הרב אורי שרקי

החילון במשנת הרב קוק

אב תשע"ז




תופעת החילונות, הכובשת את העולם כולו ואת עם ישראל בכללו מאז המחצית השניה של המאה ה-19, בעוד שעד אז היה הרוב המכריע של בני האדם בעל אמונה דתית כלשהי, מזמינה שלל רחב של תגובות:

1) האדישות. יאמרו בעלי גישה זו, שמאז ומעולם היו עוברי עבירה, לפעמים מעטים ולפעמים מרובים. אם כן מה נשתנה באופן מהותי כאשר עוברי עבירה הם הרוב? דומה כי גישה זו אינה מייחסת חשיבות לתהליכים הסטוריים מבחינה אמונית.

2) ההסתגרות. שיטה זו מעלה על נס את הערך של מלחמת המגן, בתור מהלך שיכול לפחות להציל חלק מן הדור עד יעבור זעם.

3) המלחמה. יש להילחם בכל הכלים החברתיים שבידינו על מנת לדחוק את רגליהם של הפורשים מנחלת האבות. זו דרך מרובת פנים. אגרסיבים יותר או אגרסיבים פחות.

4) המאבק הרוחני. יש להראות את טעותם של הכופרים ולפסול את דעותיהם. זה בעיקר מאבק ספרותי ותקשורתי.

לעומת כל אלה, רבינו הרב קוק, שאינו פוסל עקרונית את הגישות דלעיל, נוקט עמדה מהותית. מול תופעה רבת היקף, הוא שואל את עצמו שאלה אחת: מה הקדוש ברוך הוא רוצה ללמדני דרך התופעה הזאת? מתוך כך ניגש הרב לבירורי עומק במהותה של הכפירה, לא רק כמי שבא להציל, אלא גם כמי שבא ללמוד.

הגות רוחו של הרב זצ"ל מעלה רבדים שונים של דיון, מן הפשוט אל העמוק.

א) חסרו דמויות מופת מלאות אמונה ושמחת חיים. זו תוצאת הגלות הארוכה והשפעת הנצרות. כך ב'אדר היקר'.

ב) לא העמיקו כראוי בחכמת האמונה של היהדות, שבה ניתן למצוא תשובה לכל השאלות המנסרות בחלל המחשבה האנושית. (שם ובאגרת כ).

ג) הדור הוא דור גדול, הדורש תוכן רוחני ופילוסופי גבוה ואינו יכול להסתפק בהסברות בינוניות. קל וחומר שאין להאשים את היצר הרע בתור גורם ראשוני לכפירה, כי אנו מבחינים בנטיות אידיאליסטיות אצל רבים מהפורשים מדרך האבות. זהו התוכן העיקרי של מאמר 'הדור'.

ד) הדור תובע הסברה של הפרטים באופן שנוגע לכלל. המוטיבציה לקיום פרט כלשהו מהמסורת חייבת לבוא מהכרה שהפרט הזה נושא בחובו משמעות כללית. זה דורש הגדלת הכשרון במקצוע האמונה, המצריך שקידה וטהרה. בית המדרש התרשל בנקודה זו (אורות התשובה ד, י).

ה) התורה אינה מופיעה בסגנון המעורר כבוד. גם כשיש אליה חיבה, עדיין אין מתקבלת כתוכן הראוי לעמוד בראש התרבות. לפיכך יש להקדים להרחבת חיבת הדת את כבוד הדת (שם, תוספות תשובה, ח).

ו) יש בדעות המקולקלות צדדי אמת שמפרנסות אותן. יש לאמץ אותם ולחשוף כיצד הם כלולים בקודש פנימה, באופן נעלה מהמסגרות החיצוניות (אורות, עמ' קכט-קלא). זה נכון בפרט ביחס לאתיאיזם (שם, עמ' קכד-קכט) ולכפירה בתורה מן השמים (אורות האמונה עמ' 48).

ז) הדעות המקולקלות הן הלבוש החיצוני של צמאון נשמתי אדיר לגודל האלוהי, "תשובה אל כבוד ה'", שבתחילת הופעתו איננו מוצא ערך במסורת בצורתה הקטנה. עם התקדמות ההכרה, תשוב תנועה זו לכלול בקרבה גם את הקוטן ותמצא בו גדלות (אורות עמ' קכ-קכא ואורות התשובה ד, ח).

ח) יש בדעות שהתפשטו בעולם זעזוע להרגלי החשיבה הישנים של ההמון. המהפכה הקופרניקאית, תורת האבולוציה והמהפכה החברתית גרמו לחשיבה מחודשת ביחס לכל עולם האמונות הקודם. לפי הרב, אלו לא באו לערער אלא להרחיב את אופקיו של האדם ולהכשיר אותו להלכי מחשבה שהיו מקודם נחלתם של יחידי סגולה בלבד (אורות הקודש חלק ב, עמ' תקלח-תקמב).

ט) הסוד הגנוז בכפירה, או במינוח של חז"ל "חוצפא דעקבתא דמשיחא" שהרב מכנה בו בעקביות את החילונות, נמצא במעמקי תורת הסוד של היהדות. מדובר במאבק סמוי בין שתי צורות של הקודש, הנפגשות זו עם זו ןזו מול זו באחרית הימים. "הקודש הרגיל", הדתי, נלחם נגד הטבע. לעומתו, "הקדושה שבטבע" שלאורך השנים הוזנח הטיפול בה מצד גורמי הקודש, תובעת את עלבונה ודורשת שיינתן לה מקומה הראוי בעולם ההכרה של האדם. לשם כך הי שולחת את שליחיה בדמות התנועה החילונית, שאינה יודעת שהיא בעצם נציגות של הקדושה שבטבע. המאבק ביניהן המיוצג במלחמת שור הבר והלוייתן באחרית הימים, יסתיים בסעודתם של צדיקים שיכירו בעולם המאוחד (שם עמ' שיז-שיח).