הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - חכמה ובינה
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
חכמי הקבלה מתייחסים אל ספירות החכמה והבינה בתור אבות כל המציאות כולה. ספר הזהר מכנה אותן "תרין רעין דלא מתפרשין", שני רעים שלא נפרדים אחד מן השני, ביטוי שמשמעותו הוא שעל אף שאנו יכולים לעיתים להתבונן בחכמה ובבינה בתור מציאויות העומדות כל אחת בפני עצמה, מצד האמת הפנימית חכמה ובינה מחוברות זו לזו.
המילה "בינה" היא הצורה הנקבית של שורש ב.י.נ., דהיינו היכולת לעשות הבדלה בין דבר לדבר. הבינה הינה האינטואיציה העליונה והעמוקה שמתוכה מגיעים אל החוכמה.
חכמה, אמרו המקובלים, אותיות "כח מה", כלומר הכוח של כל יש, עד שכל היש כולו כלול בחוכמה. מכל מקום נדרשת בינה על מנת להבחין. כתוב בספר יצירה "הבן בחכמה וחכם בבינה": על האדם לדעת לעשות הבחנה כאשר הוא עוסק בחכמה, ולעשות סינתזה כאשר הוא עוסק בבינה. קיימת במחשבה האנושית וברגש האנושי נטייה לראות את הכל כאחד, למשל לומר שאיש ואישה, יהודי וגוי, א-להים ועולם, זה אותו הדבר. זהו טשטוש נורא ששובר את כל המסגרות המוסריות, וכל היכולת של האדם להתקדם נעצרת בגלל תפיסה אחדותית בוסרית זאת. לכן אומר ספר יצירה שלפני שהאדם מאחד דברים, עליו לדעת תחילה במה הם נפרדים, במה איש איננו אישה, ובמה אישה איננה איש. במה יהודי איננו גוי, ובמה גוי איננו יהודי. רק אז יכול האדם לדבר על החיבור שביניהם, "הבן בחכמה" ולאחר מכן "חכם בבינה", דהיינו לאחר שנעשת הפרדה אנליטית, ניתן לעשות את החיבור הסינתטי.
ישנן השקפות עולם המבוססות על הבינה בלבד: מצאנו בתורות המזרח עליות רוחניות גדולות, שמביאות את האדם לעולם של בינה, אך ללא הדרכתה של החכמה. מעין זה מצאנו גם אצל נדב ואביהו, שרצו לעלות במעלות עליונות, אל הקודש, בבחינת עליית הבינה, אך לא היו מודרכים על ידי החכמה של תורת משה, שמעלה אותנו למדרגה העליונה: אם הבינה מכונה "עלמא דחירו", למעלה מן החירות נמצא שורש החיים - החכמה - שמתוכו אנו מביאים משך של חיים, בונה, מבריא עבור העולמות הנמוכים יותר, שהולכים ומתעלים אל החכמה ואל הבינה.