הרב אורי שרקי

כי תבוא - תורה מן הארץ, מעמד הר גריזים והר עיבל

אלול תשע"ד




בהר סיני ניתנה התורה מן השמים ולא מן הארץ. קול א-לוהים אדיר וחזק יצא מראש ההר, ונאסר על העם לעלות ואפילו לנגוע בקצה ההר פן ייהרגו. תורה הניתנת בסגנון כזה יוצרת בנפש יראה יותר מאהבה, רתיעה וזעזוע. אך כנראה תנאי החיים וההכרה ששלטו בימי נתינת התורה היו כאלה שלא נתנו אפשרות לאופן אחר של המעמד. לפי חז"ל (חגיגה יג, ב) ניתנה התורה לפני זמנה, כלומר בטרם בשלו התנאים לתורה המאוחדת עם החיים, שאין בה הרגשה של כפיה נגד הטבע הראשוני של האדם. לו המתינה ההשגחה העליונה עוד 974 דורות, לא רק שהיתה התורה מתקבלת מתוך הזדהות שלימה של האדם עמה, אלא גם לא היה צורך בהתגלות חיצונית לנפש האדם, והיו מצוותיה מתקיימות גם בלי מתן תורה כבימי האבות שקיימו את כל התורה בלי שהיא ניתנה.

רבינו סעדיה גאון (הקדמת אמו"ד, עמ' כז במהדורת ר"י קאפח) מבאר שהצורך בהקדמת ההתגלות הוא כדי למנוע סבל ממושך שהיה נגרם לאנושות לו לא קיבלנו את התורה כבר בימי קדם.

כל זה מחייב לצרף למעמד הר סיני המאיים, מעמד נוסף, ידידותי יותר, המרפא את השבר שבכפיית ההר כגיגית, שהיה מחוץ לארץ כנען, שלא במקומה הטבעי של התורה. זהו מעמד הר גריזים והר עיבל, שהתורה מצווה עליו בפרשתנו. כאן, הכל מתהפך: העם הוא זה שנמצא בראש ההר, והקול, קול אנושי היוצא מפיהם של הלויים, בוקע מהארץ. כל זה מורה על כך שהתורה בארץ ישראל נובעת מהארציות, מהחיים עצמם, ללא כפיה. תורה כזאת נותנת אמון ביכולתו של האדם שכבר שמע את דבר ה' בסיני, לכוון את דעתו לדעת המקום מתוך מעמקי טבעיותו.

המקור הכפול של התורה, מן השמיים מחד, ומן הארץ מאידך, מכוון כנגד שני מקורות הקדושה המבוארים בתורתו של הרב קוק (אוה"ק ח"ב הקודש הכללי פכ"ג), שהם: הקודש "הרגיל" הלוחם בטבע מחד גיסא, ומאידך גיסא השלמתו באחרית הימים על ידי "הקדושה שבטבע" התובעת את עלבונה בחוזקה אחרי שבמשך שנות הגלות הארוכה נדחקה הצידה, והיא המחוללת באופן סמוי את התנועה החילונית, המדברת בשם "הנורמליות שבחיים" ואינה יודעת שהקודש החבוי בטבע הוא המניע אותה.

סופן של שתי הקדושות להתפייס ולהכיר במקור המשותף שלהן. כך שהמקבלים את התורה מהשמיים יכירו בעושר הגנוז במקבלי התורה מהארץ, ואלה האחרונים יקבלו באהבה את עוצמת החיים שבהתגלות של התורה השמימית.