הרב אורי שרקי
בראשית - הקדמה ללימוד הספר והפסוקים הראשונים
סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
הקדמה ללימוד ספר בראשית
מה שעושה את כתבי הקודש שונים, זה לא עתיקותם, אלא, התוכן של הדברים בתקופה שבהם נאמרו.
אנחנו עסוקים בטקסט שהוא ביסודו נבואה, כלומר, דבר השם אל האדם. הנבואה פסקה, ואין לנו היום נביאים כבר זה 2400 שנה. בשל כך, יש לנו קושי להבין על מה הנבואה מדברת. לא רק הנבואה פסקה, גם העולם שבו הייתה הנבואה שונה מעולמינו, כלומר, ערכי החיים הם שונים. למשל, עבורנו זה מאד חמור ובלתי יעלה על הדעת לעבוד ע"ז, והדבר הזה גם לא מצוי, אך יכול להיות שיהודי יקבל לשון הרע. הגמרא אומרת שקבלת לשון הרע יותר חמור מגילוי עריות ,שפיכות דמים וע"ז. ברור שאם נעלה על הדעת שאם אחד הצדיקים הגדולים בדורנו נפל באיזו עבירה ח"ו, האם נעלה על הדעת שהוא נכשל בעבודה זרה? לא. אבל לגבי "לשון הרע" - כן. בימי התנ"ך היה הפוך - לא היה עולה על הדעת שאדם יפול ב"לשון הרע". על דואג שאמר לשון הרע לשאול והכשילו שלא מרצונו, הכתוב אומר דברים חמורים ביותר. לעומת שלמה המלך שבנה את ביהמ"ק, היה נביא ובסוף ימיו עבד ע"ז בכך שאיפשר לנשיו. דוגמא נוספת לכך, היא ההכרה בחשיבות העולם הבא. בימי התנ"ך הנושא לא היה מרכז ההכרה, אלא ההמשכיות של הדורות בעולם הזה. כמו כן אנחנו רואים שבימי התנ"ך האתאיזם אינו עולה על הדעת. ומדוע? כי הוא סותר את המציאות. הנוכחות האלוקית היתה דבר גלוי.
נקודה נוספת שמקשה על הבנת התנ"ך היא שרוב המושגים עליהם הדבר התנ"ך כמו אלוקים, מצוה, חטא, קדושה, טומאה, טהרה, צדק, יופי, מוסר, ומושגים רבים נוספים מובנים לנו היום דרך הפירוש הנוצרי שלהם. ולכן מוטלת בפנינו עבודה רבה של שחזור המשמעות המקורית של המושגים הללו.
מחסום שלישי הוא שמכיוון שאנחנו דוברי עברית אנחנו חושבים שאנו מבינים את שפת התנ"ך למרות שפעמים רבות המשמעות התנכ"ית היא שונה משלנו.
אנחנו רואים שבמשך הדורות מסרו לנו רבותינו פירושים רבים על התנ"ך. ולפעמים רש"י בוחר פירושים מסוימים מתוך כמות הפירושים המרובה. זאת מכיוון, שלכל דור יש הפירוש המתאים לו. ולכן, עלינו להבין גם מהם הפירושים הנכונים לדורנו, אף שאנו גם כבר אחרי דורו של רש"י.
אנו צריכים לחפש את מי ששימר את הפרשנות הנבואית לפסוקים. פרשנות זו נמצאת בספר הזוהר. איננו לומדים קבלה, אך צריך להבין ששם נשתמרה המסורת הקדומה, וברור שעם זאת זה לא סותר את הפרשנויות החדשות יותר.
ספר התנ"ך, נלמד או נקרא עכ"פ בעולם כולו. אם נשים לב, אנשים בעולם הרחב מבינים אותו אחרת מאיתנו. ולמי יש הפרשנות הנכונה? התשובה היא שלנו, וזאת מכיוון שהתורה היא לא חכמה. התורה היא דיבור. יש מי שמדבר - "וידבר ה' אל משה לאמר". אבל בדיבור, המשמעות האמיתית של כוונת המדבר כוללת את השאלה אל מי הוא מדבר. כי כשאני מדבר לפלוני, אני מפנה את דבריי אליו מתוך ההבנה שיש לו אישיות מסוימת, ולכן כשמישהו שומע מהצד את השיחה שלי עם פלוני, יש סיכוי גדול יותר שהוא יטעה בהבנת השיחה. ולכן יש לשאול, מהי הזהות אליה פונה התורה? התשובה היא שזו ישראל. ולכן דווקא בישראל תוכל להמצא ההבנה האמיתית של התורה. כשרומאי לומד תורה, זה יהפוך להיות הנצרות. כשערבי לומד את התורה, זה יהפוך להיות הקוראן, האיסלאם. כשאדם הייך לתרבות הכללית זה יהפוך להיות הומניזם. וכאשר יהודי קורא בתורה - יש סיכוי שזו תהיה התורה. והדברים מפורשים בספרי, על הפסוק "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ" סיני - זה לשון הקודש. וזרח משעיר - זה לשון רומי. הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן - זה לשון ערבי. וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ - זה לשון ארמי". כלומר הקב"ה דיבר בהר סיני בארבע שפות: עברית, לטינית, ערבית, ארמית. מה זה אומר? שאותה תורה נשמעת בעולם בני אדום, בני ישמעאל, בני ארם. אבל אם תרצה לדעת מה התורה התכוונה, ממשיך הכתוב ואומר "תורה צוה לנו משה מורשת קהילת יעקב". כלומר אם אתה רוצה לדעת את כוונתה האמיתית של התורה אתה צריך להגיע לבני ישראל.
כללים בלימוד התנ"ך
1. כשאנחנו לומדים פסוק, איננו יודעים מה הפסוק הבא אומר. ולכן לא נוכל להקשות או לתרץ מכח הפסוק הבא לפני שלמדנו את הפסוק הנוכחי מצד עצמו. כמו כן איננו יודעים את סוף הפסוק כשאנו בתחילת הפסוק.
2. כדי לדעת מה שתורה אומרת, צריך לקרוא בתורה. כלומר, סברה שהתורה אומרת א' מפי אדם עם זקן ומגבעת לא קובעת את דעת התורה, אלא עלינו ללמוד מהתורה עצמה.
3. כשאנו לומדים תורה שבכתב, איננו לומדים תורה שבע"פ וכן להפך. בתורה שבכתב למשל, כתוב "עין תחת עין". אם נצטרך לעשות מאמצים כדי להסביר שהתורה התכוונה לממון זה יהיה טורח שאיננו חלק מלימוד התורה שבכתב. עלינו להבין שהתורה שבכתב טוענת א', התורה שבע"פ טוענת ב'. היישוב יגיע לאחר לימוד נפרד של כל אחת מהן.
4. צריך להבדיל במדרגות בהבנת הכתוב: משמעו - מה שההמון מבין, פשוטו - מה שהכתוב מתכוון, מדרשו - מה שנדרש להבין.
פרק א
א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
בְּרֵאשִׁית. מה בא הפסוק ללמדנו? אם הוא רוצה ללמד אותנו, מתי נבראו השמים והארץ, והתשובה היא שזה היה בבראשית, הרי ברור שזה היה בראשית. אלא מה, אולי בא הכתוב ללמדנו מי ברא את השמים ואת הארץ והתשובה היא שהוא אֱ-לֹהִים. הרי דבר זה מובן מאילו גם הוא, שהרי אם מישהו מסוגל לברוא את השמים ואת הארץ, ודאי שהוא א-להים. אלא תאמר, שבא הפסוק ללמד אותי מה הוא ברא - את השמים. מה פירוש השמים? ברור שלא מדובר בצבע הכחול מעלינו, שהרי אין שם דבר מלבד גזים מסוימים. וגם המילים אֵת ואֵת שתיהן מיותרות ויכול הפסוק היה להתכתב בלעדי כל אחת מהן. המילה היחידה שאולי ברורה בפסוק זה היא המילה "הארץ" שאותה אפשר להבין במשמעות של כדור הארץ, תבל. ברור שהבנת המקרא דורשת פרמטרים של הבנה שאינם מצוים אצל הקורא בימינו.
אפשר לשים לב שהמילה "עולם" (world באנגלית, קוסמוס ביוונית, מונדוס בלטינית) לא קיימת בשפת התורה. אמנם מופיעה המילה "ע-ו-ל-ם" קיימת בתנ"ך אך במובן של זמן, כמו "ואבדו לעולם", וכמו "לעולם ועד". הביטוי בפסוק למילה זו הוא "שמים וארץ", שאולי בא לומר שיש כפילות, דואליות, שהאחדות הקיימת אצל הבורא לא קיימת בבריאה.
בְּרֵאשִׁית. אחת המשמעויות של מילה זו היא התחלה, כמו "בראשית ממלכת יהויקים", אבל רש"י כבר העיר על כך שלא ניתן לפרש זאת כך מכיוון שזו מילה נסמכת, ולא כתוב בראשית מה, או לחלופין בהראשית. אפשר לפרש שמדובר בראשית הכל מבחינה דקדוקית, אבל יש קושי תוכני מכיוון שהמים קדמו.
לכן, ניתן להבין את בְּ במובן של בעבור, כמו "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", ולכן הכוונה היא: "בעבור ראשית, ברא א-להים את השמים ואת הארץ".
דבר אחר ברור מכאן - התורה באה ללמד אותנו בשביל מה נברא העולם, ולא כיצד. הנחת היסוד היא שהקורא יודע כבר שנברא העולם, ורק מספרים לו עבור מה. הכתוב לא בא ללמד את הסדר הכרונולוגי של הבריאה, כפי שאמר רש"י: "לא בא הכתוב ללמדך סדר המוקדמים והמאוחרים כלום". ואם תתעניין לדעת את סדר המאורעות, פנה אל אנשי המדע המבררים ועוסקים בדברים הללו, מה הדבר הראשון, השני ועד אלינו. התורה לא התעסקה כלל בשאלות האלו, וזה כלל לא הנושא שלה. יוצא שלפי רש"י, כל קריאה מדעית של הטקסט מחוסרת משמעות וחוטאת לעיקר. לכן השאלה "האם התורה מתאימה למדע" או "סותרת את המדע" לא רלוונטית, מכיוון שהתורה והמדע עוסקים בנושאים שונים. באותו אופן, כתב ר' יצחק אברבאנל שמי שמפרש שהלכות הכשרות הן מסיבות בריאותיות טועה וחוטא לעיקר.
אם כן, מהי אותה רֵאשִׁית בשבילה נברא הכל? רש"י מוסר בידינו שני מדרשים - בעבור התורה שנקראת ראשית ובעבור ישראל שנקראו ראשית. ברור שרש"י לא מדבר בקודים, אלא הכוונה היא שישראל, והתורה הם ביטויים של אותה ראשית שהיא נקודה שכוללת את הכל. כמו שנאמר "מגיד מראשית - אחרית".
בָּרָא. לכל שפה יש עולם מודע של משמעויות ועולם תת-מודע אסוציאטיבי שגנוז בתוך המילים. התת-מודע של העברית היא השפה הארמית. השפה הארמית היא גם השפה שדיברו אבותינו בטרם חזרו לעבריות. אברהם עצמו דובר ארמית וכן חלק ממשפחתו נקראו בשם "ארמי" כמו לבן הארמי, בתואל הארמי וכו'. הארמית היא שפת התרגום - תרגום בגימטריא = תרדמה, כלומר מה שרדום בתוכנו.
ברא בארמית פירושו בחוץ. בערבית ברא פירושו החוצה. גם בשפות המערביות הקיום, exist פירושו להיות בחוץ, ex-בחוץ, ist-להיות בלטינית. כלומר החויה הראשונה של הקיום היא להיות בחוץ. כלומר, אלקים הוציא את עצמו, סילק אור אינסוף כדי לתת מקום לקיום המציאות. "סוד הצמצום" של הקבלה בעצם מופיע בפירוש במילה "ברא". מה זה עושה לאדם שהוא בחוץ? גורם לו לרצות לשוב, "תשובה קדמה לעולם".
ברא בעברית משמעותו למלא. כמו (שופטים, ג', י"ז) "וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד". בריא פרושו מלא. בדיוק ההפך מהארמית.
ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ א-להים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:
במילה אחת? בלאגן. עולם לא מאורגן, תוהו זה חוסר משמעות. במיתולוגיה היוונית, בכיר אלי האולימפוס ושליטם הוא זאוס. אביו, הוא קרונוס, והוריו של קרונוס הם אורנוס וגאיה. ומי האב שלהם? התשובה היא כאוס.
כאוס הוא מקורו של כל הקיים, ממנו נוצרו האלים. ומהו כאוס? תוהו ובוהו. לפני כאוס אין כלום. כלומר, ראשית כל המציאות במיתולוגיה היוונית וכך גם בשאר המיתולוגיות הוא בתוהו ובוהו, כלומר בפסוק ב'. אם כן, התורה מגלה לנו שלפני פסוק ב' יש פסוק א', היא מגלה לנו שלפני התוהו ובוהו יש מטרה. והרי, כל דבר חוזר לטבעו הראשון. לכן, לפי היוונים ההופעה של התרבות, וארגון החיים הם דברים מקריים מכיוון שהעולם עתיד לחזור לתוהו. לעומת זאת אם אנו מבינים שהכל מתחיל בראשית, יש מטרה, ולמרות הבלאגן בדרך בסוף הכל יסתדר על מקומו. מסקנה: יש עולם הבא. כלומר, אם יש ראשית, יש גם אחרית.
בקריאה בלתי משוחדת של פסוק א', אנחנו רואים הרמוניה. אם אלקים ברא את השמים ואת הארץ, ודאי מדובר בעולם שיש בו שלמות. ואילו העולם המתואר בפסוק ב' מתאר כטסטרופה, הוא שונה במהותו מפסוק א'. חכמי הקבלה קראו לכך "שבירת הכלים". בתחילה העולם מלא באור, אבל הכלים לא יכולים לשאת את האור והם נשברים. ז"א שעולמנו איננו דף חלק, הוא מכיל שברי כלים של עולם קדום שצריך לבנות מחדש.
לכן אמרו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני בראשית פרק א רמז ד): "תוהו - זה בבל... ובוהו - פרס ומדי... וחושך זה יון... על פני תהום - זה גלות אדום", כל אלו שעושים בלאגן בעולם. רוח א-להים מרחפת - זו רוחו של מלך המשיח, כלומר יש איזו מגמה שמתעלה. ולכן הסדר שאנו רואים הוא עולם מתוקן, עולם שבור, ועולם שצריך לתקן אותו. בערך כמו שאדם נכנס למקום ורואה בלגן, קודם כל הוא מדליק את האור. הוא רואה שרטוב אז הוא מנקה כדי לראות את הרצפה, מוסיף כמה עציצים, אולי גם אקווריום ואז נכניס בנאדם. כלומר יש עולם מושלם, שנופל ולאחר מכן מתעלה. זו בעצם תנועה של שיבה, כל כך אמרו חז"ל (תנחומא, נשא, י"א, ד"ה 'ילמדנו רבינו'): "תשובה קדמה לעולם".
ג וַיֹּאמֶר א-להים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר.
וַיֹּאמֶר. המשנה במסכת אבות (פרק ה', משנה א') אומרת "בעשרה מאמרות נברא העולם". במילה מאמרות מתכוונת המשנה לכל מקום שכתוב "ויאמר". ואילו המילה "ויאמר" מופיעה רק תשע פעמים. אומרת הגמרא (מגילה כא,ב) "בראשית נמי מאמר הוא", כלומר יש תשע מאמרות של "ויאמר" ומאמר אחד של "בראשית". נשאלת השאלה מדוע לא נאמר המאמר הראשון גם באופן של "ויאמר". התשובה היא שכדי "לומר" צריך שיהיה מישהו לומר לו, ובראשית אין עדיין למי לומר. אם כן, למי אמר הקב"ה? ע"פ המהר"ל הוא אמר זאת לראשית.