הרב אורי שרקי
ויחי - רחל בדרך
טבת תשפ"ב
סיכומה של תקופת הראשית של ההיסטוריה, הבא לידי ביטוי בפרשת ויחי, כולל סידרה של הטמנות. יוסף מוטמן בארון במצרים. יעקב נישא למערת המכפלה ונקבר בה, ומוזכרות קבורת הזוגות הקודמים: "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, ושמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה" (מט, לא). דומה הדבר לשמירה של גרעיני חיים, לקראת זריעה מחודשת בזמן המוכשר לכך. עידן הראשית הסתיים, והוא טומן בחובו את כל ההכנות עבור הזמן עתיד, ההיסטוריה האנושית שעם ישראל פועל בתוכה.
הרשימה של אזכורי ההטמנה פותחת בסיפור קבורתה של רחל אמנו: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (מח, ז). נראה שכוונת הכתוב היא ללמדנו שאי אפשר להתחיל את תקופת הגלות ללא הביטחון שיש לגלות סיום, ושעתידים לשוב אל ארץ האבות. הטמונים בארץ או בארון הם מייצגי האמונה. אך עולה על כולם דמותה של רחל, משום שהיא קבורה בדרך. הדרך היא המעבר ממקום למקום וממצב למצב. כשם שאפשר לצאת מישיבה בארץ אל הגלות, כך אפשר לשוב מהגולה לארץ ישראל.
הרב קוק זצ"ל מבאר באורות (א"י, פרק ג) מהו סודה של רחל. תוכן דבריו הוא שאף על פי שאי אפשר שיצירה ישראלית מקורית תתרחש מחוץ לארץ ישראל, ישנם בכל זאת מצבים המחייבים יציאה לגלות, כאשר המשך קיומה של הממלכה מפרנס את החטאים המטמאים את השכינה. אז מוכרחים במהלך הגלות לינוק ערכים מהצינור הכלל-אנושי, הנוכח בכל העולם. זו בעצם חזרה אל תוכניתו הראשונה של אברהם, בטרם הטילה עליו ההשגחה העליונה את המשימה של הקמת אומה. הרתיעה של אברהם מלרכז את תיקון העולם דרך האפיק של משפחתו, נרמזה על ידי חז"ל בדרשתם (פסחים קיז, ב): "אמר רבי שמעון בן לקיש: "ואעשך לגוי גדול" – זהו שאומרים א-לוהי אברהם, "ואברכך" – זהו שאומרים א-לוהי יצחק, "ואגדלה שמך" – זה שאומרים א-לוהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולם? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין, ואין חותמין בכולם". ההודעה לאברהם שהוא המסקנה של כל התהליך של היווצרות האומה מורה על הצורך לפייס אותו עם מה שנראה בעיניו כצמצום האופק האוניברסלי. אבל האמת היא שדווקא על ידי השיבה לארץ מתקיימת ברכת אברהם: "וברכו בך כל משפחות האדמה". כאשר הארץ מיטהרת מטומאתה והאומה מרצה את עוונה, הופכת הגלות למיותרת, "וְקוֹל בְּכִי תַּמְרוּרִים שֶׁל רָחֵל הַמְּבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מִתְמַתֵּק עַל יְדֵי שִׁפְעַת תַּנְחוּמִים, שֶׁל (ירמיהו לא): "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ד', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ד' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (אורות, שם).
ספר בראשית הוא אפוא הספר של ההתקשרות של ישראל לארצם, שורש גלותם והיסוד לציפיית גאולתם.