זוכים למשהו מקדושה זו במצוות עונג שבת, שעל ידה האדם מקבל את קדושת היום על ידי ריבוי אכילה ושתייה, וכמו שכותב רש"י בפירושו לתלמוד, שנשמה יתרה בשבת הכוונה שיש גם יכולת לאכול הרבה, ואין בזה כל סתירה לפרשנות של מקובלים, שמכיון שאנו מקבלים נשמה יתרה, אנחנו גם אוכלים יותר, משום שאנחנו חפצים לגלות את האחדות הא-לוהית ואת המונותאיזם האינטגרלי, את ייחוד המידות ואת ייחוד ה'.