הרב אורי שרקי
בין קבלה לפילוסופיה - מי יכול ללמוד קבלה?
סיכום שיעור מתוך הסדרה "בין קבלה לפילוסופיה" בערוץ אורות
בעריכת ר' אברהם כליפא
לאורך כל הדורות, התאמצו רבותינו להפיץ את תורת הנגלה על מנת שתהיה ידועה לכל אחד ואחד מישראל, ואף חייבו חז"ל כל אדם ללמד את בנו תורה, וכל רב להרבות את גבולו בתלמידים. הנה, ביחס לתורת הסוד, המגמה הפוכה: השתדלו רבותינו לצמצם את מספר הלומדים ואף פתרו את מי שאיננו מסוגל ללומדה. יש לכאורה לתמוה על כך, הלא תורת הסוד מגלה לאדם דברים חשובים ומהותיים על העולם, אם כן מה הטעם לזהירות זו?
מצאנו במשנה במסכת חגיגה (פ"ב, מ"א): "אין דורשים בעריות בשלושה" - הכוונה לסתרי עריות, "ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד". נדייק בלשון המשנה: אם אין דורשים בעריות בשלושה, משמע שבפני שני תלמידים, מותר. כמו כן, אין דורשים במעשה בראשית בשניים, אך בפני אחד מותר. לכן, אם אין דורשים במרכבה ביחיד, מכאן שמספר התלמידים המותר בשיעור הוא אפס. אם כן, את מי הרב ילמד? ממשיכה המשנה: "אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". יש לשאול: אם התלמיד כבר חכם ומבין מדעתו, אין מה ללמדו שהרי הוא כבר יודע, וצריך לכאורה ללמד דווקא מי שאיננו חכם ואיננו מבין מדעתו. אלא כוונת רבותינו היא שגם אם ילמדו את מי שאינו חכם ואינו מבין מדעתו, הוא לא יבין, משום שאי אפשר להעביר מושגים פנימיים בצורה של הסברה פופולרית. רק מי שכבר חכם ומבין מדעתו, כלומר מי שכל הידיעות כבר נמצאות במעמקי הכרתו, אלא שהוא איננו יודע את סדרם של דברים, אותו יש ללמד. זה פירוש "מוסרין ראשי הפרקים" (שם). וכלשונו של הרמב"ם בפירושו לאותה משנה "לפי שיש שם ענינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאין מענינן". כלומר מדובר באינטואיציה, שדורשת טהרה רבה, שהרי כל אדם יכול לומר שהוא סומך על האינטואיציה שלו ולפתח כיוון רחוק ממה שרצו חכמים שהוא יקלוט.
בתקופות מסוימות מצאנו אפילו הגבלה בגיל: אין ללמד את תורת הסוד אלא למי שהוא בן ארבעים. יש להבהיר שאין הכוונה לגיל ארבעים שנה, אלא ל"בן ארבעים", דהיינו מצד בינתו, והאדם יכול להיות "בן ארבעים" בכל מיני גילאים. כדוגמת רמח"ל, שהיה בן ארבעים בגיל צעיר מאוד, ובגיל חמש עשרה כתב תמצית של תורת האר"י.
מכל מקום, למדנו שעל האדם לרכוש בינה על מנת לעסוק בתורת הקבלה. נבאר זאת: יש בעולם לפחות שתי חוכמות שקודמות לבינה: תורת הלוגיקה - שבאה לבסס את האמיתיות של השכל של האדם, והפילוסופיה והתיאולוגיה שבאות לבאר את ליגיטימיות מושג הא-להים באדם, ולאחר שרכש האדם חכמות אלו, באה תורת הקבלה ומחברת בין א-להים לבין האדם. החכמות המקדימות מהוות הקדמה מינימלית מצד השכל והתבונה על מנת לקלוט את המושגים של תורת הקבלה בצורה בונה ולא בצורה הרסנית. בנוסף לכך, ישנה נקודת עמוקה יותר והיא הצורך של ההקדמה המוסרית. רבי חיים ויטל כתב בספרו שערי קדושה שהתנאי המינימלי לקיום המצוות הוא תיקון המידות. התורה פטרה את האדם מקיום המצוות באופן נורמטיבי עד גיל הבר מצווה או הבת-מצווה, על מנת שיעסוק בביסוס עולם המידות הטובות שבקרבו, ומתוך כך יוכל לקיים את המצוות, ומתוך כך בהגיעו לדרגה של דעת א-להים, נדע שאת הא-להים הוא פוגש ולא רק את מעמקי ליבו, האינטואיציות האישיות שלו או את התסכולים שהוא סוחב עימו מבית הספר או מבית הוריו.
מכאן שכל מטרת המהלך הזה להפגיש את האדם בצורה אמיתית עם מי שאמר והיה העולם, ומכאן להקפדה המיוחדת שהיתה למקובלים בבדיקת התוכן המוסרי של מי שניגש ללימודים העליונים האלה.
הזוכה לכל המעלות הללו, לא רק זוכה לעצמו אל לעם ישראל ולעולם כולו.