הרב אורי שרקי
בחוקותי - לא אבדה תקוותנו (על ההפטרה)
אייר תשע"ו
תלונת הנביא ירמיה על עבודה זרה שפשה נגעה בישראל, מתחזקת במיוחד לאור השינוי הרוחני העומד להתחולל בעולם בימיו. בסוף ימי הבית הראשון צפתה רוח הקודש שקרוב הזמן של התפוגגות האלילות או על כל פנים של היחלשותה: "ה', עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו, הבל ואין מהם מועיל" (טז, יט).
יש לקשור את החזון הזה להופעתה של החשיבה הביקורתית, שבאה לידי ביטוי בהופעת המדע היווני והפילוסופיה, שביטלו מן העולם את התפיסות המיתולוגיות ששלטו עד אז ללא עוררין על רוח האדם. חז"ל (יומא סט, ב) קושרים את השינוי הזה בסילוק השכינה (גור אש שיצא מבית קדשי הקדשים) והפסקת הנבואה, שהביאו באופן עקיף לביטול יצר עבודה זרה מישראל ובמידה רבה מן העולם.
בעולם שבו מאבדת האלילות את הרלוונטיות שלה, תמוה הדבר שדווקא עם ה' ממשיך להימשך אחריה. זה הבסיס לדברי התוכחה (פסוק כ): "היעשה לו אדם אלוהים? והמה לא אלוהים!", כלומר שכבר אפילו בעיני עובדיה בין העמים, איבדה היא את מעמדה. שמא יש בפגם הזה גם צד של מעלה. עם ישראל מכונה "קשה עורף" גם מצד תכונה חיובית שבו, שאינם נוחים לעשות תשובה "ואינם מתפעלים לקבל תוכחה" (מהר"ל נצח ישראל פרק יד), כי עד שישראל ישנו את דעתם הם צריכים להשתכנע בתקיפות השכלית של טענותיו של המוכיח ולא רק להתרשם מסגנון דיבורו.
קשי העורף של עם ישראל הוא שמכריח שהמהלך ההיסטורי שלו יהיה רצוף משברים קיצוניים של חורבן ובניין, המשנים את זהותו: "לכן הנני מודיעם בפעם הזאת, אודיעם את ידי ואת גבורתי, וידעו כי שמי ה'" (כא).
העליות והמורדות הקיצוניים של האומה "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה שולטת בכם, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום אז אתם נמסרים ביד אומה שפלה" (כתובות סו, ב), היו יכולים לסכן את עצם קיומה של האומה. אלא שמראש הוכן מנגנון שמירה המבטיח את נצחיותה, והוא בית המקדש של מעלה, כלומר השאיפה של הקדוש ברוך הוא להתגלות בהיסטוריה על ידי עם ישראל, שהופיעה כבר בראשית הבריאה. את הרעיון המנחם הזה מגלה ירמיה בהפטרתנו (יז, יב): "כסא כבוד מרום מראשון, מקום מקדשנו". זהו מקור התקוה לישראל: "מקוה ישראל ה'" (יג).
על כן מסיימת הפטרת התוכחה באופטימיות: "הושיעני ואושעה כי תהילתי אתה" (יד).