הרב אורי שרקי

חילוניות, נבואה ותורת הרב קוק

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




תקופתו של הרב זצ"ל היתה תקופה של התחבטויות בשאלות יסוד. עד אמצע המאה ה-19 רוב בני האדם חיו חיים דתיים. אמנם, היו זרמים אפיקורסיים (ראה המהפכה הצרפתית), אך ככלל בני האדם היו דתיים. המאה האחרונה היתה מאה שבה חל תהליך של חילון. כל פרט חי לפי ראות עיניו ואין נורמה מחיבת. בנוסף-חל תהליך של התפתחות התודעה הלאומית, שבכללה גם התפתחה הציונות. זרם נוסף המאפיין אותו זמן, הוא הזרם הסוציאליסטי. כלומר, החידוש היה: חילוניים, סוציאליסטים, לאומנים מופיעים כתופעה חברתית חדשה. היתה לכך השפעה על מחשבתו של הרב קוק והוא נאלץ להתמודד עימה.

תורת הרב קוק היא אחד מהגילגולים ההכרחיים של תורת הסוד (הקבלה). דברי הנביאים נקראים "קבלה". מי שלומד "מסכת אבות" נהיה נביא. הרמב"ם אומר, שפרקי אבות (שמונה פרקים) מהוים למעשה, קורס נבואה בחמישה פרקים.

התנ"ך קובע שרק נביאים התפללו, כלומר, שהתפילות היו שייכות בעיקר לנביאים ואנשים בקשו מהם להתפלל דרכם. בתוך אנשי "כנסת גדולה" היו-83 נביאים. הם תקנו את תפילת שמונה עשרה בגלל שאנשים נמנעו מלהתפלל. בזמן "הכנסת הגדולה" פסקה הנבואה בישראל וכל אוצר החוויה הנבואית הפך להיות מאגר של חכמה; בעוד שהנביאים הלכו ללקט אורות. הם עשו מעשים ולמדו בדרך החוויה. הנביא חווה את המציאות בדרך אחרת מאיתנו (יחזקאל היה בן כפר שראה את המלך). הנביא לא פנה אל השכל כי אם לגילויים האלוקיים שיש בעולם. הנביאים נכשלו כישלון טוטאלי מכיוון שדבריהם לא היו מעשיים. הם לא ידעו ממה מתחיל הרע. חכמים לעומתם יכולים לסדר את החיים לא על בסיס רעיונות גדולים, אלא, על בסיס פרטים מדוייקים, כך שהחברה לא תגיע לפשע, לרשע, לשוד ולחמס. דרכם, ברם, אינה מרוממת את הבריות גבוה כל כך כמו הנבואה. "חכם עדיף מנביא" (זרעונים, פיסקה ב' עמ' ק"כ) החכם איננו יותר טוב מנביא, אלא שהוא עדיף על פניו. הנביא מתייחס יותר אל הכלל, החכם אל הפרט. ובסופו של ענין יתקיים: "חסד (כלל) ואמת (פרט) יפגשו". אנו עדים לסינטזה בין הנבואה לחכמה.

בזמן הנבואה לא היה קיים מצב שבו העולם היה ריק מהקב"ה. הנוכחות האלוקית היתה כל כך חזקה שהיה ברור כי יש אלוקים. הנביאים נלחמו בעבודה הזרה: שחיטת יצר הרע מתוארת כאריה שיצא מקודש הקודשים. חכמת העבודה הזרה היתה המיתולוגיה והנביאים התמודדו עימה.

סילוק השכינה מישראל נגרם עקב חורבן הבית, מקום התגלות השכינה. עובדי האלילים חוו את סילוק השכינה כאילו משהו הרג את האלוקים. מכיוון שכך, הגויים מקשרים את זה לישראל ולכן הם אומרים שהיהודים הרגו את אלוהיהם. זה הזמן שבו התפתחה הנצרות ובזמן זה תוקנה ברכת המינים (עזרא הסופר). במשך 2000 שנה האמינו הגויים שישראל הרג את האלוהים, מזה 200 שנה כשהפסיקו לומר זאת ניתן היה לחזור לישראל.

(תיקון של הרב בעקבות שיבוש דבריו על ידי המסכם: אמרתי שאנשי כנסת הגדולה, שחיו בימי עזרא, הניחו מקום לברכת המינים בבוא הזמן כשיהיה צורך בה. על פי זה מובן הביטוי של רבן גמליאל "מי יוכל לתקן את ברכת המינים?" ולא אמר "לתקן ברכה על המינים". סגנונו מורה על כך שהברכה כבר ידועה אך לא תוקנה, ובא שמואל הקטן ותיקנה. מעולם לא דברתי על 200 שנה, אני תמיד מציין שהשינוי בעמדת הכנסיה חל רק במאה ה-20 אחרי הקמת המדינה.)

שנאת ישראל איננה מקרית: ההתיחסות ליהודי היתה שהוא נעלה ולכן הוא נהפך לאלוה.

האתאיסט הראשון הופיע כאשר העולם היה מרוקן מאלוהות. בזמנו של ישעיהו הנביא עדיין האמינו בעבודה הזרה, אולם בזמנו של עזרא, כאשר פסקה הנבואה, היוונים פתחו פילוסופיה: אפלטון, סוקרטס וכיוב. באותו זמן ובמקביל, התפתח במזרח הרחוק: הבודהיזם ובסין היו קיימות כבר הטאואיזם וקונפוציוס.

ככל שמתרחקים מזכרון הנבואה, משתנה ההתמודדות. בימי המשנה התמודדו עם הגנוסטיקה (שיטה אפיקורסית פילוסופית בראשית הנצרות, שהיתה תערובת של נצרות, פילוסופיה יוונית ושל דתות המזרח. לפי שיטה זו זוכים רק בעלי נשמה יתרה להתעלות באמצעות הידיעה, גנוסיס. שאר הבריות אבודים). אז הופיעו: מו"נ, חובת הלבבות, אור ה', אמונות ודעות, כוזרי. מסילת ישרים הינו "ספר מוסר" הבנוי על פי השכל. מהאר"י והלאה קרה משבר שבו בני האדם חדלו להתבסס כלכך על הפילוסופי. מאז והלאה הכירו בכך שיש לאדם נפש וההתייחסות המחודשת לחיי הנפש הולידה ניסוח חדש של הקבלה - החסידות. החסידות משתמשת בלקסיכון של הקבלה לצורכי הנפש.

השלב שבו הופיע הרב קוק היה השלב שבו התפתחה התודעה הכללית הציבורי (הלאומיות והאוניברסאליות). על כן הסדר בתורת הקבלה הינו: משה, רשב"י, האריז"ל, הבעש"ט ולבסוף הרב קוק. דבר הרב היו חידוש. התגלות תורתו היא חלק מהאופן שבו תורת השם צריכה להופיע בעולם, ספר היכלות. כשחוזרת השכינה, מופיעה לאומיות – הן בעולם והן אצלנו.

הערה: דת היא פניה של הפרט אל האלוהות. יש משהו הדוחף אותו מבפנים החוצה. התורה היא פניה של האלוקות למטה, אל הציבור, לכלל.