ויחי - מנהיג האומה בראי היהדות

הרב אורי שרקי

ויחי - מנהיג האומה בראי היהדות

ספר בראשית מסתיים בשורה של ברכות-הוראות של אבי האומה, יעקב, לבניו מייסדי שבטי ישראל. בפני מפרשי התורה עמדה השאלה: מהי מהות הברכות? מהו המסר הכולל שביקש יעקב אבינו להעביר בשעה שמתחילה ההיסטוריה הלאומית שלנו? תשובתו של רבינו יצחק אברבנאל, ששימש בתפקידי שר בממלכות ספרד ופורטוגל ושמשום כך היה בעל רגישות גבוהה לענייני פוליטיקה, היא שכוונת אבינו יעקב הייתה להגדיר מי מבניו ראוי לקחת בידו את השלטון הפוליטי. הדבר התבקש מאוד לאור המאבק בין יוסף לאחיו באחרית ימיו של יעקב, שביסודו עמדה התחרות על השלטון: "ויאמרו לו אחיו: המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו?!" (בראשית לז, ח).

נתבונן מעט בתוכן הברכות: ראובן, בתור בכור, ראוי היה להיות המלך. אבל הוא נדחה משום שהוא "פחז כמים", כלומר שפזיזותו עשויה להביא אותו לידי ביצוע מדיניות נמהרה, המבקשת להשיג הישגים מיידיים, על חשבון ערכי היסוד של האומה. כבר בשעה שהיה יעקב אבינו זקוק למי שיערוב לו לשלומו של בנימין בנו הצעיר, הציע ראובן: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" (בראשית מב, לז). על מנת להשיג רגיעה מיידית (של יעקב), מוכן המנהיג הפזיז (ראובן) להקריב אינטרסים חיוניים (בניו)!

לעומתו, שמעון ולוי יודעים להגן כראוי על כבוד האומה, כפי שהוכיחו בשכם, במעשה דינה. הם 'פנאטים דתיים'. אמנם יש צורך בהנהגה שכזאת במצבים קיצוניים בתולדות האומה, כגון במעשה העגל, שבו קרא משה: "מי לה' אלי. ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו), או במעשה פינחס, או יהודית, או מתתיהו החשמונאי, אבל אי אפשר שזה ישמש הנהגה קבועה בממלכה. במיוחד מסוכנים הם שמעון ולוי כשהם מרוכזים בינם לבין עצמם: "בסודם (כשהם מסתודדים) אל תבוא נפשי" אומר יעקב אבינו. הפתרון עבורם הוא לפזר אותם בין אחיהם: "אחלקם ביעקב, ואפיצם בישראל" (מט, ז), ואז הם לברכה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י).

זבולון הוא איש העולם הגדול, בעל אופקים רחבים, ועוסק בסחר בינלאומי "והוא לחוף אוניות" (מט, יג). אך כאן טמונה הסכנה, שהוא יחוש מחויבות גדולה יותר לקהליה האזורית מאשר לעמו. ה"פיתוח האזורי" חשוב בעיניו יותר מטובת אומתו.

יששכר, "חמור גרם", התלמיד חכם שבחבורה, נפסל מן השלטון למרות חכמתו. דווקא אהבת לימוד התורה עשויה ליטול ממנו את החוש המדיני הבריא, ולהעדיף את העדר העצמאות: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול, ויהי למס עובד" (מט, טו). עדיף בעיניו שענייני המדינה יופקדו בידי שלטון זר, כדי להשיג את השלווה הנפשית הדרושה ללימוד העיוני.

דן מוכן להילחם כדי להשיג את השחרור מעול זרים, אבל הוא מוכשר דווקא למלחמת גרילה, "נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס" (מט, יז), לוחמה הראויה לימים בהם נלחם העם לשם השגת עצמאותו, אך אינה יעילה ברגע שצריך לצאת מהמחתרת.

לעומתו, גד יודע לארגן צבא מסודר: "גדוד יגודנו". אבל הוא עשוי להצמיח מנהיגות הרואה את הכל מתוך מבט של איש צבא בלבד, ולכן גם אם הוא יודע לכבוש, עשוי הוא בבוא הזמן לסגת מסיבות אסטרטגיות: "והוא יגוד עקב" (מט, יט). הוא יכול להיות שר צבא, אך לא ראש ממשלה.

כמו-כן אשר, ש"שמנה לחמו" (מט, כ), יכול להיות שר כלכלי, ונפתלי "הנותן אמרי שפר" (מט, כא), להיות שר התרבות, אך אי אפשר להפקיד בידם את ניהול המדינה.

מועמד טוב יותר הוא לכאורה יוסף, בעל הניסיון העשיר בתור ראש ממשלת מצרים, המושל באחיו, והצדיק מכולם. אלא שמפני מעלתו היחודית הוא "נזיר אחיו" (מט, כו), נבדל מהם ואינו מושך את אהדתם: "וימררהו ורובו וישטמוהו בעלי חיצים" (מט, כג).

בנימין, שלא כיוסף, היה דווקא הגורם המלכד בין האחים, זה שאיחד מחדש את המשפחה. תכונה זו, הדרושה כל כך למנהיג, עומדת לו בשעה שיש להקים את המלכות בישראל, כבימי שאול, או בשעת שקיעת האומה בגלותם, כשצריך "לכנוס את כל היהודים" בימי אסתר (עי' אסתר ד, טז). אך כישרון זה מתגלה בראשית המהלך ההיסטורי או באחריתו "בבוקר יאכל עד, ולערב יחלק שלל" (מט, כז), ולא ברצף ההיסטורי.

אם כן כל אלה אינם ראויים למלכות על אף מעלותיהם. רק יהודה ראוי ליטול את שבט ההנהגה בידו: "לא יסור שבט מיהודה" (מט, י). הסיבות לכך הן שלש. האחת, יכולתו למשוך את אהדת כל חלקי האומה: "יהודה אתה יודוך אחיך... ישתחוו לך בני אביך" (מט, ח). כמו כן, יכולתו להכניע את האויב עומדת לזכותו: "ידך בעורף אויביך" (שם). אבל הסוד העיקרי להצלחתו הוא הסבלנות הפוליטית. "גור אריה יהודה" (מט, ט). בתחילה גור, ולבסוף אריה. הידיעה ש"גאולתן של ישראל באה קימעא קימעא" (ירושלמי ברכות א, א) היא המקנה לו את העצמה המנהיגותית, משום שאין הוא נבהל מלחץ השעה או מנפילות זמניות בפגעי הזמן. הוא נשאר נאמן למטרותיו הנצחיות, יחד עם התמודדות עם קשיי המציאות.

מתוך המהלך מגור לאריה, מקטנות לגדלות, מגיע הוא בסופו של תהליך ל"כרע רבץ כאריה וכלביא, מי יקימנו" (מט, ט). הלביא הוא אריה גדול עוד יותר, שאי אפשר להזיזו ממקומו. הסבלנות היא יסוד היציבות השלטונית.

נוסיף שראויים דבריו הנפלאים של הרמב"ם על אופיו של מלך ישראל (מלכים ב, ו) לעמוד מול עיני המנהיג תמיד:

"כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציוה להיות לבו בקרבו שפל... ולא ינהוג גסות לב בישראל... ויהיה חונן ומרחם לקטנם ולגדולם, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות... לעולם יתנהג בענווה יתרה... ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא אומן את היונק".