הרב אורי שרקי
החוצפה בעקבתא דמשיחא - מתוך דברי הרב קוק ב"אורות התשובה"
מתוך הספר "עופר האילים" לעילוי נשמת עופר כהן הי"ד
א. החוצפה במשנת הראי"ה קוק זצ"ל
"בעקבות משיחא חוצפה יסגא"1. החוצפה היא תכונה שלילית, מידה רעה ממידות הנפש. חכמים צפו את התפשטות המידה הזאת בזמן היציאה מהגלות ותחילת ימות המשיח. ההתפשטות הזאת באה לידי ביטוי הן במידות - "נערים פני זקנים ילבינו", והן בדעות ומחשבות – "המלכות תיהפך למינות ואין תוכחה". אך דרכו של מרן הרב זצ"ל היא להעלות את נקודת הקודש הצפונה בעמקי המידות והמחשבות המקוללות:
"צריכים להעלות את המחשבות והמידות הנפולות, שהרע והכיעור ניכר בהן, למקור שורשן בקודש, שאז רואים שהן הינן באמת מחשבות נשגבות ומידות טובות"2 על יסוד כלל גדול זה מלמדנו הרב משנה שלמה בעניין שורשיה בקודש של החוצפה ומחזיר אותה בתשובה מאהבה, להפכה לחוצפה שבקדושה, בבחינת "בן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו"3.
לפי הרב, החוצפה הבאה לידי ביטוי בעיקר בכפירה המצויה בימינו, הגוררת בעקבותיה נפילות במעשים ובמידות, אינה אלא רצון גנוז לקבלת עול מלכות שמים מרצון, לעומת מצב של קבלת עול מלכות שמים גלויה שיש בה הרבה מהכפייה. תהליך זה זהה ל"תרדמה" שנפלה על אדם הראשון, המתוארת בספר בראשית4, בה הוא איבד לשעה את הכרתו על מנת להיפגש עם עצמו מתוך הכרה מלאה ובת חורין (זהו ביאור סוד הנסירה, באורות עמ' קמב).
מתוך כך מבאר הרב במילים נשגבות וקצרות את אחריתה של החוצפה:
"גם מתוך החול יגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החופשנית, ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה"5.
מקור לתפיסה זו ניתן למצוא במדרש "פרק שירה"6, בשירת הכלבים. את הכלב כנושא החוצפה בבעלי החיים אנו מוצאים בכתוב: "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה"7, ובשמות רבה8 אמרו: "שלשה חצופים הם - חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול ובאומות ישראל". וכן המשנה בסוטה 1 משתמשת בין השאר בדימוי "פני הדור כפני הכלב".
וראה זה פלא, נאמר בפרק שירה9: "כלבים אומרים: 'באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפכי ד' עשנו'10. נביחתם המוציאה את הצליל "באו" נתפסת כהזמנה לקבלת עול מלכות שמים, אלא שכדי להשלימה יש להשתחרר תחילה מכל עול כפוי ולשוב מרצון אל "העול האהוב"10א.
ב. יסוד התשובה המתגלה בעקבתא דמשיחא
עדיין יש לברר על שום מה מופיעה החוצפה דווקא בעת הגאולה. לפי הרב, החוצפה הינה תולדה הכרחית של אמונת הייחוד. מכיוון שכבוד ד' בכל הוא, מוכרח האור האלהי להתגלות בכל, ואדרבה דווקא ממקום שנראה שמסולק משום הייחוד, ייגלה כבוד ד' 11 . המונותיאיזם המוחלט תובע את גילוי ד' גם בהעדרו. לזה כנראה רומזים דברי הגמרא "חוצפא מלכותא בלא תגא היא"12, ביטוי המציין התעוררות ללא מתן רשות גלויה מלמעלה, ולכן "אפילו כלפי שמיא מהני"12 כי עניינה להופיע שמים על הארץ מתוך הארץ, שכן כל נתינת המקום לקיומה, אינו אלא לשם קבלת עול מלכות שמים מתוך חירות מלאה13. מתוך כך מובנים דברי הרב :
"קודמת לכל מיני התשובות, שהן באות אחריה, היא התשובה א כבוד ד'. אף על פי שבהתרחב האור, מושגים מתעלים, עד שהתוכן של כבוד עם כל רחבו צר הוא מהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית נקודם יקר מחוכמה ומכבוד. וזהו יסוד התשובה, שתמצית ניקודם יקר מחכמה ומכבוד. וזהו יסוד התשובה שאורו יגלה בעקבתא דמשיחא. ויכלול בקרבו את כל ארחות התשובה הקטנים ממנו שכולם בו כלולים"14.
הגאולה הוא הזמן שבו כל מה שעדיין לא נגאל בא לידי השלמה. השיבה אל כבוד ד', אל שם ד' האמיתי ("שם אהיה אשר אהיה הולך ומתגלה"15) היתה למעלה מכוחו של העולם בקטנותו, והיה צריך להמתין עד הדורות של עליית הדעת והעמקת החוכמה בהמון על מנת ש"השאלה האלהית" (כלשון הרב באורות עמ' קטו) תופיע בטהרתה. כמו כן האור האלהי פועל לפי מידתו האיטית של הנברא, על מנת להתגלות בקרב ההכרה האנושית. ראשית הזרחתו היא המולידה את משבר החוצפה דעקבות משיחא.
ג. רוחב התשובה
לאור זה, יש לראות בחוצפה, מלבד דרישה בוסרית לקבלת עול מלכות שמים ביחס האנכי ("כבוד ד'"), גם מימד של דרישת רוחב המושגים, תביעה לפריצת גבולותיה של דעת אלהים צרה המתכנסת בתחום הדתי, אל עבר הקוסמוס כולו, אל כלל מרחבי החיים, לכלול את כולם בפניית האדם אל האלהים. כדברי הרב שהובאו לעיל14 "בהתרחב האור... התוכן של כבוד עם כל רחבו צר הוא". מעין זה נרמז בתלמוד "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא"16 (לפי רש"י - המתפלל בבקעה ללא מחיצות) כלומר, התובע את המפגש עם האלהות מתוך מרחבי ההוייה. כך נהג עשו התובע בחוצפה "הלעיטני" כבואו מן השדה, מקום הרוחב המתפשט, והוא עייף, כלומר עייף מלמצוא את האלהים (כמשמעותה של העייפות אצל גדולי הרוח ב"צמאון לאל חי"17) ונופל אל עמקי העבירה ("אמר רבי יוחנן חמש עבירות עבר אותו רשע ביום ההוא"18) והיאוש: "הנה אנכי הולך למות"23. יתכן לומר שעשו הוא אביה הקדמון של פילוסופית האבסורד בת-זמנינו, שבעליה סוברים שמכיון שאין תקוה לאדם להכיר את מה שמעבר לו, הרי שלעולם לא תיוודע לו משמעות קיומו, - מה שמבטל את ערך החיים. יאוש מסוג זה נובע מתביעה לאור גדול שאין ביכולת העולם להכיל במצבו ההווי. הרי לנו שחוצפה זו הרואה בכל טוב רק מארה, משורש עליון היא באה19א.
ד. כוללות התשובה
הרוחב הנתבע על ידי החוצפה איננו כמותי בלבד, לא רק תוספת תחומים להתפשטותה של הנפש יש כאן, כי גם דרישה לכלליות20 :
"החוצפא דעיקבתה דמשיחה באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת"21.
דור הגאולה - משבר א
לאור הדברים הללו נאמר באופן פשוט שאין בן דורנו יכול להיות נאמן למחשבה או למעשה שאיך בהם ביטוי להשקפת עולם גדולה, לאיזה ערך מוסרי כולל. הלך רוח זה הוליד לפני מאה שנה את עזיבת עול מצוות, משום שהחינוך לא הראה לדעת כיצד מהוים מעשי המצוות ישומם של ערכים כלליים וגדולים.
"באה התביעה של סידור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מוכנים במובן הכלל. בזמן כזה, שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה"21.
לעומת זאת הופיעו שתי תנועות המציעות מזון כללי עבור הנפש : הציונות מחד גיסא, והקוסמופוליטיות מאידך גיסא. הראשונה - בתור יישום הרגש הלאומי, והשניה - סתור יישום החזון הכלל אנושי.
הציונות הרשמית הציעה הגדרה לאומית לזהות היהודית, שאינה נזקקת באופן גלוי לקיום מצוות , כשאלה נחשבות למעשים פרטיים שאינם מלקושרים עם הגודל הכללי. בלשון התלמוד מוסבר תהליך זה כמעבר מהזהות "יעקב" . הדתית אל הזהות "ישראל" . הלאומית. "לא שיעקר ממקומו, אלא שיהיה ישראל עיקר ויעקב טפל לו"22. משבר המעבר הוא החוצפה דעקבתא דמשיחא. אמנם אין סתירה אמיתית בין התורה לבין הלאומיות, ורק למראית העין נראה שיש ניגוד, כשמתעקשים להקטין את התורה למימדיה של דת גרידא, הדואגת להצלחתו הרוחנית של היחיד בלבד23. לכן משבר זה בא על פיתרונו כשקמים בישראל "מארי דנשמתא" המאחדים את הנאמנות לתורה ואת הנאמנות הלאומית במזיגה אחת. תהליך זה של דחיקת ההכרות השגורות, מפני שהכרה רחבה יותר צומחת, הוא זה המצוי גם בהתגדלות רוחו של האדם הפרטי, שהכרות חדשות מתדפקות על דלתי נפשו ועדיין לא נבנו אצלו הכלים להפנמתן (אורות הקודש א, עמ' רג הוודאות המקורית) אלא שסוף הכבוד לבוא:
"באורו הגדול בראשית התפרצו, נראה הוא [יסוד התשובה שיגלה בעקבתא דמשיחא] כאילו דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, אבל הכשלון לא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו, והאור הגדול פועל הלאה את פעולתו, וידו לא יניח עד אשר ישוב להיגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות, 'גדור פירצי בבן פרצי ומחדק לקוט שושן'"24.
דור הגאולה - משבר ב
אלא שבאופן פרדוקסלי, הצלחתה של מזיגה זו בין התורה ללאומיות מולידה משבר נוסף : משבר הציונות. ההעמדה בספק של ערכה של הזהות הלאומית בשם כלליות רחבה יותר – הכלל-אנושית. מה שעשתה הלאומיות לדת שהציגה אותה כפרטית לעומת הגודל הלאומי, עושה הקוסמופוליטיות ללאומיות המציגה אותה כפרטיות לאומית. משבר חדש זה מכונה בפי הרב "הריגת משיח בן יוסף"25, אף הוא תולדת התביעה לקישור הפרט בקרב הכלל. והוא מוליד את המעבר מהזהות "ישראל" אל הזהות "ישורון" כרמוז בבקשת "לעולם יהא אדם": "בני יעקב עבדך שמאהבתך שאהבת אותו, ומשמחתך ששמחת בו קראת שמו ישראל וישורון"26.
ה. הפיתרון
משבר חדש זה מביא לידי ביטוי באומה, בסופו של דבר, את שלושת הנטיות שלפי הרב זצ"ל אין חברה שלימה בלעדיהן - הקודש, האומה והאנושות הכללית27. הדברים באים לידי חריפות כזו שערעור ערכה של הלאומיות מופיעה באופן מפתיע גם כדחיית התורה28, מה שמוכיח שאכן המזיגה הדתית-לאומית הצליחה ועל כן באה תורה של תביעה עמוקה יותר - הבלטת ערכה האוניברסלי של הזהות הציונית, אלא שגם כאן :
"אם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים. היתה התשובה, ותיקון העולם, הבא איתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה,שאור תורה פנימית, הטוען רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה"14.
בתרגום לדורנו נאמר שבעלי האמונה בתורה ובארץ אינם מודעים לערכה האוניברסאלי של נאמנות זו, ואילו אלה שבאו לידי מידה זו של דאגה לגורל האנושות מפתחים שנאה לכל עניין לאומי, משום שנראה להם הדבר סותר את שאיפתו הכלל-אנושית של עם ישראל. שורש מרי זה נובע מטשטוש המושגים הקרובים זה לזה: האוניברסליות והקוסמופוליטיות. בעוד הקוסמופוליטיות. שואפת לביטול הזהות הלאומית, משום שאינה מכירה ערך אחר מאשר היחיד, הרי שהשאיפה האוניברסלית בקרב ישראל עניינה רוממות הכלל "למען דעת שלא רק יחידים... חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים"29, ועל כן "צריך דווקא, שציבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית"29. במובן זה מתעלה הרבה הלאומיות הישראלית בערכה המוסרי מעל שאיפות תיקון ערך חייו של היחיד המצויות באידיאולוגיות הקוסמופוליטיות העומדות על הפרק בימינו. אבל בעין בוחנת יתברר לבו שאין דעות אלה כי אם גישושים לקראת בירור אמיתי של השלב
האוניברסאלי בזהות היהודית. תופעה זו של הקוסמופוליטיות כפרי בוסר בטרם תתגלה האוניברסליות המראה כיצר "השכינה גם כן אינה בשלמות כל זמן שארץ ישראל אינה בשלמות גבוליה"30 תואמת את רעיון "קליפה קודמת לפרי" או "העדר קודם להויה" המצוי במקורות הפנימיים.
הפיתרון נעוץ אם כן בהשגרת הרעיון האוניברסלי המקושר עם תחיית האומה, כשם שפיתרון הניגוד הציוני-דתי בא לידי ביטוי בהשגרת יסודה בקודש של הלאומיות :
"אנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כוח בכישרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדעות והמעשים התורים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצב בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות, ואז ישוב כוח החיים הרוחניים במעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פריה"21.
הערות:
1. סוטה פ"ט משנה טו.
2. ריש ערפילי טוהר.
3. תענית פ"ג מ"ח.
4. בראשית ב כא – כג.
5. אותה"ש יז ג.
6. נדפס בסידור עבודת ישראל עמ' 547, בסידור בית עובד ובסידור אוצר התפילות ח"א דפים כו – כט.
7. ישעיהו נו יא.
8. שם מב ט.
9. "שירת הכלבים", בסוף ברייתא דפרק שירה.
10. תהילים צ"ה ו.
10א. בסוף פרק שירה (הובא בילקוט בא רמז קפז) נאמר "רבי ישעיה תלמידו של רבי חנינא בן דוסא צם פ"ה תעניות". רבי ישעיה זה אינו ידוע בשום מקום אחר בחז"ל ושמו מורה כנראה על עיונו. הוא מעיין בענייני הישועה. תעניתו באה לשם פיתרון שאלה החוצפה: "אמר, כלבים שכתוב בהם 'והכלבים עזי פנים לא ידעו שבעה', יזכו לומר שירה"!. הוא מתלבט בשאלה כיצר ייתכן שאמירת השירה בבוא הגאולה, ההודאה בערכה של פעולת ד' בהיסטוריה, תיעשה דווקא על ידי החלק החצוף שבאומה, כפי שכבר נמצא בזמנו של ישעיהו הנביא (שעל שמו קרוי התנא) שכנף הארץ, כלומר עם הארץ, אמר שירה על הגאולה ולא ראשי האומה (סנהדרין צד, א). ועוד שם, בפרק שירה:
"ענה לו מלאך מן השמים [כדרך שענה המלאך על קטרוגו של ישעיה הנביא (ישעיה ו, ו)] ואמר לו: ישעיה, עד מתי אתה מתענה על זה הדבר, שבועה היא מלפני המקום ברוך הוא, מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גילה דבר זה לשום ברייה בעולם, אלא בגלל שתלמידו של ארם גדול אתה שלחוני מן השמים ליזקק אליך ואמרו: כלבים כתיב בהם: 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'".
כלומר הכלבים גילו בשעת יציאת מצרים את סגולת ישראל בכך שלא נבחר בנוכחות העברים, יהיו מי שיהיו. לאמר שלא מעשיו של בן ישראל הם המוציאים אותו ממצרים אלא סגולתו. וכך החוצפה בעקבתא דמשיחא היא המכשירה את חשיפת סגולת ישראל גם במצב של מרידה במעשים.
ועוד שם:
"ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואותם שכותבים בהם תפילין ומזוזות וספר תורה, על כן זכו לומר שירה".
כלומר צידה הכעור של אותה חוצפה, צואתם של כלבים בבחינת "כופיתא דחמריה" (של משיח) (סנהדרין צח, ב) דווקא הוא המכשיר את שלמות קבלת עול מלכות שמים המבוטאת במצוות תפילין מזוזה וספר תורה.
[עיקר החוצפה, בדיבור הוא. "חצופה - שתובעת בפה" (ע"פ נדרים כ, ע"ב) וכן שאלתו של ר' ישעיה תלמידו של רבל חנינא בן רוסא הביאתו להתענות פ"ה תעניות דווקא. הפה הוא הכלי לדיבור שיצא אל הפועל, דרכו באה לידי השלמה הווייתו הכללית של האדם לעומת שאר איבריו המבטאים מימדים חלקיים של אישיותו. והדברים מתאימים לניתוחו של הרב בדבר תביעת התאמת הפרט אל הכלל שבחוצפא בעקבתא משיחא. ועי' להלן ד. כוללות התשובה].
11. עי' בהרחבה בגנזי ראי"ה חודש האביב מאמר "משה ומשיח".
12. סנהדרין קה א.
13. על פי דרכו של הרב יש להבין את מאמר שמואל "שניים שדנו דיניהם, אלה שנקראו בית דין חצוף" (סנהדרין ג' ע"א) במובן של "חוצפא אפילו כלפי שמיא מהני" (סנהדרין קה, א), שכן בית דין זה חסר אב בית דין וכביכול שיתפו את הקב"ה בעל–כורחו, ועל פי דיניהם דין.
14. אוהת"ש ד ח.
15. אורות עמ' יז.
16. ברכות לד ב.
17. אורות עמ' קיט.
18. בבא בתרא טז ב.
19. בראשית כה לב.
19א. עי' אורות הקודש ח"ב, עמ' תפב-תפג, שם מבואר מהו שורש ההשקפה הפסימית בלעמית העומדת ביסוד פילוסופיית האבסורד.
20. יש להעיר שרוב בעלי החיים מובאים בפרק שירה בלשון יחיד: סוס, שור, אריה וכדומה, מלבד הכלבים שהם בלשון רבים, לאמר שהחוצפה כתביעה של ציבור שלם, הדורש את התאמת הפרטים אל הכלל.
21. אוה"תש ד י.
22. ברכות יג א.
23. עי' אורות עמ' קי.
24. אוהת"ש ד ח.
25. אורות עמ' קס פס' ו.
26. לפני תפילת שחרית. לענ"ד, הדברים גם רמוזים בגמ' בברכות יג א, כאשר לאחר דרשת יעקב - ישראל המקבילה ליציאת מצרים - קיבוץ גלויות, מופיעה דרשות של רב יוסף המדבר על שלב שלישי בגאולה , גוג ומגוג, כלומר המפגש עם אומות העולם וקידוש השם היוצא ממנו, בבחינת "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'" (יחזקאל לח, כג) שעל כל פנים צד הנחמה שבה עתיד להתקיים, עתם ההקבלה הזו של הדרשות רומזת, לענ"ד, על כך שזהות שלישית נולדת אחרי השבת הזהות הלאומית לישראל.
27. אורות עמ' ע-עא.
28. עי' אורות עמ' קלד.
29. אורות ענו' קר.
30. חסד לאברהם, לר"א אזולאי, עין הארץ. נהר ז.