הרב אורי שרקי

וישב - "והקם זרע לאחיך"

כסלו תשע"ב




הייבום מוזכר בפרשתנו בתור הנהגה המקובלת במשפחת האבות, ושיהודה נהג בה. חז"ל מסרו לנו שמנהג זה קדום מאוד, שהרי "איוב בן יבמה היה". יסוד הייבום הוא התקווה. גם אם שושלת אחת במשפחה לא זכתה חלילה להמשך, קם תחתיה ענף חדש וממשיך את נחלת המת. הרמב"ן בפירושו לספר איוב, ורבינו יצחק אברבנאל בפירושו לתורה, מבארים שהמצווה הזאת בנויה על סוד הגלגול, באופן שנפש הנפטר ממשיכה את קיומה דרך זרעו של היבם. מאחר ותמר מתייבמת עבור שני בעליה, ער ואונן, היא יולדת תאומים, פרץ וזרח, תחתם.

המצווה הייתה מיועדת להיעשות על ידי שלה, הבן השלישי, ורק משום שחשש יהודה שמא תמר קטלנית היא, לא ניתנה לשלה ונתגלגל הדבר שיהודה ייבם, כנוהג שלפני מתן תורה, שהייבום מתקיים בכל הקרובים ולאו דווקא על ידי האח. אולי יש בכך כדי להסביר מדוע מבין חכמי ישראל שמיאנו לקבל את אמונת הגלגול נמנה דווקא רבינו סעדיה גאון, שמסורת היא במשפחתו שהם מצאצאי שלה בן יהודה, זה שלא היה שותף במהלך הגלגול (מפי רבי יוסף משאש שליט"א, מבאי קהילתנו).

אחד מטעמי המצוות הוא הפקת לקחים מחיי האבות. מתוך מעשה תמר מובנים שני "התיקונים" שהוסיפה התורה במצוות הייבום: שהייבום נעשה על ידי האחים בלבד, דין שאם היה קיים בימי יהודה הייתה נמנעת כל התסבוכת שהוכרחה תמר לנהוג בה, וגם שקיימת אפשרות להיפטר מהייבום על ידי החליצה.

הייבום משמש אצל יהודה ומשפחתו, כדי ללמד שניתן לתקן קלקולים, מה שמכשיר את חזרתו של יהודה בתשובה בהמשך המעשה, הוא ואחיו עמו.