לך לך - עבדי (על ההפטרה)

הרב אורי שרקי

לך לך - עבדי (על ההפטרה)

מרחשוון תשע"ה

שני אופנים יש בעבודת ה': האחד, עבודת עבד, והשני עבודת בן (הקדמת שעה"ק א, ג).

הראשונה הינה פעולה טכנית, שאינה מבקשת אלא לצאת ידי חובה. העובד כעבד אינו מבקש לדעת את טעמיהן של המצוות שהוא מקיים, והכל מסתכם אצלו במשפט "מה חובתי ואעשנה". עמדה זו מבקשת לה הצדקה דתית כאילו יש פגם בבקשת ידיעת החוכמה שעומדת ביסודן של המצוות, ושאין הקדוש ברוך חפץ כי אם בעבדים נאמנים, שאינם שואלים שאלות. לפי תפיסה זו, קבלת עול מלכות שמים מקטינה את שיעור קומתו של האדם ומבטלת את רוחב האופקים שלו.

לעומת זאת, עבודת בן משתפת את תבונתו של האדם. "בן" הוא מלשון בינה. במובן הטכני אין הבדל במעשה בין שני אופני העבודה: מה שעבד עושה לרבו, בן עושה לאביו. אלא שהבן רשאי לפשפש בגנזי אביו (זהר, רעיא מהימנא, בהר קיא, ב). גנזי האב הם המחשבות שלו, העומדות בבסיס דרישותיו.

לפי זה יקשה הביטוי "עבד ה'" או "עבדי" שבו מכונים גדולי האומה ומשה בכללם, ואף עוד יותר כשהאומה בכללה מכונה כך, כמופיע בהפטרה שלנו מפי ישעיהו הנביא:

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ (מא, ח).

התשובה היא שהפרש תהומי יש בין העובד עבודת עבד לבין "עבד ה'". הראשון עובד מיראה, בעוד שהאחרון כבר הגיע למדרגת בן, עובד הוא מאהבה, אלא שמרוב אהבתו והבנתו, הוא מבקש להתנהג כעבד, לא משום שמואס, חלילה, בחוכמה, אלא משום שהוא מבקש להשיג באופן חוייתי את מה שמעבר להשגת החוכמה. משום כך בהמשך הפסוק שבהפטרתנו נאמר: "זרע אברהם אוהבי". הכתוב מודיענו שהכינוי 'עבדי' הוא תולדה של אהבה ולא של יראה. וכבר באר הרמב"ם בסוף הלכות תשובה ש"אינו אוהב את ה' אלא בדעת שידעהו, ולפי הדעת תהיה האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך לייחד את עצמו לחוכמות המודיעות לו את קונו".

היותנו אוהבי ה' היא בעצמה הסיבה לגאולתנו: "אל תיראי תולעת יעקב" - לאמור לא לעבוד מיראה - "אני עזרתיך נאם ה' וגואלך קדוש ישראל" (מא, יד).

כאן נמצא היסוד לשיטתו של הרב קוק, שהגאולה הפוליטית של עם ישראל, עניינה להביא לשינוי תודעתי באומה, על ידי ביסוס האמונה על השכל הטהור, המשוחרר מכל פחדנות, ההורסת את גבורת הרוח. זו קריאה להתעודדות הרוח, מתוך סילוק ההכרות הקטנות, המחשיכות את הוד האמונה, והוספת כוח בעיונים העמוקים של המחשבה הישראלית והכללית.