הרב אורי שרקי
פרקי אבות (ד'-ב') - "הוי רץ למצוה קלה כבחמורה..."
סיכום שיעור 48 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב
פרק ד', משנה ב':
"בן עזאי אומר: הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העברה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה - מצוה. ושכר עברה - עברה".
המשנה של בן עזאי באה ישר אחרי המשנה של בן זומא. בן עזאי היה חברו של בן זומא, שניהם תלמידי רבי עקיבא. השם של שניהם הוא שמעון: שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא.
במשנה שלו בן זומא נתן הגדרות איזהו חכם, איזהו גיבור, איזהו עשיר, איזהו מכובד. הוא עשה את זאת על מנת שנדע מהן המידות הנדרשות כדי להגיע לדעת א-לוהים ולרוח הקודש והנבואה. משנתו של בן עזאי באה להשלים את האדם בתחום נוסף על המידות - תחום המעשים. אולם אדם צריך להתחיל את תיקונו מתיקון המידות, אבל זה לא מספיק - הוא צריך לתקן גם את מעשיו. אחרי שהאדם תיקן את המידות, יש לו צורך בדבקות דרך מעשים א-לוהיים - המצוות.
"הוי רץ למצווה קלה כבחמורה ובורח מן העברה. שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה - מצוה, ושכר עברה - עברה".
מה זה רץ למצווה? מהי מצווה קלה?
אפשר להגיד שיש מצווה חמורה ויש מצווה קלה - מצד העונש על מי שעובר על המצווה, ויש חמור וקל מצד החשיבות של המצווה. אפשר גם לדבר על מצווה קלה לעומת מצווה כבדה - מצווה שקל לעשות אותה ומצווה שקשה לעשות אותה.
המהר"ל מסביר שפה מדובר דווקא על מצווה שקל לעשות אותה לעומת מצווה שקשה לעשות אותה. לאדם האומר שקשה לו לקיים את המצוות המשנה משיבה: "הוי רץ למצווה קלה". תתחיל בדבר קל - כי מצווה גוררת מצווה וכך תגיע למצווה קשה ותוכל לעשות אותה. זוהי עצה פרקטית.
למה לא נאמר במקביל: "ובורח מן העברה הקלה"? המהר"ל מסביר שכל העבירות הן קלות. זה קל לעשות עברה - הרי האדם נהנה מן העברה, היא מרצה את יצר הרע שלו. מה שאין כן המצווה, שלפעמים קל לעשותה ולפעמים קשה. לכן בן עזאי נותן עצה: 'תתחיל מהמצווה הקלה וממילא בסוף תגיע לכל המצוות כי מצווה גוררת מצווה'.
למה מצווה גוררת מצווה? אפשר היה להגיד: 'מצווה גוררת שכר' - אבל מי אמר שמצווה גוררת מצווה אחרת? כנראה יש מאחורי דברי בן עזאי איזושהי ידיעה לגבי מהות המצוות, ידיעה שכל המצוות ביחד הן מצווה אחת, כמו שכתוב: "מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם... מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (תהילים י"ט, ט'-י'), "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו', כ"ג). על הפסוקים הנ"ל מתהילים המהר"ל שואל שאלה מפורסמת: מדוע לא נאמר 'מִצְווֹת ה' ברות מאירות עיניים'? גם בפסוק ממשלי לא נאמר 'כי נר מִצְווֹת ותורה אור', אלא "נר מצוה". זה מורה שכל תרי"ג המצוות הן תרי"ג פרטים של מצווה אחת.
ניקח, למשל, את המצווה של הנחת תפילין של יד. יש מצווה שבתפילין יהיו הפרשיות, ויש מצווה שיהיו רצועות, ויש מצווה שהרצועות תהיינה שחורות, ושיהיה יו"ד ליד הקופסה של תפילין של יד וכו' - אבל כל הדברים הללו נתפסים אצלנו כחלקים שונים של אותה המצווה. לכן לא נאמר שאדם שהניח תפילין של יד קיים 15 מצוות, אלא שהוא קיים בעצם רק מצווה אחת, שיש לה 15 פרטים.
באופן גדול יותר, כל המצוות של התורה כולה הן בעצם התפרטות של מצווה אחת שיש לה תרי"ג אופנים, באופן כזה שאם יש לאדם 612 מצוות בידו, אבל יש מצווה אחת שהוא לא קיים, אז גם ב-612 מצוות שהוא קיים חסר משהו בגלל שהן מחוסרות הרמוניה. כלומר, כל המצוות ביחד יוצרות איזשהו איזון בתוך הנפש, והאיזון הזה מופר ברגע שחסרה מצווה אחת. זה דומה למוזיקה: אם אדם ינגן סימפוניה שלמה, אבל יחסיר באופן עקבי את התו דו דיאז, יצא משהו לא יפה. חיסרון של אפילו מצווה אחת מפר את ההרמוניה והאיזון של המצוות, ולכן צריך את כל המצוות כולן. המשנה אומרת שכל המצוות הן בעצם חלקים של מצווה אחת, וקיום מצווה אחת מזמין השלמה על ידי מצווה אחרת.
מתוך 248 מצוות עשה, אנחנו יכולים לקיים היום רק כ-60. יוצא לפי זה שבמצבנו היום, כאשר אנו לא מקיימים הרבה מצוות כי חסרים לנו תנאים לקיומם, גם המצוות שאנו כן מקיימים לוקות בחסר. אז מה לעשות במצב כזה? את מה שמציע רבי חיים ויטאל: לרדוף אחרי כל המצוות שאפשר לעשותן. זה כולל את מצוות העשה שאנו לא מצווים לעשות אותן היום אבל בכל זאת מסוגלים לעשותן - כגון, ראשית הגז. למשל, כשעושים ראשית הגז באיזשהו מושב מבקשים מכולם להשתתף ולהיות "משלחין" - כלומר, שותפים במצווה - ומי שעושה את ראשית הגז הוא שליח של כולם, כדי שכולם יזכו במצווה וכדומה.
אין אדם שיכול לקיים כאחד מצוות הכהן, מצוות הלוי, מצוות האיש ומצוות האישה, מצוות העבד ומצוות הכהן הגדול. כל ישראל ערבים זה לזה: אחד מקיים מצוות בשביל כולם. למשל, כהן מקיים את מצוות הכהונה בשם כל ישראל. רבי יהונתן אייבשיץ אמר שאם יש יהודי אחד שמגלח את זקנו בתער, ולשני יש זקן גדול, אז השני צריך לחשוב שגם לו וגם לראשון יש חצי זקן וחצי מגולח. אם אדם מקיים את כל המצוות שבידו לעשות, אז גלוי וידוע לפני הקב"ה שהוא לא מקיים את המצוות האחרות רק בגלל שהוא אנוס, אבל לו היה יכול לקיימן היה מקיימן - אז מעלה עליו הכתוב כאילו מקיימן.
שאלה: מה עם "ונשלמה פרים שפתינו"? האם "ונשלמה פרים שפתינו" והקיום ממש זה אותה דרגה?
תשובה: העקרון "ונשלמה פרים שפתינו" עובד אם אדם מקיים את כל המצוות שהוא יכול מקיים - אז במצוות שהוא לא יכול לקיים הוא רק 'משלם פרים שפתיו', בגלל שאין לו ברירה. אחרת זה לא עובד - אולי אם בית המקדש היה קיים, הוא לא היה מקריב קורבנות?! הרי ראינו שיש מצוות אחרות שהוא יכול לקיימן ואינו מקיימן!
מספרים על חסיד אחד שהייתה לו מצווה מן המצוות שהוא היה מקפיד בה במיוחד ומהדר בה כל מיני הידורים. יום אחד היה אנוס ולא עשה את המצווה - ושמח שמחה גדולה. שאלו אותו: "למה אתה שמח?", והוא אומר: "כי המצווה הזו שאני כל כך מחבב, הערך שלה הוא לפי ההשקעה שלי בה. אם אני מהדר ומשתדל, אז היא במעלה יותר גבוהה, ואם לא השתדלתי והידרתי, היא במעלה פחותה יותר. מה שאין כן כשאני נאנס מלעשות את המצווה - אז, כפי שאמרו חז"ל, 'מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשאה'. מי זה 'הוא' שעשאה? זה הקב"ה. אז הקב"ה עשה את זה במקומי, וודאי שהוא עושה זאת באופן המושלם. לכן אשמח שמחה גדולה שהמצווה נעשתה על כל פנים". כלומר האונס הזה הוא אונס חביב, כך שאפשר לומר שיש צד שבו "נשלמה פרים שפתינו", הוא עליון יותר מקיום המצווה עצמה.
נחזור למשנתנו האומרת "מצוה גוררת מצווה". לפי זה יוצא שגם עברה גוררת עברה - כי אם כל המצוות הן מצווה אחת, אז גם כל העבירות הן עברה אחת, הן חלקים של אותה העברה. לכן אם אדם מוצא עוז בנפשו לעבור על מצווה, הוא בעצם מוצא עוז בנפשו לעבור על כל המצווה כולה, ואז כל תרי"ג העבירות נגררות זו בזו. לכן קל מאוד להיות רשע גמור: כיוון שהעברה גוררת עברה, ברגע שהאדם עושה עברה אחת הוא עובר את כל העבירות. מבחינה מסוימת ברגע שאדם עבר עברה הוא קרוב להיות רשע גמור, וכשהוא מקיים מצווה אחת, הוא קרוב להיות צדיק גמור. יוצא שכל אדם הוא תערובת מוזרה ומסובכת של צדיק גמור ורשע גמור, והתוצר דומה לבינוני. אבל באמת יש בו צד כזה וצד כזה: צד נאצל שבא לו מהנשמה, וצד אפל שבא לו מהטבע.
נסכם: "שכר מצווה - מצווה, ושכר עברה - עברה" - השכר שיש לאדם בכך שהוא מקיים מצווה הוא בכך שתזדמן לו מצווה נוספת. זה גם גרירה וגם שכר.
יש עוד משמעות לביטוי "ושכר מצווה - מצווה": השכר שהאדם מקבל על המצווה גם הוא חלק מהמצווה. כשאדם מקיים מצווה הוא צריך לעשות 2 דברים: א. לעשות את המצווה. ב. לקבל שכר, כי זה חלק מן המצווה, זה ערך. כיוון שהשכר הוא תולדה עצמית של המעשה, הוא גם עדות לכך שהמעשה נעשה כראוי. אם אדם עשה מצווה ולא היה שכר, זה סימן שהמצווה לא נעשתה כראוי. לכן "שכר מצווה - מצווה".
שאלה: האם צריך להשתדל ולהקפיד להדר בכל המצוות שאנחנו יכולים לעשות, כולל גירושין ונתינת גט?
תשובה: צריך להשתדל בכל המצוות שאנו יכולים לעשות - לא כולל גירושין ונתינת גט.
שאלה: איך האמירה שקבלת השכר על המצווה היא חלק מהמצווה מסתדרת עם המשנה בתחילת מסכת אבות: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס"?
תשובה: צריך האדם להיות מוכן לא לקבל את הפרס. אז בסוף, כשהוא מקבל את הפרס, הוא מקבל אותו לשם שמיים, כדי לעשות ג'סטה על הקב"ה. הקב"ה רוצה לתת לו פרס - אז הוא לא יקבל?!
שאלה: האם ניתן לקיים את המצווה בלי לקבל שכר?
תשובה: זו הייתה ההווה אמינא של משה רבינו שאמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב), וה' ענה לו: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות ל"ב, ל"ג). כלומר, בקשתך לא לקבל שכר לא עוזרת, זה בלתי אפשרי. יש מצווה לקבל שכר מאהבה, כמו קבלת הייסורים. קבלת הייסורים זה לא שאדם רוצה ייסורים אלא כשהם באים, הוא מקבל אותם. אותו הדבר בקבלת השכר: כשבא השכר, אתה מקבל אותו בסבר פנים יפות.