להט"ב היות האדם לבדו

הרב אורי שרקי

להט"ב היות האדם לבדו

אב תשע"ח

נשאלתי רבות על עמדתי ביחס לתופעה ההומוסקסואלית וענפיה האקטואליים. אמנם יתכן שאין בדברי חידוש רב אך עם כל זה נראה לי שיש ערך בהבעתם.

א. מילים

הרבה תובנות נבנות מהמילים. מילים אינן נייטראליות והן נושאות מטען ערכי. הביטויים המשמשים היום את השיח נבחרו בקפידה, בין במודע בין שלא במודע, מתוך רגישות למטען האסוציאטיבי שהם נושאים בתוכם. לכן יש להבהיר מספר ענינים לשוניים.

אין "קהילה" להט"בית. יש לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים. השימוש במונח קהילה יוצר הנחה מוקדמת הקובעת מראש את קיומן של זכויות אינהרנטיות לקהילה, ובכך הסתיים הדיון. קבלת המינוח כבר היטה את הכף לטובת צד אחד עוד בטרם החל הדיון. האמת היא שאין מדובר בקהילה כי אם בנתון הנלווה אל בני אדם מסויימים. באותה המידה לא ניתן לדבר על קהילת בעלי העיניים הכחולות או על קהילת בעלי קבוצת דם +A או קהילת אספני הבולים. מובן מאליו שאין מניעה מבני אדם להתאגד מסביב לכל נושא שהוא. אבל אין זה הופך את ההתאגדות הזאת לנתון יסודי בקיום האנושי, כדרכן של קבוצות לאומיות. ביוון העתיקה, היתה מצויה התופעה של גברים נשואים שקיימו יחסי מין עם נערים, אך יצריות זו מעולם לא הגדירה אותם כקהילה, למרות הנפוצות של התופעה.

הגדרת זהות קבוצתית מסביב לנטיה מינית, יש בה השפלה של הזהות האנושית. באותה המידה לא יהיה ראוי לדבר על קהילה הטרוסקסואלית, למרות שהיא מהוה את הרוב המכריע של בני אדם. אך לא נתון מיני מגדיר את הייחודיות האנושית. זוגיות איננה מכונת סקס, כי אם ערך עליון.

בכלל השיח הציבורי על סקס, יש בו בוטות והשלכות חינוכיות שיש לתת עליהן את הדעת גם עבור מי שהחד-מיניות מקובלת עליו. השימוש במינוח "להט"ב" הוא רק ניסיון קוסמטי לעקוף את הבעיה.

ב. חירות

אין צורך להדגיש שכל הדיון אינו נסוב על חירותו של היחיד לנהוג ככל העולה על ליבו. העידן המודרני כבר קיבע בצורה ברורה את העיקרון שאין לחברה להתערב בארבע אמותיו של חייו הפרטיים של האדם. כך גם הוא בהלכה היהודית, לכל המצוי בה לעומקה. זאת, למרות שבהחלט יש מקום להבנה שהתנהגות יחידית משפיעה באופן סמוי על גורל הכלל, אלא שאין יכולת לקבוע נורמות חברתיות על פי טיעונים על גבול המיסטיקה, גם אם הם נכונים. יש שיקראו לחירות גם בשם "זכות", כאילו מדובר במהות בלתי ניתנת לערעור, אלא שאין אנחנו צריכים להתפלמס בעניין זה, שאין לו השלכות מעשיות.

ג. זכויות

השיח נהיה אגרסיבי כאשר מדובר על זכויות ההומוסקסואלים. מקובל לדבר על זכות להכרה על ידי החברה, דרך מחוקקיה, לזוגיות חד-מינית והקמת מבנה משפחתי חד-מיני. מתעלמים מכך שכשמדברים על זכות טבעית ומובנת מאליה, מדובר באמת בשינוי מהותי - בדבר הגדרת הזהות האנושית, הפרטית והמשפחתית. יש בהחלט לכל חברה זכות להגדיר מהו עבורה מבנה משפחתי נורמטיבי, ועל פי זה לגזור השלכות משפטיות. מתוך כך המאבק נגד חקיקה לטובת חד-מיניות הינה לגיטימית ומבטאת מערכה על ערכים. המעורבות של בית המשפט העליון בשנים האחרונות לטובת האג'נדה ההומוסקסואלית, בנויה בעקביות על ההנחה שאי-הענקת זכויות של זוגיות לבעלי נטיה זו הינה הפרה של זכות בסיסית, כאילו שעניין זה מוסכם על החברה, בעוד שסוגיה זו טרם הוכרעה. הוא הדין לניסיון של גורמים מסויימים לקדם את האג'נדה הזאת בצה"ל, ולערב את הצבא בסוגיה שלא הוכרעה בציבור.

ד. אהבה

הנישואין הן נגזרת של האהבה. ההיפך של האהבה היא היצריות, לא השנאה. יש בשנאה מידה מולקולרית של אהבה. אם אני מסוגל לשנוא אותך, סימן שאני עשוי בבוא הזמן גם לאהוב אותך, כי אתה חשוב לי, אינני אדיש לקיומך.

לעומת זה, ההבחנה בין יצר לאהבה ראויה לתשומת לב מרובה. ביצריות, אני משתמש בזולת לשם סיפוק צרכי. אני העיקר. באהבה, אני משתמש ביצרי לשם סיפוק הזולת, שהוא העיקר ולא אני. בזאת נבדל האדם מן החיה, שאין בה הרבה יותר מאשר בקשת צורכי קיומה. האדם מאופיין בכך שהוא מסוגל לאהבה, למוסר, לאידיאליות. כל עוד אני אגואיסטי, טרם נבדלתי מן הבהמה.

משום כך האהבה מופנית לזולת האמתי, לאמור למי שאינו שאר בשרי, כי אם למעגל הרחוק יותר. זה הבסיס לרתיעה מגילוי עריות בחברה האנושית. כמו כן, אין האהבה מופנית כלפי בני מיני כי אם כלפי השונה. הנטיה אל הדומה, שמתוארת כ"העדפה מינית", אינה אלא הרחבה של העינוג העצמי הנרקיסיסטי, ובעצם ענף מיני של הגזענות במובנה היותר יסודי, שהוא שלילת האחר.

היותה של יצריות זו בלתי פוריה לפי זה איננה תאונה של הטבע הניתנת לשיפוץ, כי אם עניין מהותי לאופיה של האהבה. העמדת הצאצאים על ידי מעשה האהבה מעניקה לזוגיות את מימד החיבור לנצח שיש באהבה, שיש בה בקשה להיטיב עם כל הדורות.

ה. משפחה

הקמת משפחה איננה זכות, כי אם אידיאל. העמדת צאצאים איננה באה לפתור את הבעיה הכואבת של מישהו. היא באה לשם הדורות, ולכן בניית התא המשפחתי והכרתו על ידי הממסד צריכים לעמוד בסטנדרטים ערכיים התואמים את מה שהחברה מכירה כערכי. החברה בישראל, ומסורת העם היהודי לדורותיו דורשים מהזוגיות להיבנות על יסוד האהבה ולא על יסוד היצריות. זו דרישה שאינה נובעת משמרנות דווקאית, כי אם מתפיסה ערכית נתונה של המשפחה. התביעה להכרה בזוגיות ובמשפחתיות החד-מינית כנורמטיבית, מבטלת את התשתית הבסיסית הזאת. במובן מסויים זה חמור הרבה יותר מעצם קיומם של יחסים הומוסקסואלים, שאין ליהדות כל יכולת וכל רצון למנוע בדרכי כפיה. הם עניינו של היחיד, תועבתו האישית, ואין לחברה מה להתערב בעניינו. תהיה דעתנו על היות המעשה מתועב או סטיה אשר תהיה, הן לכאן והן לכאן, אין זה הנושא. (לכן חתימתי על מסמך המגנה את ההשתלחות ברבה הראשי של ירושלים על זה שאינו מיישר קו עם השיח התוקפני התובע הזדהות או על כל פנים שתיקה מול תופעת הגאווה, איננו קשור לסגנון המסמך, שלא נשאלתי עליו). החומרה האמיתית היא בקשת הרישום לנישואין על כל תולדותיה. התלמוד מונה בין זכויותיהן של אומות העולם "שאין כותבים כתובה לזכר". לאמור שאף על פי שהתופעה ידועה, אין היא מקבלת את ההכרה שניתנת לזוגיות כאידיאל.

ו. פונדקאות

שתי נקודות: א) אני מתנגד לכל פונדקאות שהיא. לפי הכרתי הספונטנית זהו גלגול מודרני של העבדות. אמת היא שיש בכל העסקה מימד של עבדות, אבל יש גם גבול עד כמה ניתן לנצל את האדם, ואת גופו בפרט. ב) מכיון שאין לדעתי "זכות למשפחה", אין מקום לחקיקות שמעודדות באופן עקיף את ההכרה במשפחה החד-מינית, ובכלל זה הטבות כלכליות למשק בית משותף וכדומה. כך שגם אם תוכר זכות פונדקאות לנשים, אין מקום לזכות כזאת לזכרים.

ז. נשים

בספר בראשית מתוארת זוגיות של גבר עם שתי נשים, בדור שקדם למבול. המדרש מבאר שמטרת הזוגיות הכפולה היתה שאשה אחת תלד והשניה תהיה יפה. מצב זה, שבו נפרדות הפונקציות של האסתטיקה והחיים זו מזו, הפכה את הזוגיות לסיפוק צרכים תחת האהבה. וזה עדיין גבוה מהמצב שבו אישה חיצונית לתחום האחראיות המשפחתית מספקת את פרי בטנה לשם שיפור מצבה הכלכלי. אם חפצים בטובתה, ראוי הרבה יותר מוסד האימוץ, שבא לפתור את מצוקתם של ילדים שאין ביכולת הוריהם לגדלם.

ח. משהו על גאווה

הופעתה המוגברת של ההומוסקסואליות הינה אופיינית לעידנים של סיומי תרבות. כשחברה סבורה שהגיעה להשלמתה, הן לטוב הן לרע, יש לה עניין מוגבר בחוויית ההווה הרבה יותר מאשר בנצח. המיניות האישית, שאין לה דבר עם העמדת הדורות הבאים, תופסת מקום מרכזי יותר בהכרה, ומסרסת את המחוייבות הרב-דורית ואת הפוריות. הסיפור המקראי על סדום, שבה שלטה ההומוסקסואליות, משבץ את התופעה בחברה שלא חסר בה דבר, "כולה משקה, כגן ה' כארץ מצרים", מעין ימות המשיח, שאין מעבר להם תכלית.

ט. עוצמה

מכיוון שמדובר בכוח החי ביותר של האדם, ביצר העשוי להעניק חיים לזולתו, כאשר הוא מופנה אל מחוץ ליעודו, הוא גם מהפך את סולם הערכים. משום כך פירש התנא בר קפרא: "מהי 'תועבה'? - תועה אתה בה". זה כנראה מסביר את האגרסיביות של הפעילות הגאה, שמאמצת כסיסמה את הגרועה שבמידות הנפש, את הגאווה.

י. היא

כדאי לשוב אל הידוע מכבר, שאין התורה מתעבת את האדם שיש לו, בין בטובתו בין שלא בטובתו, נטיה מינית אל בני מינו, כי אם את המעשה. "תועבה היא" - המעשה, ולא "הוא" - בעל הנטיה. שלא כמי שמרמה במידות ומשקלות, שעליו קובע הכתוב "תועבת ה' - כל עושה עוול". כאשר אדם מבטל במודע את הקריטריון לכל אפשרות של חיי החברה, הבא לידי ביטוי בהסכמה על מידות ומשקלות, הוא בעצמו מתועב כאדם.

יא. מדע

מושמעות טענות מדעיות. נטען שהמחקר מורה על אי-אפשרות להתגבר על הנטיה, שהוכח שזוגיות הומוסקסואלית לא פחות מוצלחת - מזוגיות דו-מינית, שילדים שגדלו במשפחות כאלה אינם יותר אומללים מאחרים, ועוד. על זה יש להעיר: א) שאין שאלות אלו שאלות מדעיות, כי אם ערכיות. ב) קריטריונים לנורמליות ואושר הינם תלויי תרבות. ג) קיים מסע טרור של ממש בקהילה המדעית או הפרא- מדעית כלפי כל הבעת עמדה הנוגדת את השיח השלט, ובכלל זה גם כלפי עצם הכוונה לחקור את אמיתותן של הנחות היסוד של השיח. מה שפוסל כל הסתמכות על נתונים מדעיים כל עוד קיימת אווירה זו.

יב. שדרה

האדם מצטיין בדו-ערכיות. הוא גם תוצר של הטבע, הכולל את נתוני הנפש הספונטניים שלו, וגם בעל תבונה ויכולת הפשטה. אלה הם - שני המקורות של זהותו. במידה רבה היסוד הטבעי מוזן מכך שיש לכל אדם אם, משום שהידיעה מי היא אמו מסופקת לו לאדם באופן טבעי על ידי אמו, שמרחמה יצא. לעומת זה הידיעה שאדם פלוני הוא אביו הינה תולדה של הפשטה, כי צריך מאמץ שכלי כדי לקבוע שמן הסתם זה אביו. בלשון התלמוד: "אמו - ודאי, אביו - חזקה". ביטול היחוס לאם ולאב על ידי הניסיון לקביעת נורמות חדשות של הורות, נוטלת מן התת מודע של האדם את עמוד השדרה הודאי של זהותו. התוצאות עשויות להיות מורגשות רק לאחר זמן רב, במהלך תרבותי הנפרש על פני דורות, ואז יהיה כבר מאוחר מדי.