קריאת שמע - עיון כללי

הרב אורי שרקי

קריאת שמע - עיון כללי

קריאת שמע" איננה תפילה במובן הרגיל של המילה. זהו בעצם חלק ממצות לימוד תורה. עד כדי כך, שדעת חלק מן התנאים היא שאדם שקרא את שמע שחרית וערבית כבר קיים בזה "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אם כן מדוע צורפה אמירת "שמע ישראל" אל התפילה? על מנת שנדע לפני מי אנחנו מתפללים מיהו אותו א-לוה שאנחנו מפנים אליו את תפילותינו.

קריאת שמע פותחת בפסוק המפורסם: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". אך כרוב פרסומו של הפסוק הזה כך עניינו נעלם. לא רבים הם בני אדם המסוגלים לפרש פסוק זה מבלי להיתקל בקשיים. כי הרי מה הצורך לומר "ה' א-להינו ה' אחד"!? מדוע לחזור פעמיים על המילה ה'? די היה לומר למשל: שמע ישראל ה' אחד. או ה' א-להינו אחד. החזרה הכפולה הזו דורשת ביאור.

ראשון לכל המפרשים, הלא הוא רש"י הקדוש, מפרש את הדברים בתור אמירה דינמית: "שמע ישראל ה' שהוא א-להינו, א-להינו דווקא, ולא א-להי האומות, שהוא ניכר בתור הא-להים רק ע"י עם ישראל, ומייחד את שמו על עם ישראל בלבד, ה' הוא א-להינו ולא א-להי הגויים, עתיד להיות ה' אחד.

מה פרוש הביטוי "אחד"? נאמר בצפניה (ג, ט) "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" - דברי צפניה הנביא כולם, מרוכזים בביטוי הקצר "ה' אחד", כלומר לעתיד לבוא.

אם כן, אמירתו של משה רבינו היא אמירה דינמית, המזמינה התפתחות היסטורית מלאה, המזמינה את עם ישראל לפעול למען הפיכתו כביכול, של הקב"ה - מא-להי האומה העברית בלבד, לא-להי העולם כולו. בעצם פירושו זה של רש"י משתלב בכל המגמה של אמירת הקדיש: יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הלא הוא תפילה שיתקיים הכתוב ביחזקאל (לח, כג): "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני עמים רבים". שכן מלכות ה' איננה שלמה כל עוד מייחד הקב"ה את שמו על ישראל, בלא שיכירו האומות בו. ועל זה כבר אמר הנביא (מלאכי א, ה): "ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל".

פירוש זה של רש"י לדברי משה, משתלב במסר שיש לנו לקלוט מ"שמע ישראל" במהלך הגלות. אבל בימי משה עצמו כאשר משה אמר את הפסוק הזה: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", ודבריו הופנו לעם ישראל, כוונתו בפשטות היתה שה' א-להינו - א-להי משה וא-להי ישראל - הוא אותו א-לוה. א-להי משה הוא בפשטות א-להי התורה - מי שנותן תורה לישראל. ואילו א-להי השבטים הוא מי שמנהיג את האומה הנהגה פוליטית. והיה מקום לחשוב שיש להבדיל בין התפיסה הא-להית של משה, שהיא תפיסה דתית, לבין התפיסה הא-להית של האומה, שהיא לאומית, בא משה ללמד: שמע ישראל ה' א-להינו הא-לוה שלי, והא-לוה שלכם, ה' אחד. אין הבדל בין הופעה דתית להופעה לאומית.

אך מסורת בידינו שגם בימי יעקב אבינו נאמר הפסוק הזה. מסופר שכאשר שכב יעקב אבינו על מיטת חוליו, נסתלקה ממנו שכינה, חשש שמא יש אחד מבניו שאינו ראוי להיות מבני ישראל, אמרו לו בניו "שמע ישראל" - וכאן "ישראל" פירושו "אבינו ישראל" - ה' א-להינו ה' אחד. כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. כי אז עדיין היה חשש שמא יש חלקים של האומה שאינם שייכים לעם ישראל.

אם כן בימי יעקב ע"י הפסוק הזה נפתרה הבעיה של אחדות חלקי האומה. בימי משה משמעותו היתה אחדות התורה והאומה. ואילו לעתיד לבוא משמעותו של הכתוב הזה אחדות א-להי ישראל על כל העולם כולו.