מידות הראי"ה - דבקות (סיכום שיעורים)

הרב אורי שרקי

מידות הראי"ה - דבקות (סיכום שיעורים)

מתוך הסדרה "מידות הראי"ה" בערוץ מאיר

בעריכת ר' אברהם כליפא

נאמר מספר פעמים בתורה שיש להידבק בה' (דברים י, כ. שם יא, כב). שואלים חז"ל התלמוד במספר מקומות: וכי אפשר להדבק בשכינה? והלוא נאמר כי ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא! פירוש, השכינה שהיא הנוכחות הא-לוהית, מכלה כל מה שאיננו א-לוהי! חז"ל נתנו לזה שלושה אופנים איך בכל זאת ניתן להדבק בקב"ה:

א. על ידי דבקות בתלמידי חכמים (כתובות קיא, ב), משום שהם בעצמם אש, שנאמר: "הלוא כה דברי כאש, נאום ה'". כי רבו של אדם הוא הנוכחות של השכינה עבורו, בבחינת "מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד, יב).

ב. על ידי דבקות במידותיו של הקב"ה: מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'. (ספרי עקב על הפסוק והלכת בדרכיו).

ג. "וכי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם ונטעתם כל עץ מאכל": כשם שהקב"ה לא הכניס את אדם הראשון לגן עדן עד שעסק בנטיעה תחילה, שנאמר: "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם", אף אתה הדבק במידותיו ותטע עצים (ויקרא רבה כה, ג).

א. "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק".

תורת הקבלה מרבה לעסוק ב"ספירות", דהיינו מידותיו של הקב"ה על מנת שנדע בעצמנו איך להגיע לדבקות בה'. אם יידמה האדם לאותו עולם עליון המתגלה דרך חכמת הסוד ויעשה למטה מה שנעשה למעלה, הוא יזכה לדבקות בה'.

ב. "אם אין אנו מכירים שכל עיקר הצורך לתלמודם של השמות, של המדות, ושל הספירות, הוא כדי שנדע שאנו צריכים להתדבק במדותיו של מקום, ושאנו יכולים להתדבק בהן,..."

כתוב בספר דברים (ד, ד): ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום. הרב צבי יהודה היה מסביר:

אדם ששומע משפט כזה נבהל ואומר:

- בטח לא דיברו אתי! - כן דיברו איתך, כתוב "ואתם".

- אם דיברו אתי, בטח ביקשו ממני משהו קטן, לא דבקות. - "הדבקים"!

- בטח דבקות ברבי, או במטרה? -"בה' א-להיכם"!

- אז בטח דווקא אחרי המוות? -לא, "חיים".

- אז אולי רק יחידי סגולה! - לא, "כולכם".

- אולי רק כשאהיה זקן? - לא, "היום".

"...ושאין אנו יכולים להתדבק בגבורה של מעלה בלא השאיפה למדותיו, אם אין אור זה פרוש לפנינו, אין אנו מכירים כלל את כל התוכן של חכמת המדות, של יסוד הספירות והאצילות, של הנושא היסודי של מעשה מרכבה".

גם באקדמיה לומדים תורת הקבלה, אך לא מתוך כוונה להדבק במידות אלו. מבאר הרב: אם זה כך, לא רק שהאדם לא עושה מה שמתבקש מתוך הלימוד, אלא גם הלימוד עצמו איננו נכון, משום שהוא נכתב עבור אנשים שמעוניינים לממש אותו. אם הלומד אינו מאנשים אלה, סימן שהוא לא הבין על מה מדברים כלל.

ג. "כשאנו מתלמדים להכיר ולדעת, שאי-אפשר שיהיו מדות במציאות ושיהיו אידיאלים א-להיים בעולם ובחיים, בנשמה וברוח ונפש, כי-אם כשיש א-להים, כשיש מקור לכל למעלה מכל,..."

הרב צבי יהודה מפנה בהערתו למאמר "דעת א-להים" שבסוף ספר עקבי הצאן, שנכתב בעקבות מאמר שכתב הפילוסוף היהודי הרמן כהן, שהרב התעניין בכתביו מאוד.

במאמר זה מבאר הרב שדעת הא-להים מתחלקת לשני סוגים: יש מי שרוצה להכיר את העצמות הא-להית, ויש מי שיודע שאי אפשר להכיר את העצמות אלא דרך האידיאלים הא-להיים, כלומר מידותיו של הקב"ה. מי שרוצה להכיר את העצמות הינם הילדים - כי המחשבה הילדותית תופסת את העצמות הא-להית, ושפינוזה. אך אמונתה של היהדות מכירה את א-להים דרך מידותיו.

אחד מקוראי מאמרו זה של הרב טעה בהבנת דבריו, ובספר מאמרי הראי"ה ח"ב (עמ' 507) פורסמה תגובתו של הרב למכתבו של אותו יהודי:

"ראשית דבר צריך אני להגיה בלשונך. שכתבת מהתמצית אשר קלטת מאשר קראת בדברי שחטיבתם המיוחדת של ישראל היא בתור עם המתיחש לאלהות "לא לעצמיותו כי אם לדרכיו". השלילה של "לא לעצמיותו" איננה צודקת. אנכי הנני רגיל להבליט רק את החסרון העצום הנמצא בהקטנות של הרעיון הא-להי כשהוא פונה רק אל העצמיות בלא האידיאליות. אבל לפנות אל האידיאל הא-להי בלא קשור לעצמיות אור אין סוף, כלומר, לומר שיש רק ספירות, אבל אין אור אין-סוף המחייה את הספריות הללו, זהו אבסורד גמור, ואי אפשר. כי באין אור חיים הכל נופל ונובל. אין שום אידיאל חי וקים במציאות בלא שפע החיים של אור העצמיות הא-להית הנובע תמיד ממעמקי המדע ומקור חיים של האמונה הבהירה. מעוז החיים ואור העולם. רק מן החושך של המבטא הזה לבדו, של "לא לעצמיותו כ"א לדרכיו", שמשמעותו פרוד תכוני בין העצמיות והדרכים, הנשמה כולה משתוממת ומתחשכת וכל האידיאלים נמוגים והולכים להם. והאדם, היחיד והחברתי נשאר כגולם בלי נשמה ואין מפרכס בו כי אם קורטוב החיים המוכניים שמרוצת הדם עושה אותם בכחה הטכני, שהעולם כולו חוזר על ידו לתוהו ובוהו. לא כן, יקירי. לשנן אנו צריכים תמיד שיסוד עריגתנו הטבעית הפנימית, שהיא כל החיים שלנו, כל הויתנו, היא דוקא העריגה אל העצמיות הא-להית שגרעינה הזעיר נטוע הוא בנשמת האדם גם היותר ילדותית. אלא שהיא חסרה את הארת הדרכים, שעל כן היא שוממה ביחש להארת החיים. התרבות האנושית ההולכת במסלוליה ע"י הופעת שכלול הדעת וזרמי הגלויים הא-להיים של הנבואה הבונים יחד את היכל החיים המתבסס והולך ע"י הבלטת המוסר היותר עדין וזך, היא מגלה את האורה הגדולה הגנוזה באותו הגרעין הזעיר של עריגת הנשמה לעצמיות הא-להית, "ולדבקה בו", בהיותה מאוחדת ומעוטרת עם כל פלגות נהרי אורותיה שהם האידיאלים היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים תמיד עלוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה. אשר על כן אין לך דבר המחריב כל כך את העולם, המעפש את האויר הטהור, שהאידיאליות הא-להית ממלאה בו את העולם, כמו הרשע כסל של הכפירה בעצמיות הא-להית, שהיא הדעה היותר הדיוטית המוצאת מקומה בלב הגרועים מההמון האומלל, כשהוא שוטף רק בתאותיו הסוסיות היותר פרועות של זנות יין ורצח, מהולות בקצף צפעונים וגאות אלילים. אך עמל התורה, יושר המדות והתרוממות הנשמה על ידי שירת קודש של תפלת ישרים, בצרוף מעשים טובים מדי יום ביומו, הם לאדם כתריס בפני הפורענות הממארת הזאת. ועל ידם מתישרת היא דרכו אל המהלך הנפשי של הכרת האידיאלים הא-להיים והרגשתם העדינה, במעמדם במקורם החי, בא-להים חיים".

זה דומה לביקורת של הרב על המוסר הקנטיאני, הסבור שהמוסר עומד בפני עצמו. אומר הרב שזה לא יכול להחזיק מעמד באמת בלא קשר למקורו הא-להי. גם כאן האידיאלים בלא קשר לעצמות אינם יכולים להחזיק מעמד.

"...הרי האידיאלים מתעלים תמיד, מחפשים מיום ליום ומרגע לרגע מעין חדש של אורה ושל חיים טהורים".

לפי בעל נפש החיים, משמעות המילה "ברוך" שאנו אומרים בברכות הינה מקור הברכות, וככל שאנחנו מרבים במצוות ובמעשים טובים, אנו ממשיכים יותר שפע חיים מאור אין-סוף על עולם הספירות.

ד. "בהאידיאלים הא-להיים צריכים להתדבק ולהם אנו צריכים לשאוף תמיד למלאותם בחיים, ברעיון ובפועל ובציור, בפרט ובכלל, בכל האיווי ובכל השקיקה היותר אדירה והיותר מתמידה שלנו".

כותב הרמב"ם בספר מורה הנבוכים שיש לאדם זמנים בהם הוא מגיע לדבקות, אלא שעבור כל בני האדם זמנים אלו אינם יכולים להיות מתמידים, חוץ מאצל ארבעה אנשים לאורך כל ההיסטוריה שחיו במצב של דבקות מתמדת והם: אברהם, יצחק, יעקב ומשה.

בחלק מוסר הקודש של ספר אורות הקודש, חולק הרב על הרמב"ם וכותב שדבקות מתמדת אפשרית לא רק אצל אותם ארבעה ענקי האומה.

על כל פנים צריך להניח שהרמב"ם דיבר על דבקות בה' לפי מדרגת האבות, שהיא מידה שאכן מנועה משאר בני אדם, ואילו הרב דיבר על דבקות לפי מדרגתנו באופן מתמיד, שהיא אפשרית לשאר בני אדם.

ה. "אי-אפשר להנצל משמץ של עבודה-זרה כי-אם על-ידי השינון שהדבקות של "ואתם הדבקים בד' א-להיכם חיים כולכם היום" היא הדבקות במדותיו של הקב"ה,..."

אדם הסבור שאפשר להדבק בעצמות איננו רחוק מעבודה זרה מבחינה מנטלית, מפני שהוא מכליל את הא-לוהות בתפיסה שלו, כלומר מכליל את המקור בענף, וזו הקטנה, אם לא אבסורד. בווידות כתוב שהאלים נוצרו על ידי קורבנותיהם של בני אדם, שהיא אמירה אלילית בצורה מובהקת. גם במשנה כתוב שאחד ההגדרות של עבודה זרה היא אדם העובד לכוכב "ועושה אותו אלוה", כלומר ישנה פעולה של האדם העושה כח מסויים לאלוה.

"...כי אי-אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו, מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים".

שהוא אחד משלושת אופני הדבקות שמנו חכמים, כפי שראינו לעיל.