הרב אורי שרקי
פסח - תיקון החמץ העולמי
סיכום דרשת השבת הגדול תשע"ה - עוד לא עבר את עריכת הרב
עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, הלחם הקדום היה מצה ולא לחם. הרעיון להתפיח את הלחם ולהפוך אותו (בעזרת השאור) לשמן וטעים יותר - היה של המצרים; המצרים היו אלו שהמציאו את השאור (השמרים), ולפעמים היו משתמשים גם בדבש בתהליך ההחמצה (מה שמסביר את הציווי: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', יא)). על רקע זה מובן מדוע ביציאת מצרים (וביום בו אנו מציינים אותה לדורות) אנו פוסקים מלאכול את ה"לחם המצרי" וחוזרים אל הלחם הקדום.
אלא שהחמץ לא נשלל באופן גורף ונצחי. באורות הקודש (חלק ג' קכ"ז), מפגיש אותנו הרב קוק עם המושג "תיקון החמץ העולמי", בו החמץ עתיד להפוך למצה:
"כל האור העתיד, הופעת כבוד ד' בעולם, תגלה את העוז לשבר את הנקודה המבדלת בין עומק רע לעומק טוב, תכניס תחת החפץ הרע והשפל, חפץ טוב ומרומם, והחמץ העולמי יהפך למצה.
ואותו הקנה, של "חית קנה", המשתמש בכחו הספרותי לרועץ, להמס את החברה, ולבצר את מקלטי הרשעה, יכרת ממנו חלקו הירוד, המשתפל לאותן התהומות האפלים, ויתקדש להראות בכחו את מה שראוי להראות בעולם, שהאדם העשוי בצלם א-להים חי בו.
ואותו הקנה שהעלה שרטון וכרך גדול שברומי עליו הוא בנוי, שלקח עוצם כחו מפני הירידה הישראלית, אשר באה מאז הוגלם החפץ לנטיה החצונית של ההתהדרות הגויית, ביום שנשא שלמה את בת פרעה, גער חית קנה, ויאמר, הנה, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן".
דרשו הדרשנים שישנו הבדל של אות אחת בין "חמץ" ל"מצה" - האות חי"ת לעומת האות ה"א. שתיהן מורכבות משלשה קוין ופתוחות מלמטה, אלא שהאות חי"ת סתומה בכל שלשת הצדדים לגמרי, ואילו האות ה"א יש לה פתח מלמעלה. כל שצריך, אם כן, כדי להפוך את החמץ למצה הוא לגרד קצת מהאות ח' ואז לקבל את האות ה'.
באופן דומה הביטוי "חית קנה", שהוא כינוי לתרבות המצרית (התנין שחי ביאור בינות קני הסוף) או הרומית (המשתמשת בקנה בתור הקולמוס), ולתרבות הזרה השלטת בעולם בכללה, יהפוך לעתיד לבוא לביטוי אחר: "קנה" יהפוך ל"הנה" - בעזרת גירוד של האות קו"ף והפיכתה לאות ה"א, כאשר המילה "הנה" מסמלת את בוא הגאולה: "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן". תהליך זה של הפיכת ה"קנה" ל"הנה" הוא תיקון החמץ העולמי למצה, שהוא העלאת הגרעין הטוב המסתתר בתוככי הרע שבתרבות הגויית.
מכאן פנינו לפרק ג' של מסכת פסחים, אותו נבאר על דרך תיקון החמץ העולמי.
משנה א': תיקון המתחיל בשלילה
שלב ראשון בתיקון זה הלא הוא שלילת כל הרע המצוי אצל הגויים. כך מצאנו גם בהגדה של פסח שבה אנו אומרים: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". זאת לעומת חג הסוכות במהלכו אנו מדגישים חשיבות תיקון העולם כולו בהקריבנו 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. ניתן לומר שפסח הוא נקודת הפתיחה של תיקון החמץ העולמי, ובו אנו שוללים לגמרי את החמץ - אסור לנו לאכלו ואין לנו להחזיקו ברשותנו. זוהי השיבה אל המקוריות העברית בעת לידתה של האומה.
"אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּפֶסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת".
"אֵלּוּ עוֹבְרִין" – זהו כינוי כללי לאומות העולם שאין להן יסוד נצחי והן "עוברות" מן העולם, כי פרט לתרבות העברית, התרבויות כולן הן בנות תמותה. סימן לדבר: "אלו עוברין" – ראשי תיבות א"ע = אומות עולם.
מה אנו שוללים באומות העולם? המשנה מפרטת לנו את הגדולות שבאומות:
"כֻּתָּח הַבַּבְלִי" – זהו פת מעופש המעורב עם חלב. כאשר אדם חולם, הוא מציף את תת המודע שלו והופך אותו או את חלקו באופן זמני למודע. ניתן לכנות תהליך זה בשם "עיפוש". הבבלים ידועים היו בחכמת החלומות, וכך דניאל התבלט בבבל בתור מי שידע לפתור את החלומות. אלא שחלומותיו של אדם לבדם עלולים להסיט אותו אל הרע מאחר והם נותנים בלעדיות לכח הדמיון (ולא מערבים את החכמה).
"וְשֵׁכָר הַמָּדִי" – משקה אלכוהולי כמעין בירה העשויה מחיטים או שעורים שהיו מכינים במדי. מדי ופרס קרובות זו לזו, ואנו יודעים שהמשתאות וההוללות עשויים להוביל את האדם לחטא, כפי שמצאנו אצל המלך אחשוורוש והמלכה ושתי שהיו עושים משתאות הכוללים גילוי עריות כחלק מההווי התרבותי של ממלכתם.
"וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי" – משקה שבו היו נותנים שעורה ביין. השעורה היא מאכל הבהמה, והיין הוא משקה שהומצא על ידי האדם ברוב חכמתו. אם כן יש כאן עירוב של בהמיות עם חכמה – או במילה אחת: פילוסופיה. הפילוסופיה הגיעה להשגות נעלות מצד החכמה, אך הותירה את האדם בבהמיותו, ללא השלכות מוסריות מעשיות שעליו לפעול לפיהן. אנו שוללים את הפילוסופיה כשהיא עומדת לעצמה, מפני שהיא רואה רק את יסוד החכמה לנגד עיניה, אך לא מותירה מקום לדיבור – הדיבור הא-לוהי אל האדם המנחה אותו באופן מוסרי.
"וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי" – מין שכר שהיו עושים במצרים משעורים, כרכום ומלח לצרכים רפואיים. בספר הכוזרי מובא משל הסכל:
"משל למה הדבר דומה, לסכל שחדר לתוך אוצר התרופות של רופא הידוע לכל בתרופותיו המועילות, בשעה שהרופא איננו שם. ובראותו אנשים רבים צובאים על האוצר ההוא מתוך בקשת רפאות לנפשם, התחיל מוציא אליהם תרופות מתוך הכלים אשר שם, בלי כל ידיעה בטיב התרופות ובכמות מנה ומנה הראויה לאיש ואיש, ונמצא זה ממית אנשים באותן התרופות שיכלו להועילם".
אם כן, התמחות ברפואה איננה ענין של חכמה אנושית גרידא.
כעת עוברת המשנה לשלושה מיני אומניות, שהן חמץ נוקשה בעין:
"וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים" – מים מעורבים בסובין, שהיו הצבעים משתמשים בו למלאכתם. זוהי הנטיה אחר החיצוניות, אחר ה"צביעה" לבדה שאיננה מתקנת את גוף הכלי.
"וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים" – זוהי פת שהיו הטבחים מכינים מתבואה שלא היתה בשלה כדי שליש, והיו משתמשים בה כדי לכסות את הקדרה ולשאוב ממנה זוהמתה. אם כן, זוהי הנטיה אחר הנקיות שגם היא דבר חיצוני.
"וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים" – זהו דבק העשוי מקמח. קולן של סופרים מסמל את החכמה.
"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף תַּכְשִׁיטֵי (טיפולי) נָשִׁים" – סממנים מעורבים בסולת שנשים היו טופלות על בשרן. ר' אליעזר מוסיף את העמדת היופי לבדו בתור אידיאל, שהוא דבר שלילי כיוון שיכול לתת ליצר העריות להשתלט על האדם.
משנה ב': תיקון הנפש הפרטית
"בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי עֲרֵבָה, אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכֵן לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה, אִם מַקְפִּיד עָלָיו, חוֹצֵץ. וְאִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ, הֲרֵי הוּא כָעֲרֵבָה. בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר:"
"בָּצֵק" – ה"בצק" הוא הדבר ה"בץ", המבצבץ, וכן הוא גם הדבר ה"צק" – מציק, המביא למצוקה. זהו כמובן יצר הרע כשהוא מציץ ומרים ראש. והוא נמצא "בְּסִדְקֵי עֲרֵבָה" – בסדקים הקטנים, כשהוא בתחילת גידולו. כפי שאמרו חז"ל:
"א"ר אסי: יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר: 'הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה' " (סוכה, נב ע"א).
ידועים הדברים בספר "הנסיך הקטן" על עצי הבאובב:
"היו כמה זרעים נוראיים בפלנטה שהיא ביתו של הנסיך הקטן - זרעי באובב. קרקע הפלנטה היתה מלאה בהם. אם מאחרים לטפל בעצי הבאובב, כבר אי אפשר להיפטר מהם לעולם. הם מתפשטים בכל רחבי הכוכב, שורשיהם חודרים את מעבה האדמה, ואם הפלנטה קטנה מדי ועצי הבאובב רבים מדי, הפלנטה מתבקעת לרסיסים".
הערבה היא הקערה בה מערבים את הבצק והמים. היא מסמלת את הערבוב, אך גם את הערבות, הנעימות, את נעימות החיים. מה המדד לשלילה של יצר הרע במקומות אלו? "אִם יֵשׁ כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לֹא, בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ" – הזית מסמל את המרירות, על כן – אם אותה נעימות מובילה בסופה של דבר למרירות שדבקה באוחז בה – עלינו לשלול אותה. ואם אין בה מרירות, אזי היא בטלה ברובו של היצר הטוב.
"בָּצֵק הַחֵרֵשׁ" - יצר הרע שאינו נשמע, המוסתר בליבו של אדם. כיצד ידע האדם האם הרהורי ליבו שליליים המה? "אִם יֵשׁ כַּיּוֹצֵא בוֹ שֶׁהֶחֱמִיץ, הֲרֵי זֶה אָסוּר" - יבדוק האם היו הרהורים כיוצא בהם אצל חבריו (בין אם חבריו ממש בין אם הרהוריו מן העבר) שהחמיצו – יצאו לתרבות רעה והתברר שרעים היו מתחילה – אזי שליליים הם.
משנה ג': תיקון חטא אדם הראשון
"כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְיוֹם טוֹב? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: תַּטִּיל בְּצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרַשְׁתָּהּ וּמַנַּחְתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה:"
כאשר יש בידינו עיסה טהורה, מפרישים ממנה חלה ואופים אותה לצורך הכהן (שמא תחמיץ) ומוסרים אותו לידיו כשהיא אפויה. לעומת זאת, כאשר העיסה טמאה, אין היא ראויה לאכילת כהן, ולכן אסור לאפותה ביום טוב (שאין זו אפיה לצורך). מצד שני, גם לשורפה אי אפשר, לפי שאין שורפים קדשים ביום טוב. להניחה בצד עד למוצאי יום טוב אי אפשר, שמא תחמיץ. אם כן, נשאלת השאלה: "כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְיוֹם טוֹב?"
מיהי אותו החלה האמורה כאן? החלה המוכרת לנו בלשון חז"ל היא "חלתו של עולם" (מדרש תנחומא לפרשת נח, פרק ו' סימן א) – הלא הוא אדם הראשון שנקרא כך על שם שהופרש והובדל על ידי בורא העולם מכל הבריאה (כמו חלה המופרשת מן העיסה). אדם הראשון חטא בסיועה של חוה, והיה זה שורש כל החטאים שארעו בכל ההיסטוריה לאחר מכן. צאצאיו של אדם עמלים לתקן חטא זה במהלך הדורות. בפרט, ישראל הקרויים "אדם" (בבא מציעא, קיד:) והמובדלים אף הם מכל האומות. אלא שמתברר שגם הם עלולים להיות במצב ירוד; "חַלָּה בְטֻמְאָה" - ישראל המצויים בטומאה הם ישראל שחטאו. "בְיוֹם טוֹב" – בזמן הגאולה (פסח הוא חג הגאולה). כלומר, המשנה דנה במצב בו ישראל חוטאים בזמן הגאולה. למצב זה קוראים בחז"ל בשם: "חוצפתא דעקבתא דמשיחא". כיצד עלינו להתמודד עם מצב זה?
"רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא תִקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה". רבי אליעזר ה"שמותי" (מבית שמאי) פוסק שלא יפרישו מיד את החלה, אלא יאפו את העיסה כולה ורק לאחר מכן יפרישו ממנה את החלה (כפי שמצאנו שבדיעבד אם שכחו להפריש חלה, מפרישים לאחר האפיה). כלומר, אין לקרוא "שם" לגאולה – פירושו להגדיר את שמה, מטרתה של מדינת ישראל - אלא עד שתאפה, כשהיא יציבה יותר ועמדה על רגליה. כפי שמצאנו שלפי חשבון הגר"א, שנת תש"ח מקבילה בדיוק למעבר בין סוף "שעה" חמישית שבה עומד האדם, או ישראל, על רגליו, לבין תחילת השעה הששית שבה קורא האדם שמות. כלומר, תחילה עם ישראל נגאל (יוצא משעבוד מלכויות), ורק לאחר מכן תוהה ומברר מהי בדיוק מטרת גאולתו. ניתן לומר שגישה זו של רבי אליעזר מבקשת להמתין עם "יום הדין" עד למצב בו עם ישראל יהיו כבר "אפויים", כלומר – יעמדו על רגליהם, יבינו וישכילו להבין מהי מטרת גאולתם (קרי, יחזרו בתשובה).
"רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: תַּטִּיל בְּצוֹנֵן". רבי יהודה מציע להטיל את החלה המופרשת לתוך מים צוננים, שיאטו את תהליך ההחמצה עד למוצאי יום טוב, ואז יוכלו לשרפה. פתרון זה הוא פתרון שאיננו משלים עם המצב שבו עם ישראל שרוי בחטא והוא מבקש להלחם בו, לצננו ולקררו עד כמה שניתן. אלא שפתרון זה איננו הרמטי ואינו מבטיח שהחלה לא תחמיץ, אלא הוא מנסה למזער נזקים ככל שניתן.
"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא זֶה הוּא חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא, אֶלָּא מַפְרַשְׁתָּהּ וּמַנַּחְתָּה עַד הָעֶרֶב, וְאִם הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה. רבי יהושע מחדש חידוש של ממש – הפתרון שלו הוא להשאיר את החלה המופרשת מן העיסה כמות שהיא, ואם תחמיץ – תחמיץ. לשיטתו אין כאן איסור של "בל יראה ובל ימצא" כלל. חידוש זה הוא חידוש עצום שמניח שזוהי כוונת הבורא באיסור "בל יראה ובל ימצא". רבי יהושע בדבריו למעשה מבין כי על אף שאנו כבני אדם מצווים לעשות את הטוב ולסור מן הרע, תיקון העולם נעשה בפועל לא רק על ידי הטוב אלא גם על ידי הרע. הלא הקב"ה הוא א-לוהי הכל, וככזה הוא פועל בעולמו דרך הטוב ודרך הרע גם יחד, ומקדם את האינטרסים שלו בעזרת שניהם. אם כן, מצב בו עם ישראל נמצאים חוטאים בזמן הגאולה הוא אמנם לא אידיאלי – אך עלינו להבין שרצון הבורא הוא זה שמקדם את גאולתנו גם דרך הרע. אנו נדרשים לגלות סבלנות ("ומנחתה") ולהמתין "עד הערב" – עד בוא הגאולה השלימה, ואז יתברר לנו שאכן הכל היה לטובה.
משנה ד': תיקון חוה
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטֹשׁ בְּצוֹנֵן:"
"רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת וְאוֹפוֹת בְּתַנּוּר אֶחָד, זוֹ אַחַר זוֹ". מצאנו לאורך הדורות (וגם בימינו בחלק מהמקומות) שנשות ישראל לבדן היו מלוות את תהליך אפיית המצות כולו מתחילה ועד סוף. זאת משום שהנשים זריזות הן, והמצות מסמלות מהלך על טבעי של חוסר התמהמהות (כך על פי המהר"ל, האומר שהטבע ביסודו מבוסס על תהליכים איטיים, והנס על "קפיצת הדרך" חריגה). דעת רבן גמליאל שהנשים עוסקות יחד בכל המלאכות כולן.
"וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ נָשִׁים עוֹסְקוֹת בַּבָּצֵק, אַחַת לָשָׁה וְאַחַת עוֹרֶכֶת וְאַחַת אוֹפָה". הזכרנו קודם לכן שאדם הראשון חטא בסיועה של חוה ("היא טמאה חלתו של עולם"). מתבקש אפוא, שגם היא תטול חלק בתיקון העולם. על כן, נשות ישראל נזהרות בשלושה דברים עליהם הן "מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בחלה, בנדה ובהדלקת הנר" (שבת ב', ו). לכן, "אַחַת לָשָׁה" – כנגד חלה. "וְאַחַת עוֹרֶכֶת" – כנגד נדה. "וְאַחַת אוֹפָה" – כנגד הדלקת הנר. אפשר לומר שבזה מסתכמות כל תרי"ג מצוות העוסקות בשלושה תחומים: בין אדם לחברו (הפרשת חלה הניתנת לכהן), בין אדם לעצמו (נדה – שסומכים על עדות האשה על עצמה) ובין אדם למקום (הדלקת הנר) [ניתן גם לומר שהדלקת הנר מטרתה היא שלום הבית ומסמלת מצוות שבין אדם לחברו, והפרשת החלה מסמלת מצוות שבין אדם לקונו].
"רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִים שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח, תִּלְטֹשׁ בְּצוֹנֵן". רבי עקיבא רואה את התיקון הנשי בשלוש דרכים אפשריות: דרך ה"נשים", דרך ה"עצים" ודרך "התנורין". הנשים מסמלות את המוסר, בתור אלו שלאורך ההיסטוריה נתנו מוסר לבעליהן והסירו אותם מן הרע (שרה, רבקה, רחל, ציפורה אשת משה, נשותיהן של בני קרח ועוד). העצים מסמלים את החכמה (עץ החיים המקביל לספירת החכמה), והתנורים מסמלים את העונש ויראת העונש המתלווה עימו. כל אשה והדרך המתאימה לה, בזמן המתאים לה.
משנה ה': חמץ ראשיתי
"שְׂאֹר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר. סָדוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. אֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סָדוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו:"
"שְׂאֹר, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר". השאור כאן הוא בצק שלא החמיץ כל צרכו.
"סָדוּק, יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת". זהו בצק שנעשו בו סדקים-סדקים (סימן שהחמיץ)
חכמים מנסים למצוא את הגבול הדק להחמצה, את הסימן הראשוני ביותר להחמצה.
"אֵיזֶהוּ שְׂאֹר" שפטורים עליו? "כְּקַרְנֵי חֲגָבִים". שנעשו בבצק סדקים כקרני חגבים – אחד לכאן ואחד לכאן.
החמץ הוא התעצמות הבריאה. השאלה היא מהו השלב שבו עדיין הבריאה קרובה אל הבורא ומתי היא כבר מתרחקת/מקבלת אוטונומיה. "קרני חגבים" הוא ראשית הרצון שהוא עדיין כמו בא-לוהות עצמה. זה מכונה בכתבי גורי האר"י "כהדין קמצא (=חגב) דלבושיה מיניה וביה" [1].
"סָדוּק, שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב כָּרֵת. וְאֵיזֶהוּ שְׂאֹר, כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שַׂעֲרוֹתָיו".
סדוק הוא כשנתערבו זה בזה, ומציין את עולם התערובת. רבי יהודה החולק וסובר ששני אלה הם כבר התרחקות מהשורש, מסכים שראשית הרצון הוא בהתחלת הסתרת הפנים וההשתוקקות להתגלות, זה מכונה כאדם שהכסיפו פניו. בספר הזהר השערות הם אורות דקים הקשורים לספירת הכתר.
משנה ו': עולם מושלם
"אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנָּן. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן".
"אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת" - יום י"ד בניסן הוא יום שכולו הכנה לקראת חג המצות. מבערים בו את החמץ, שוחטים בו את הפסח, והכל כהכנה ליום ט"ו בניסן. לעומתו, יום השבת מסמל את השלמות הצפונה לעתיד לבוא, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה", זהו היום שבו ההכנה כבר כלתה ונשלמה. כאשר יום ארבעה עשר חל בשבת מתקיים פרדוקס שלא ברור כיצד מתמודדים עימו. בעמקם של דברים, נשאלת השאלה מה קורה כשמגיעים לעולם המושלם, לאחרית הימים, ומגלים שעדיין ישנו רע שצריך לבערו?
"מְבַעֲרִים אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנָּן" – רבי מאיר וחכמים מכריעים כל אחד לשיטתו: מבערים את כל החמץ, את כל הרע, לפני ה"שבת" או במהלכה.
"רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחֻלִּין בִּזְמַנָּן" – רבי אלעזר מחלק בין חמץ של קודש לבין זה של חול. עם הרע המנסה להדבק בקודש הוא קורא להתמודד קודם השבת – מפני הסכנה שכרוכה בכך לקודש, ואילו עם זה של החול הוא מותיר לביעור בשבת עצמה.
משנה ז': דמותו של משה
"הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכֹל סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ. לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת, יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. וְלִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזֹר מִיָּד:"
משה רבינו הלא הוא הדמות המרכזית ביציאת מצרים, על אף שלא הוזכר בהגדה של פסח אלא פעם אחת בלבד (במטרה להדגיש כי ה' הוא המוציאנו ממצרים, הוא ולא אחר). ממהלך חייו אנו לומדים על דרך נוספת בתיקון החמץ העולמי.
"ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת ארוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו" – מדובר במי שנזכר שיש לו חמץ בביתו, בעוד הוא נמצא הרחק ממנו.
"הַהוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ" – זהו משה שיצא לשליחות ארוכה של הוצאת ישראל ממצרים, שאחריתה מלחמה בעבודה זרה המצרית ובשחיטת אלוהי המצרים לעיניהם. את השליחות הזו הוא מקבל כשהוא במדין, ואז מתגלה לו שישנו חמץ שעליו לבער ממצרים.
"וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ" – שלא מל משה את בנו גרשום בזמנו, עד שהתעשתה ציפורה אשתו ומלה אותו במקומו.
"וְלֶאֱכֹל סְעֻדַּת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו, וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ" – המדרש מספר שמשה נשבע ליתרו שאת בנו הבכור יקדיש לעבודה זרה (דרשת ר' אלעזר המודעי במכילתא לפרשת יתרו) וכן התחייב שלא יעזוב את מדין ללא רשותו. אכן, קודם שיצא לשליחותו, הלך לחמיו לטול ממנו רשות.
אם כן, ישנם כאן שלושה תיקונים הנלמדים ממשה: לשחוט את פסחו – כנגד עבודה זרה, למול את בנו – כנגד שפיכות דמים, ולאכול סעודת אירוסין – כנגד גילוי עריות.
"אִם יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזֹר לְמִצְוָתוֹ, יַחֲזֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו, מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ" – יעשה תשובה כנגד שלושה תיקונים אלו.
ואם הלך האיש למטרה כלל ישראלית: "לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים" – זוהי כמובן הוצאת ישראל מעבדות לחירות
"וּמִן הַנָּהָר" – ההצלה מגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
"וּמִן הַלִּסְטִים" – זוהי ההצלה מן המצרים בקריעת ים סוף.
"וּמִן הַדְּלֵקָה" – הצלת ישראל למרגלות הר סיני כשחטאו בחטא העגל ורצה ה' לכלותם.
"וּמִן הַמַּפֹּלֶת" – אלו הן המפלות, הנפילות שהיו לבני ישראל במדבר ומשה נזעק לעזרתם והתפלל בעדם.
את כל אלו "יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ" – בעזרת כוחה של התפילה (שהיא עבודה שבלב) וכח הדיבור של משה, שפיו וליבו שווים.
אבל "וְלִשְׁבֹּת שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, יַחֲזֹר מִיָּד" - זוהי בקשתו האישית של משה להכנס לארץ ישראל שכבר איננה נוגעת לכלל ישראל, שנענתה בשלילה.
משנה ח': הסוד
"וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ. וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְכַבֵּיצָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְכַזָּיִת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה:"
את בשר קרבן הפסח אוכלים בירושלים בלבד. מה יעשה אדם שיצא מגבולות העיר וגילה שיש בידו בשר קודש?
"וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם" – אלו עם ישראל שיצאו לגלות. הגלות נגרמת מכך שמשה לא השלים את משימתו, והוא ממשיך אותה דרך הדורות, כלשון תיקוני הזהר (קיב.) שנשמת משה "מתפשטת" בכל דור.
"וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ" – בשר הקודש של עם ישראל הוא תורת הסוד שבידם, הטומנת בחובה את טעמי המצוות. החשש הוא שיתגלו טעמי המצוות בעוד ישראל בגלות, ואז יהפוך להם הדבר לרועץ.
מה עושים, אם כן בזמן היציאה לגלות?
"אִם עָבַר צוֹפִים, שׂוֹרְפוֹ בִמְקוֹמוֹ". אם עבר האדם את רמתיים צופים, או באופן כללי – מקום שממנו ניתן לראות את ירושלים – שורף את בשר הקודש במקום בו הוא נמצא. בלשון המקרא, הצופה הלא הוא הנביא. אם כן, אם מדובר במצב בו ישראל נמצאים לאחר תום הנבואה, עליהם להסתיר היטב את טעמי המצוות שבידם. אם היו למשל הגויים יודעים שאיסור שתיית יין נסך נובע מאיסור חותנות, לא היו מאפשרים ליהודים להשאר בגלות והיו ממררים את חייהם עוד יותר. הגלות היתה פשוט בלתי נסבלת. על כן יסתמו את מעשיהם ב"מעשי דת" כלליים שיתקבלו על שומעיהם.
"וְאִם לָאו, חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה" - אם עם ישראל נמצא בתקופה שרוח הנבואה שבה וחזרה לעולם, עם ישראל עושה תשובה לארץ ישראל – שב לארצו ולבירתו, אז גם הגיע זמנה של תורת הסוד לפרוח ולשגשג.
"וְעַד כַּמָּה הֵן חוֹזְרִין?" מהו שיעור החמץ או בשר הקודש שצריך לשוב עליהם? מה מחייב את עם ישראל לשוב לארצו?
"רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְכַבֵּיצָה" – הביצה מסמלת את כח הלידה, התעוררות לאומית של האומה, הוא המחייב את ישראל לשוב לארצו.
"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: זֶה וָזֶה בְכַזָּיִת" - הזית מסמל את כח החכמה, שהוא המחייב לשוב.
"וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּשַׂר קֹדֶשׁ בְּכַזַּיִת, וְחָמֵץ בְּכַבֵּיצָה".
[1] וכך אומר בעל התניא (ליקוטי אמרים פ' כ"א) בנוגע לסוד הצמצום: "וכל הצמצומים הם בחינת הסתר פנים להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו ית' שלא יתגלה בבחינת גילוי רב שלא יוכלו התחתונים לקבל. ולכן גם כן נדמה להם אור וחיות הדיבור... כאילו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו ית'... אך לגבי הקב"ה אין שום צמצום והסתר והעלם... וכחשכה כאורה... שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו ית' חס ושלום, אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה (כאותו חרגול/חגב שלבושו ממנו ובתוכו)".