גבולות וחופש בחינוך (סיכום)

הרב אורי שרקי

גבולות וחופש בחינוך

סיכום שיעור על ידי יעקב אמסלם, לעילוי נשמת סבו וסבתו: ר' אברהם בן עליה וזוהרה בת אסתר

עוד לא עבר את עריכת הרב

ישנו נושא שהמחנכים – הורים, מורים או כל מי שתפקידו לחנך בני אדם – מתלבטים בו הרבה, והוא גבולות וחופש בחינוך.

ישנן שיטות שונות בחינוך. יש אומרים שצריך לתת למתחנך ככל העולה על רוחו, שהרי כל כפייה היא רע ואי אפשר להשיג דבר בחינוך על ידי כפיה. נעשו ניסיונות כאלה בהיסטוריה הקרובה של חינוך ללא כל כפייה שהיא, והניסיון הוכיח שזה לא כל כך הצליח.

ישנה שיטה הפוכה, החינוך האנגלי הקלאסי, האומר: צריך לתת כללים ברורים, נוקשים, מסודרים, עם ענישה אם יש צורך, כי המחנך יודע יותר טוב מהמתחנך מהו הטוב בשבילו. זוהי אמת, שהרי אם הוא אמור לחנך פרושו , שהוא מניח מראש שהוא יודע משהו שאין החניך יודע. לכן אין שואלים את דעתו של החניך ואין נותנים לו הזדמנות להחליט אם הוא מסכים או לא, מה שחשוב זה שהוא יעשה את מה שנאמר לו, וסוף אהבתו אל הדברים האלה לבוא. כלומר, אמנם לפעמים החניך איננו אוהב את מה שכופים עליו, אבל בסופו של דבר הוא עתיד לאהוב את זה, ולו רק מפני כורח ההרגל.

כמו כל דבר, ברור שאין האמת בצד זה או אחר, ונצטרך להגדיר מהם הצדדים שבהם צריך לתת חופש לחניך ומהם הצדדים שלא.

כאן אנו נוגעים בבעיה כאובה, שהיא אחת הבעיות הכאובות ביותר בתחום החינוך, והיא שאלת האמון. שאלת האמון נראית כבעיה המרכזית בכל ענייני החינוך כולם.

נאמר במסכת אבות [1]: "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה". מה פירוש ל"העמיד תלמידים"? אפשר להבין שפרושו ללמד הרבה , כך שיהיו לך הרבה תלמידים, ואם כך הנושא של ההדרכה הזאת הוא המלמד. המלמד צריך להעמיד הרבה תלמידים. לאן גישה זו מוליכה?!

שמה שיש למחנך לומר , יופץ אצל כמה שיותר בני אדם, כמה שיותר אנשים יקבלו את הערכים שאתה רוצה לחנך אליהם. זאת אפשרות אחת להבין. על זה נשאלת השאלה: מתי אפשר להיות בטוח שהחניך אכן קלט את הערכים שרצינו שהוא יקלוט? יכולה להיות עמדה, קצת קיצונית, שסוברת שכל זמן שהתלמיד לא למד אצלי שלושים שנה מינימום אינני סומך עליו, שהרי עדיין לא קלט את מה שרציתי לומר, ולכן יהיה זה מסוכן להפקיד בידו את המלאכה של העברת התוכן הזה הלאה. העמדה הזאת משדרת חוסר אמון מוחלט כלפי החניך. יש בכך , איזשהו חשש של המחנך שמא המתחנך ישנה משהו מדבריו. האמת היא שהחשש הזה מוצדק, שהרי כל אדם משנה מדברי רבותיו. אין דבר כזה העתקה מדויקת של משנתו של רבו, גם בדברי תורה.

מסופר על רבן יוחנן בן זכאי [2], שביקש מרבי אליעזר בן הורקנוס, לאחר שלמד אצלו שנים רבות, שיגיד בפני ציבור דברי תורה. אמר לו רבי אליעזר: "רבנו, כל מה שאני יודע זה ממך" אמר לו: "אף על פי כן תגיד משהו", ורבי אליעזר פתח את פיו ואמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם. דבר זה קשה להבנה לאור מה שנאמר במסכת אבות [3], שרבי אליעזר הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, וכן נאמר [4] שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו. אם כן, מצד אחד כל מה שרבי אליעזר אומר הוא שמע מרבו, ומצד שני הוא אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, איך זה אפשרי? מוכרחים אנו לומר שכל מה שאמר רבי אליעזר, רבן יוחנן בן זכאי כבר אמר, אבל אף אחד לא שמע שזה מה שהוא אמר. אפילו נעז לומר, שיתכן שגם רבן יוחנן בן זכאי לא ידע שזה מה שהוא אומר, שהרי לא שמעתן אוזן מעולם. זאת אומרת שרבי אליעזר, דווקא מתוך נאמנותו המוחלטת לרבו, משנה, מעצב, מגלה פנים חדשות שהיו גנוזים בתורת רבו.

דבר דומה קרה במאה העשרים, כשהרב קוק זצ"ל מסר את כתביו לידי תלמידו הרב הנזיר, והרב הנזיר לקח את הכתבים, סידר אותם לפי נושאים והפיק את 'אורות הקודש'. הרב קוק ראה את זה ואמר [5]: "עכשיו אני מגלה את עצמי". כלומר, הוא לא ידע שזה מה שהוא אומר, אבל הרב הנזיר הראה לו: "הנה זה מה שאתה אמרת...". כלומר, דווקא מי שמפחד שמא תלמידו הנאמן ישנה מדבריו, יש לפחד הזה על מה להתבסס : כי באמת התלמיד נותן פנים חדשות, ובאמת התלמיד מעביר את התורה דרכו בשינוי.

אבל כך לא נאמר במסכת אבות. "והעמידו תלמידים הרבה" אין הכוונה שהרב צריך שיהיו לו הרבה תלמידים, בוודאי שהכוונה הזאת קיימת וטוב שיש הרבה תלמידים, אבל הביטוי היה צריך להיות: "למדו תלמידים הרבה", האדם מלמד לתלמידים, לא צריך 'להעמיד' את התלמידים. 'להעמיד' פירוש הדבר – שהאדם עומד ויודע ללכת לבד. כלומר, המגמה של החינוך כאן אינה המחנך אלא החניך. "והעמידו תלמידים" – צריך לגרום שהתלמיד ידע "לעמוד לבד", ואת זה צריך לעשות הרבה, "והעמידו תלמידים, הרבה". כלומר, ההצלחה של החינוך היא אדרבא, כאשר החניך כבר יכול "ללכת לבדו". הדבר הזה כמובן תלוי בראש ובראשונה באמון שנותן המלמד בתלמיד. זאת אומרת, אם הוא מאמין בו שהוא מסוגל לעמוד לבדו – הרי זה מה שיקרה. אם אינו מאמין – זה מחליש.

ידוע שאם אדם שומע מאביו או מרבו: "אתה לא שווה כלום, אתה לא תצליח, כל מה שתנסה זה לא יעזור, אתה אפס", אז באיזשהו מקום בתת-מודע שלו, לא רק שהוא מאמין למחנך, אלא גם אם הוא יודע שזה לא נכון הוא בכוונה יכשל, כי הוא לא ירצה לסתור את דברי רבותיו. כלומר, זה לא נעים להצליח אם אבא אמר שלא אצליח, זו מרידה להצליח ולכן אכשל.

יש סיפור ידוע של סופר מלפני מאה שנה, שמספר על אחד שתמיד אמרו לו שלא ייקח את החבית להביא מים מהבאר כי הוא בטוח ישבור אותה. אך הוא בכל זאת לקח פעם אחרי פעם את החבית ואמר לעצמו שהפעם הוא לא ישבור. אחר-כך היה חוזר לבית מאוחר, וכשהיו שואלים אותו למה בא מאוחר היה אומר: "החבית נשברה". זה לא שהוא לא מסוגל להביא את החבית בלי לשבור, אבל אמרו לא שהוא לא מסוגל אז הוא מאמין לזה, ואפילו רוצה להוכיח את זה מתוך נאמנות למסר שמשדרים לו. כך נוצר מעגל קסמים, שהמחנך יאמר: "אמרתי לך שאתה לא מסוגל. אתה רואה כמה שאני צודק, כמה אתה צריך עוד להישאר ללמוד אצלי".

מה מסתתר מאחורי הדברים האלה?

מסתתרת איזושהי רכושנות. כלומר, הפיתוי של המחנכים זה להפוך את החניך לרכוש שלהם. זה ניסיון קשה מנשוא, כי בסופו של דבר המחנך אומר: "אני עשיתי אותו, איך הוא מעז לא לסמוך עליי?", יש איזושהי סתירה.

דבר דומה מצאנו בחיכוך בין אבות לילדיהם. בתורה בפרשת "תזריע" נאמר שאשה שיולדת צריכה להביא קורבן חטאת [6]. למה? על איזה חטא היא צריכה לכפר? אדרבא, זה מצוין להביא ילד. הגמרא אומרת [7] שזה בגלל שבשעה שהיא כורעת ללדת היא נשבעת שלא תביא יותר ילדים לעולם, ומפני שבועה זאת צריכה להביא לכפרה קרבן חטאת. אבל מה שהגמרא לא מסבירה זה מהי הסיבה שהיא נשבעת, למה היא לא רוצה יותר להביא ילדים? אדרבה, כל מאווייה מתגשמים באותה שעה. אפשר להגיד שזה בגלל הכאב. אבל זה לא כל כך פשוט, שהרי אישה שהשתמשה באפידורל או בהרדמה גם צריכה להביא קרבן חטאת [8]. מדוע אישה כזאת צריכה להביא קרבן חטאת? מדוע היא נשבעת שלא תביא יותר ילדים?

ניתן להבין את זה מבחינה פסיכו-אנליטית. כשאישה בהריון היא מושכת תשומת לב: "שיהיה לך בשעה טובה", "מזל טוב", והיא מתהלכת כמו טווסה, מרוצה. היא - העתיד מהלך לפנינו, היא הופכת להיות תקוות העתיד, הדור הבא. זה מאוד משמח, מאוד מחמיא, להיות העתיד. באיזשהו שלב היא מגשימה את המאוויים שלה. עכשיו איפה נמצא העתיד? הוא נמצא בעריסה, דורש חלב. ומה היא?! היא אוטומטית הפכה לעבר. כלומר, דווקא הצלחתה להביא את העתיד לעולם הופכת אותה רטרואקטיבית לדור קודם, וזה מה שפוסל אותה.

לכן יש איזשהו חיכוך, איזה מאבק פנימי בין הדורות – שכמובן, האהבה של האם לילדיה מחפה עליו – אבל החיכוך קיים. עד כדי כך שיש גם בעלי חיים שלפעמים אוכלים את הוולדות שלהם. אנו לא חיות, רק בני אדם, אבל כאמור יש מאבק סמוי שעליו צריך לכפר.

יתכן שיש איזשהו פיתוי למחנך לומר: "טוב, אמנם אתה הפכת להיות הדור הבא ואני נהייתי הדור הקודם, אבל אני רוצה בכל זאת להוכיח שאתה זקוק לי" – ואז מגיע "אימפריאליזם אימהי", בדמות האמא הפולניה, מכל עדה שהיא, שמאכילה את הילד שלה בכח ומחלישה אותו מרוב אהבה. במצב כזה אי אפשר לגדול. בדרך כלל לאחר כמה שנים יש שאלה שמושמעת על ידי המחנכים או על ידי ההורים: "אני לא מבין, אני נתתי לו את הכל, אז למה הוא מתנהג אליי כך!?" התשובה היא פשוטה: כיוון שנתת לו את הכל, בגלל זה הוא מתנהג ככה.

זאת משום שאפשר לסלוח על הרבה דברים, אבל אי אפשר לסלוח, כמעט, למי שעשה לך טובה. כאן זאת נקודה לא פשוטה להבנה, אבל היא אמיתית מאוד [9]: כשאני גומל חסד עם מישהו, יש בזה אלימות. זה חדירה לתחום של השני.משמעו, השתלטתי עליך, מחקתי את האישיות שלך. נתתי לך כל מה שאתה צריך – אז אתה לא קיים. בעצם אני קיים במקומך. לכן אומר המהר"ל שגמילות החסדים היותר גדולה, השיא של מערכת היחסים שבין אדם לחברו, זה כאשר אדם איננו מזיק לשני. כלומר, "דיני נזיקין" הם יותר מ"דיני צדקה", כי בצדקה אני חודר לשני ובנזיקין אני שומר על השלמות של הזהות של השני. אז הוא יסתדר לבד, הוא יצטרך לעמול, אבל כבודו נשמר. שמעתי סיפור מזעזע שקרה באחד המושבים בארץ, שבו הייתה משפחה מסכנה ומשפחה עשירה. המשפחה המסכנה זכתה לתמיכה מתמדת של המשפחה העשירה, כל פעם שהיו צרות או בעיות. בסוף נולד בן לאותה משפחה והכינו את הברית, אז האבא של המשפחה העשירה הלך עם ידיים מלאות בעוגות אל בית הכנסת בשביל ברית המילה, ופתאום הוא רואה את האבא של המשפחה המסכנה עולה על טרקטור ומנסה לדרוס אותו. זה סיפור אמיתי שקרה בארץ. האדם הרגיש שמרוב טובה שעושים עמו הוא כבר לא קיים. זה דבר שצריך להיזהר בו כאשר באים להיטיב עם הזולת. צריך לתת לו את המקום של העמידה שלו על הרגליים.

אתן דוגמא מפסיכולוגיה. אתה רואה את הילד שלך מהלך ברחוב, מחליק ונופל, הוא פצוע. הסנדוויץ' שלו התגלגל על הרצפה בתוך העפר והוא צורח. מה עושים? האפשרות המוטעית היא לבוא אליו, לנשק אותו, לנגב לו את הדם והנזלת, להוריד את העפר מעל הסנדוויץ' ולחבק אותו. התוצאה תהיה – בתת מודע, באופן סמוי – שהוא ילמד שזה כדאי ליפול. אז מידי כמה ימים הוא ייפול, ייפצע ויזכה לסצנה הזאת, לאהבה הזאת. אך הפתרון הוא הפוך, לומר לו: "קום". אסור לזוז אפילו מילימטר. אני יודע, זה קשה מאוד ונראה לא הומני. לא, אדרבה, אם אתה באמת מרחם על הילד אתה צריך לתת לו את הכוחות, את האומץ, לקום לבדו ולטפל בעצמו. אחרי שהוא עשה את כל זה אז נותנים לו אלף נשיקות ואומרים לו: "כל הכבוד שקמת לבד". בלי זה הוא לא יקבל. זו דוגמא לאמון שצריך להינתן לילדים.

אתן עוד דוגמא אחת לפני שאמשיך. יש עובדה מעניינת מאוד אצל הבדואים. לבדואים יש צאן. מי שבדרך כלל רועה את הצאן הם ילדים בני שמונה, במקרה המתקדם. זה דבר מאוד מוזר, כי הילד בן השמונה מופקד על כל הרכוש של המשפחה, ואם הוא לא יידע לטפל אז כל הרכוש של המשפחה ירד לטמיון. מאיפה יש לו את הכוחות לטפל בעדר שלם? זה בזכות דבר אחד –שמאמינים בו שהוא מסוגל לעשות את זה. כיון שמאמינים בו אז הוא מוצא בתוכו את הכוחות להנהיג את הצאן. לעומת זה, אם יקחו ילד בן שתים עשרה מקרית משה או מרמת אביב ג' ויתנו לו כבשה אחת לשמור עליה, ודאי יעמדו מרחוק לראות שהוא לא עושה שטויות, יבדקו. כמובן, אחרי שתי דקות הוא יגיע בוכה וכו', "ניתן לך מתנה...".

אם כן, הנקודה הבסיסית של האמון היא חשובה ביותר. אם אין אמון זה משודר אל החיים ואז ממילא ,נאמן לחוסר האמון שנותנים לו.

הייתי רוצה קצת יותר להעמיק בצד הזה: אנחנו לומדים הלכות חינוך, או הדרכות בחינוך, מספר בראשית. אנחנו רואים אצל אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, שעם כל הגדולה שלהם וצדקותם הענקית, ואין אנו יכולים להשתוות אפילו לעפר קרסוליהם, התורה מספרת לנו על כמה כישלונות בחינוך שנכשלו בהם אבותינו. יתכן שלא הייתה להם ברירה, אבל זאת עובדה. בכל פעם מצאנו שהאבות בחרו דווקא בבן הלא נכון. אנחנו רואים את זה באופן עקבי:

אברהם אוהב את ישמעאל, רוצה בו כממשיכו, והקב"ה מתקן אותו ואומר לו: "לא, סליחה, זה יצחק".

אחר כך יצחק: "ויאהב יצחק את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב". איננו נגד זה שהוא אוהב את עשיו, זה בסדר. השאלה היא מה האהבה הזו גוררת בעקבותיה. הוא בוחר בעשיו כממשיכו. אומר לו הקב"ה: "סליחה, לא הבנת, מי שצריך להמשיך את דרכך זה יעקב".

וכן יעקב, אוהב את יוסף מכל אחיו ועושה לו כתונת פסים במקום יהודה.

וכן יוסף, מעדיף את מנשה במקום אפרים. בעוד שזה אפרים שצריך להיות לפני מנשה.

כלומר, יש איזה קו עקבי שהתורה מראה לנו, דור אחרי דור, שתמיד יש נטייה טבעית לאב לאהוב את הבן הלא נכון במקום הבן הנכון.

מה המאפיין של הבן הלא נכון, האהוב? שהוא דומה לאביו. כלומר, ישמעאל היה דומה לאברהם מצד תכונת הנפש שבו. לא מצד צדקותו, שהרי אברהם היה צדיק וישמעאל רשע. אבל היה דמיון בתכונת הנפש הבסיסית, עוד לפני צדיק ורשע, וזה מידת החסד [10]. אברהם היה איש חסד וגם לישמעאל יש נטייה לחסד, שמיתרגמת כמובן בדברים רעים, בעריות וגזל. אבל עריות גם נקראים חסד – "חסד הוא" אומרת התורה בחלק מהעריות [11]. גם הגזל זה כך, שהרי מה זה גזל? ביטול הגבולות, אין הבדל בין הרכוש שלך לרכוש שלי. גם חסד זה ביטול הגבולות, ומכיוון שאברהם אבינו אהב את מידת החסד, על אף שידע שישמעאל הוא רשע, אמר לעצמו: "אף על פי כן אני יכול להחזיר אותו בתשובה, וכאשר הוא יחזור בתשובה הוא יהיה צדיק כמוני". אבל הטעות הייתה, לא שזה לא בסדר שישמעאל יהיה צדיק של מידת החסד, אלא שצריך לגלות בעולם את כל מידותיו של הקב"ה ולא רק את החסד בלבד. גם את מידת הדין צריך לגלות, ודווקא זה היה כשרונו של יצחק אבינו – להיות צדיק של מידת הדין. לקח לאברהם אבינו זמן לגלות את זה, שדווקא יצחק, עם מידתו הכל כך הופכית לו, הוא זה שיכול להמשיך את משנתו הוא. שצריך שיהיה ייחוד המידות בין מידת החסד למידת הדין. הדבר הזה מבחינה מקראית מוגשם בפרשת העקדה [12]: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי". זאת אומרת, יצחק אמר לאבא שלו: "אתה יודע, אתה אבא שלי". כלומר, אני מסכים להיות הבן שלך. "ויאמר הנני בני" – "אז אם ככה, אני מקבל את זה שאתה הבן שלי. "וילכו שניהם יחדיו". זאת אומרת, ההליכה יחדיו הייתה חידוש בתורת המידות האלוהיות, שאברהם הסכים שההמשכיות שלו תהיה דווקא דרך הבן השונה.

אם כן, אנחנו נפגשים בבעיה קשה מאוד, שהיא גם הבעיה של הבנים. ידוע העיקרון בחז"ל שתפילתו של צדיק בן צדיק נשמעת יותר מאשר תפילתו של צדיק בן רשע [13]. זה לא מובן, זה לא הוגן. אדרבא, היינו אומרים שמכיוון שהוא צדיק בן רשע יש לו יותר זכות ולכן תפילתו יותר נשמעת. כנראה צריך להבין את זה אחרת. אם אדם הצליח להיות צדיק אף על פי שאביו צדיק, סימן שהוא צדיק באמת. כי אם אדם אביו רשע, אז מובן למה הוא צדיק – כי אביו רשע, הוא רצה להרגיז אותו, רצה להביע את הזהות העצמית שלו, אז התנתק מאביו. זה חשוד, הוא צריך להוכיח שהוא באמת צדיק. לעומת זה, נטיית הצדיק בן צדיק היא הופכית לאביו ואף על פי כן קיבל על עצמו את עול הצדקות, סימן שהוא צדיק בזהות שלו. אבל במה הוא צדיק? איך הוא יכול באמת להביא לידי ביטוי את הזהות העצמית שלו? באופן שהוא יהיה צדיק באופן אחר מאביו. זה מה שעשה יצחק אבינו. כיוון שאביו היה צדיק של מידת החסד, לא הייתה לו ברירה, אם הוא לא רוצה להיות רשע, אלא להיות צדיק של מידת הדין. כך מתקדמת ההיסטוריה, וכך מתקדם גם החינוך. כלומר, יש עושר גדול בכך שהמסר שאתה מוסר מקבל גיוון, מקבל צדדים חדשים וחידושים דרך החניכים, דרך הדורות הבאים.

זו הנקודה הראשונה שרציתי להבהיר, כי הקושי הזה לקבל את השונה בתור ההמשך, הוא גם זה שמקשה על האמון שהמחנך צריך לתת בחניך.

אז מה מתבקש מכל האמור? לכאורה, לתת אמון ומתוך כך לתת לחניך לעשות מה שהוא רוצה. אנחנו לא רואים שחכמינו הדריכו בכיוון הזה. אדרבה, כתוב [14]: "חוסך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר", "כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלוהיך מייסרך" [15]. אם כן, יש הדרכה בחז"ל לייסר, לא במובן של אכזריות, אבל יש ייסורים. צריך להבין על מה מדובר.

כשבאים להדריך את הילדים או את התלמידים, צריך לדעת שאחד מהצרכים של הנפש זה הצורך בסמכות. אדם שנתנו לו לעשות מה שהוא רוצה, חסר ציר להסתובב סביבו. כלומר, זה שישנה סמכות זה לא כדי למנוע את החופש, אלא אדרבה, זה כדי להעניק צורך בנפש, שהוא בדיוק צורך שווה לאהבה. כשם שאדם זקוק לאהבה כך הוא זקוק לסמכות. אך אם האב אומר: "אני חבר של הבן שלי", כמו שהיה בחינוך האמריקאי בשנות השישים, זה חמור מאוד, כי אתה גוזל מהבן שלך את האבא שלו. נתת לו עוד חבר, אבל יש לו הרבה חברים ואבא יש לו רק אחד. אז אם נטלת ממנו את הסמכות פגעת בו.

כמובן, סמכות איננה כפייה. הסמכות באה לומר: "זה כך ולא אחרת". זה כמו המידע שנותנים. נסביר עניין זה:

יש לפעמים הרגשה להורים שהם אחראים על כך שהילדים יהיו צדיקים. שיבחרו בטוב ולא ברע. פעם באו אליי הורים ואמרו לי (בלשון אחרת אבל זו הכוונה) שהבן שלהם רשע. שאלתי אותם: "האם אתם מרגישים שאתם אחראים על זה שהוא יהיה צדיק או רשע?" אמרו לי: "וודאי". זאת הטעות. קודם כל, בגלל שזה כפירה ב"בחירה החופשית". אם אתה מאמין בתורת משה אז אתה מאמין שהאדם חופשי במעשיו, ולכן אתה יכול לתת לילד שלך כל מה שאתה רוצה, חוץ מדבר אחד – במה לבחור, את זה הוא יבחר. אתה צריך לתת לו את המידע, לדעת מה טוב ומה רע. ענין זה הוא לא יכול לדעת בלעדיך. אחרי שמסרת לו את הידיעה הבחירה היא אצלו.

אך כאן יש נקודה עוד יותר עמוקה. לא רק שזה כפירה בבחירה החופשית, אלא אם אתה לוקח על עצמך את האחריות לזה שהוא צדיק או רשע, אז הוא ירגיש בפנים שהוא פטור מלבחור. הוא חושב לעצמו: "האחריות שאני יהיה צדיק היא על ההורים – אז אני לא צריך להתאמץ בזה". זה אחד מהאסונות המצויים כיום בחינוך בבתי הספר התיכוניים. בתי הספר התיכוניים הם המקום עם כל הבעיות החינוכיות שבעולם. כל המורים יגידו לכם שמה שהכי קשה ללמד זה נערים בגיל התיכון. ילדים בגיל קטן גם כן קשה, אבל יותר קל, ואנשים אחרי גיל שמונה עשרה או אחרי צבא זה גם יותר קל, מי שמלמד באוניברסיטה או בישיבה גבוהה יודע שאפשר ללמד. אז מה קורה דווקא בגיל ההוא?

הגיל ההוא זה הגיל שבו האדם מתחיל לעמוד על רגליו, ובדיוק אז יש חוק חינוך חובה. מה פרוש חוק חינוך חובה? פרושו: "אני, שיושב בכיתה הזאת, לא בחרתי להיות פה. אני פה כי החוק מחייב, כי ההורים שלי הכריחו אותי לבוא לכאן, וגם אם אני יודע שזה טוב להיות כאן, זה כדאי ויש לזה ערך, בסופו של דבר לא שואלים אותי. לכן, אני בעצם בא עם עמדה כזאת כלפי המורה, שבה אני אומר לו (בלי להגיד את זה במפורש, אך זה מה שמשודר): 'תראה, אני לא ביקשתי להיות כאן, אז עכשיו תשתדל לעניין אותי. אם לא תעניין אותי אני לא אקשיב לשיעור שלך, ויתכן שגם אפריע לך או אציק לך, כי צריך להעביר את הזמן. יכול להיות שהשיעור שלך הוא מאוד מעניין ואני אפילו מעוניין לדעת את מה שאתה מלמד, אבל מכיוון שהאחריות היא עליך, אז ממילא אני פטור מן האחריות ולכן יש לך בעיות ללמד בכיתה הזאת'".

כך זה היום, בעוד מה שהיה מקובל לפני שהיה את החוק הזה, זה שבני האדם היו יוצאים לעבודה בערך בגיל ארבע עשרה (אינני אומר שזה טוב, אני רק מציין עובדה), ומי שהמשיך ללמוד ראה בזה פריבילגיה, זו הייתה זכות: "אני בגיל שש עשרה לא עובד, אני ממשיך ללמוד. כמובן, זה כבר העניין שלי, אני לוקח אחריות על הלימודים, ולכן אני הולך ולומד". הרי זה בדיוק מה שקורה בכל המוסדות להשכלה גבוהה, הן התורניים והן של לימודי החול, שהאדם נמצא שם בגלל שהוא רוצה להיות שם. ממילא הוא עושה מאמץ, הוא בא לשיעור ובשיעור הוא רוצה לשמוע, ואף אחד לא מחייב אותו להיות שם. ממילא האחריות חזרה אל החניך ובזה הוא מתגדל, הוא 'מעמיד את עצמו הרבה'.

לעומתם, ילדים קטנים יודעים שהם ילדים קטנים ואין להם בעיה לקבל את הסמכות, הם עדיין לא בעלי כח שיפוט, כח ביקורת, האם זה טוב או לא טוב מה שמלמדים אותם. אבל החל מגיל ארבע עשרה, חמש עשרה, זהו הזמן שבו האדם תובע דין וחשבון על הערכים שהוא קיבל, וזה בדיוק הזמן שהמורים אומרים לו: "שמע, כל השאלות שיש לך הן לא טובות, סתם אתה שואל שאלות. העיקר זה שתצא מהבגרות בשלום ושתגיע לישיבה או לצבא, ותניח לי ". אך זהו בדיוק הזמן שבו יש לו שאלות! (האמת היא שאפשר ללמד זכות על המורים – פעמים רבות המורים אינם יודעים את התשובות לשאלות. כי גם הם, כשהיו בני חמש עשרה, אמרו להם לשתוק. אבל זה ודאי דבר שצריך תיקון).

נחזור לנושא של הסמכות. הסמכות אינה במקום ציות, אלא היא רק באה לומר: "דע לך, יש סולם ערכים, והוא כזה וכזה". ודאי שבניית סולם הערכים היא באחריותו של המחנך ולא של החניך.

מתוך כך אפשר להבין הלכות פשוטות וחשובות: אדם אינו יכול לקרוא לאביו או לרבו בשמו ואיננו יכול לשבת על כסאו. ודאי שדברים אלו אינם לטובת המורה, כי אם המורה זקוק לכבוד זו בעיה גדולה, אך אם הוא לא יודע לתבוע את הכבוד אז הוא פוגע בסטרוקטורה הפנימית של הנפש של המחנכים אצלו. לכן יש צורך בהלכות האלה, הן הכרחיות לחניך.

עלינו גם ללמוד מריבונו-של-עולם, שהרי הוא הסמכות בה"א הידיעה, במיוחד שאמרו חז"ל שהשוותה התורה מורא האב ומורא הרב למורא שמיים [16]. ריבונו-של-עולם נוהג בעולמו בשני אופנים: מצד אחד הוא מסר בידינו את תורתו, ובתורה זו גילה לנו מהו סולם הערכים של ההתנהגות שלנו. מצד שני הוא מתנהג כגיבור, "איזהו גיבור – הכובש את יצרו" [17]. מהו כביכול יצרו של הקדוש-ברוך-הוא? "לגמור" את הכל מהר. "וכי יד ה' תקצר?" הוא יכול לגמור את כל הסיפור של ההיסטוריה בשנייה אחת, אין מה שמעכב בידו מלהשלים את כל היעדים שלו, ואף על פי כן הוא גובר על יצרו, מסתיר את פניו ושותק, על מנת לאפשר לבני האדם לעמוד על רגליהם.

כלומר, יש פה שני מרכיבים של החינוך: אתה נותן את סולם הערכים, ואחר כך הביצוע כל כולו באחריותו של החניך. לפעמים החניך אומר: "תשמע, עשיתי כל מה שאני יכול ואיני מצליח לגמור". במצב כזה התפקיד הוא של המחנך לגמור, כמו שגם הקדוש-ברוך-הוא באחרית ההיסטוריה ישלים את מה שלא הצלחנו להשלים. אבל עד אז הוא משאיר בידינו את המעשה.

נשאלת השאלה: איך באה לידי ביטוי הסמכות? אמרנו שהיא מתבטאת בהלכות הכבוד והמורא, אך זה מצד התלמיד או הבן. מה קורה כשהחניך איננו יודע שיש כבוד, שיש מורא? במצב כזה יש מערכת של עונשים. מהם העונשים שנותנים?

לעונש יש שני פנים: יש עונש שבא לכפות התנהגות. עונש כזה הוא כבר לא עונש אלא כפייה, ביטול הזהות של החניך עד שהוא כבר לא קיים. בעצם זה כמו שלוקחים למישהו את היד, שמים לו עט בכח ומחתימים אותו על חוזה. זה לא נקרא חתימה כי לא היה פה רצון. ודאי שהעונש איננו בכיוון הזה. העונש גם לא יכול להיות נקמה, כי בנקמה האינטרס הוא של המחנך, לא של החניך. ודאי שזה לא חינוך.

בנושא זה כדאי לקבל השראה ממעשה שקרה עם ר' אריה לוין:

ר' אריה לוין המפורסם, הצדיק הגדול, היה גם מחנך בתלמוד תורה לילדים קטנים. הוא היה אחד מענקי ישראל ועם זאת לימד תינוקות של בית רבן אל"ף בי"ת בחומש. באחד הספרים עליו מישהו מספר שהוא היה ילד בתלמוד תורה שלו ופעם אחת עשה איזושהי שטות גדולה. הוא ראה שר' אריה לוין ניגש אליו, מרים את ידו ובמקום לתת לו סטירה מחזיר את ידו ויוצא מן החדר. הוא לא הבין מה קורה. אחר כך ר' אריה לוין נכנס פעם שניה, הרים את ידו שוב, הניח אותה ויצא מן החדר. בפעם השלישית נכנס ונתן לו סטירה חזקה. אותו ילד סיפר אחרי שנים רבות, שהוא הרגיש שהייתה בסטירה הזו כל כך הרבה אהבה שזה שינה את כל הדרך שלו.

מה היה בשני הפעמים הראשונות? בשני הפעמים הראשונות ר' אריה לוין הרגיש שהוא מתרגז על הילד, איזה כעס קטן, חלקיק, משהו, על הילד. במצב כזה, אומר הגאון מוילנא, אל תיתן מכות, אסור – "לא יכנו מכת אויב", כי סימן שאתה בכלל לא מבין מי הוא. אתה לא בא לחנך, אתה בא לפתור את הבעיות שלך, לפרוק את המתח, וזה דבר שתעשה באופן פרטי, לא על חשבון הילד. אבל אם אתה בא לחנך אתה צריך להיות מלא אהבה. לכן ר' אריה לוין חיכה עד שהסטירה שלו הייתה סטירה מחנכת [18].

בעצם מה מטרת הסטירה הזו? הסטירה הראתה לילד שלר' אריה לוין אכפת ממנו, ולכן הוא נותן לו סטירה. אם זה אמיתי זה מתקבל באהבה.

כאן יש מקום לנקודה של חשיפת היצר הרע של האדם. הרבה פעמים היצר הרע נסתר, ובלשון הגמרא [19]: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם – זה יצר הרע, שצפון ועומד בליבו של אדם". הפסיכולוגים יודעים שברגע שאיזשהו מנגנון של היצר הרע נחשף, הוא כבר לא פועל. זה דבר ידוע. חלק מהיצר הרע זה בעצם לומר: "המחנך שלי הוא האויב שלי". כל זמן שאנו חיים בחיכוך, במאבק, במלחמה, אז אי אפשר להתקדם, ויש כמה דרכים לשבור את זה. נתחיל מסיפור אמיתי:

בבית ספר לילדים בעיתיים היה תלמיד שהצדיק את שמו של בית הספר והיה מופרע. יום אחד הוא התפרע, שבר חלונות בכל הפנימיה, עשה הרס גדול. המדריך של הפנימיה תפס אותו, עיקם את ידו והכניס אותו למנהל. תוך כדי שהוא מעקם לו את היד הוא אומר למנהל: "הנה הוא, הוא עשה ככה וככה..." המנהל קם, נישק אותו ואמר לו: "אני אוהב אותך". זה שבר לו את כל המיתוס ומכאן ואילך שינה את דרכו. זה קצת דומה לסיפור הקודם.

אנו יכולים ללמוד מזה גם לעצמנו: במצבים כאלה צריך להגיד לילד את ההיפך ממה שהוא מצפה. איך יודעים מהו המצופה? עלינו לבדוק אם הסיטואציה חוזרת על עצמה. למשל: ילד בן שנה ניגש למדפים והופך את הספרים. מהי התגובה בדרך כלל? צועקים עליו, נותנים לו איזושהי מכה קטנה ביד ומחזירים את הספרים. מה התוצאה? הילד קצת בוכה ואחרי רבע שעה הוא עוד פעם יעשה כך. זה התסריט הצפוי. אז מה צריך לעשות? לעודד אותו להוריד את הספרים ואז הוא כבר לא ירצה. היסוד הזה נמצא בגמרא בירושלמי. מסופר שם על אמורא אחד בשם רבי חגא, שאמר לרבו ביום כיפור: "אני מאוד צמא, אני רוצה לשתות" אמר לו רבו: "לך תשתה". אחרי כמה זמן רבו חוזר ורואה שהוא נשאר במקום, אמר לו: "מה קרה, אתה לא צמא?" ענה לו: "אחרי שהתרת לי אני כבר לא רוצה, אני יכול לחכות עד הסוף". כלומר, זה שוב דוגמא קלאסית איך תגובה שהפוכה מהתגובה הצפויה חושפת את המנגנונים של היצר הרע וממילא גם מנטרלת אותם.

עכשיו ניגע בנקודה הלכתית חשובה: כשאנו רואים שדבר רע נעשה צריך להוכיח. מה התוכן של התוכחה? אם, למשל, זה שעשה את העבירה מדבר רק טורקית, ואני נואם לו נאום חוצב להבות בשפה היפנית שהמעשה שלו הוא אסור – ודאי שמצוות תוכחה לא קיימתי. למרות שאמרתי לו שזה עבירה ושזה חמור ואמרתי דברים של טעם, אבל אמרתי את זה בשפה שהוא לא יכול להבין. באמת, זה לא משנה אם הסיבה שהוא לא יכול להבין היא בגלל שהוא לא מדבר את השפה הזאת, או בגלל שהתוכן הזה לא יכול לחדור אליו. כלומר, מצוות התוכחה איננה מצווה על המוכיח, אלא היא מצווה כלפי המוכח. הראיה לזה - מה שכתוב ברמב"ם. כשהרמב"ם מביא את מצוות התוכחה הוא כותב כך [20]: "הרואה חברו שחטא... מצווה להחזירו למוטב... שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך"". כלומר, התוכן של מצוות התוכחה זה להחזיר אותו בתשובה. לכן, אם המילים שאתה אומר אינן מחזירות בתשובה לא קיימת מצוות תוכחה. אולי אפילו הלבנת פנים, אולי הרגזת אותו וגרמת לו צער. אמנם אתה מרגיש יותר טוב, כי אחרי שצעקת עליו אתה יותר רגוע, אבל מצוות 'הוכח תוכיח' לא קיימת.

לכן, אם אדם אומר: "צריך לתת תוכחה לילד", זה נכון, צריך לתת לו תוכחה. אבל מה זה תוכחה? זה לתת לו את הכלים להבין את המשמעות של המעשה שלו, ודבר זה יכול לקבל אפילו צורות לא צפויות. לדוגמא, הגמרא אומרת שמותר לאב להלוות בריבית לילדים שלו [21]. איסור ריבית הוא חמור מאוד ומי שמלווה בריבית לא קם ל"תחיית המתים", אבל לאב מותר, "כדי להטעימן טעם ריבית". כדי שידעו מה זה, ואחרי שירגישו כמה הריבית כואבת, הם לא יעשו את זה יותר. כאן התירו ריבית מכיוון שאין הכוונה להרוויח מזה, אלא אך ורק לשם החינוך. כלומר, לפעמים ישנן דרכי תוכחה שאינן באות על ידי הסברה של חומרת העבירה או מניעתה, אלא אדרבה, על ידי השתתפות במידת מה ברצון של העבירה (כמובן צריך לשקול מבחינה הלכתית כל מקרה), ואז אפשר לדון על זה בצורה יותר ברורה, שקטה ושלווה.

בישיבה תיכונית בארץ גילו ששני בחורי ישיבה הסתירו בתוך חדרם חוברות פורנוגרפיות. ההנהלה החליטה לסלק אותם מן הישיבה. כמובן שאין זה פתרון חינוכי והיה על ההנהלה לבדוק איך התלמידים הגיעו למצב זה. אך היה אחד שהציל את המצב. זה היה דווקא השרת של הישיבה, אדם שלא למד חינוך. הוא התיידד עם הבחורים ושאל אותם מדוע הם עושים את זה. הם הסבירו לו כמה דברים טובים יש בעריות וכו', ומתוך שהוא היה מוכן לדון איתם על מה שטוב בעריות, הם גם היו מוכנים לדון מה הנזק שצומח מזה, ומעצמם הבינו שהדבר איננו טוב והפסיקו עם הדבר הזה [22].

לסיכום, העלנו שתי נקודות:

א. היסוד של החינוך הוא באמון שניתן לחניך.

ב. התפקיד של המחנך הוא להעניק שני דברים: מידע וסמכות. כלומר, חברה שבה אין סמכות למחנך, היא חברה חולה שמצמיחה, בסופו של דבר, עולם מחוסר ערכים.

הערות: