הרב אורי שרקי

פסח - מי באמת יצא ממצרים

תכליתו של המאורע המכונן בהיסטוריה

"עולם קטן", ניסן תשע"ה




בכל פעם שקוראים על יציאת מצרים, עולה תמיהה על המשאבים העצומים שהקב"ה משקיע כדי שפרעה יסכים לשלח את בני ישראל.

אם הקב"ה מעוניין לקדם את ההיסטוריה ולהוציא ממצרים את שני מיליון בניו, מדוע הוא מתעכב רק מפני שפרעה מלך מצרים ממאן לתת את הסכמתו? וכי פרעה חשוב עד כדי כך? התשובה היא שהוא כנראה חשוב הרבה יותר ממה שאנו מעלים על דעתנו.

יש לנו נטייה להדחיק את העובדה שמהסיפור הזה עולה שבעיני הקב"ה פרעה הוא האישיות המרכזית בשלב הזה בהיסטוריה, ושישנה חשיבות עליונה לקבל את הסכמתה. יתר על כן, במובנים רבים, בשלב הזה השיח עם עַם ישראל כלל לא קיים והדיאלוג המרכזי שמתנהל בין הקב"ה לאדם הוא דווקא עם פרעה, בזה מושקע עיקר המאמץ. יש לשים לב לפסוקים המרכזיים הללו: "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותיי ... בארץ מצרים. ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותיי... מארץ מצרים בשפטים גדלים. וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי... והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ג-ה). לא בכדי נקרא האירוע הזה יציאת מצרים ולא יציאת ישראל.

 

להסתכל על העולם

ראשית נשאל: לשם מה בכלל היינו צריכים לצאת ממצרים? הרי מאז שיצאנו משם החיים לא הפכו להיות קלים יותר. לו היינו נשארים במצרים, סביר להניח שברבות הימים פרעה היה הופך להיות ליברלי יותר ותנאי העבדות היו משתפרים. פרעה היה ממשיך לטפל בענייני הממלכה, ואילו אנו, אמנם היינו עבדים, אבל בתנאים נוחים, וגם מותר להניח שהיה לנו אפילו זמן ללמוד תורה. כך שלא מובן מאליו שיציאת מצרים היטיבה עמנו. ראיה לדבר, שבהלל אנו אומרים: "לא לנו ה', לא לנו" – כלומר לא הרווחנו דבר מהמאורע - "כי לשמך תן כבוד". יציאת מצרים מגלה לנו נקודה עמוקה יותר – שכל המאורע המונומנטלי הזה לא נועד רק עבורנו אלא גם עבור אומות העולם. אם כן, כדי להבין את עצמתה המלאה של יציאת מצרים עלינו להביט לא רק אל סיפורו של עם ישראל אלא בעיקר לסיפור הכולל שהעולם כולו עובר דרך לידתו של עם ישראל.

 

חופשי חסר חירות

אפשר לתמצת את השתלשלות המאורעות מסיפור הבריאה ועד מכת בכורות באופן הבא: א-לוהים ברא את העולם, בתוך העולם הוא ברא את האדם, מתוך האדם הוא ברא אומות. וביום מן הימים נגלה הקב"ה אל אחת מהאומות, שהיא מצרים.

בשלב הזה של ההיסטוריה מצרים היא תכלית הבריאה, וישראל היוצאים ממנה הם כעין דבר נלווה. מצרים, פסגת התרבות האנושית בעת הזו, היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר בעולמו של הקב"ה. פרעה העומד בראש סיפור ההצלחה העולמי הזה, אמור לשמור עליו ולהמשיך להיות אחראי לפיתוחו. צריכה להיות לו סיבה טובה במיוחד כדי להשתכנע שיש מישהו אחר בשלב הזה של ההיסטוריה שאמור להוביל את האנושות למחוזות חדשים.

אם כן, מה היה חסר במצרים כך שהקב"ה חשב שעל גבי תרומתם החשובה לאנושות יש לבנות קומה חדשה? החוסר בכל המפעל הגדול הזה היה – חירות.

בריאת העולם היא אקט חופשי, ולא הכרחי (בניגוד לדעת הפילוסופים הקדמונים שסברו כי הבריאה היא תהליך הכרחי, הנובע מהטבע של הא-לוהות). כלומר, ריבונו של עולם - אם יש ברצונו בורא, ואם לאו אינו בורא. מכאן שכל המציאות כולה היא תוצאה של חירות מוחלטת. אין חירות עליונה מזו. מתוך החירות הזו בורא הקב"ה את חוקות הטבע, חוקי ברזל, אלא שהחוקיות הזו מלווה באופן סמוי ברצון חופשי. החירות הא-לוהית מסתתרת בתוך החוקיות העבדותית של הטבע.

בתוך המכלול הגדול של הטבע, הנקודה היחידה שנשארת חופשית היא האדם. התפוחים – לעולם נופלים למטה ולא למעלה, בעוד שהאדם יכול לעשות ככל העולה על רוחו. האדם בן חורין. אבל בשלב הזה של ההתפתחות האנושית, למרות היותו בן חורין, מחליט האדם לבנות סדרי חברה נוקשים, ציוויליזציה של מְצרים. מִצרים, הגדולה שבתרבויות, אינה יודעת חירות מהי.

כתוב בהגדה: "ואלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים". הרב קוק מסביר שאלמלא יציאת מצרים דבר לא היה משתנה בעולם. הרעיון של החירות צץ בעולם רק בעקבות יציאת מצרים.

לפי זה, מצרים היא זו שצריכה לצאת מן העבדות, ולכן נקרא המאורע 'יציאת מצרים'. המשימה איננה יציאת ישראל ממצרים אלא יציאת מצרים ממצרים – גם פיזית וגם רוחנית. אם מצרים לא היו יוצאים עם בני ישראל, כפי שנאמר: "וגם ערב רב עלה אִתם" (שם יב, לח) וכן, "והוצאתי את צבאותיי [צבאות, מלשון להתאסף] את עמי בני ישראל" (שם ז, ד) – כל המאורע היה נכשל.

 

א-ל מסתתר

המטרה המוצהרת של יציאת מצרים היא לקיים את הבטחתו של הקב"ה לאבות לתת את הארץ לבניהם. אלא שהתהליך הזה מלווה גם במכות. מה מטרת המכות? הרי אפשר היה שהקב"ה לא ישאל את פרעה, או שלא יקשה את לבו ויאפשר לו לשחרר אותנו בקלות. אבל הקב"ה מסדר את העניינים באופן כזה שלא תהיה בררה אחרת. כביכול הקב"ה מעוניין שתהיינה המכות ושיהיה סירוב של פרעה.

המכות שצפויה מצרים לקבל הן ההתגלות המשמעותית ביותר בהיסטוריה.

העולם נברא בעשרה מאמרות. המאמרות הם הדיבור החופשי של הבורא, אבל הם יצרו עולם שמסתיר את הקב"ה. זהו דבר פרדוקסלי: ריבונו של עולם דיבר, או ליתר דיוק אמר, והדיבור מסתיר אותו. יש אפוא עשר הסתרות בעשרת המאמרות. ביציאת מצרים נוצר לראשונה שלב ההתגלות הזו. הקב"ה רוצה לקדוח חורים במאמרות שהסתירו אותו עד כה, כדי להתגלות. עשר המכות הן עשר הקדיחות הללו.

אלא שמצרים לא הייתה ראויה מבחינה מוסרית – וההתגלות הזו חיסלה אותה.

 

גדולתו של פרעה

עתה אפשר לחזור אל פרעה ולהתבונן בפשר המאמץ האדיר שמשקיע הקב"ה בדיאלוג עמו. מצרים, כפי שביארנו, היא סיפור ההצלחה של האנושות. בראש האימפריה האדירה הזו עומד אדם אחד והוא אחראי לגורל ההיסטוריה. ההחלטות של פרעה יקבעו את עתידה של האנושות. אלא שמנהיגותו עומדת על בסיס כלכלי אחד – העבדים. אם לא יהיו עבדים מצרים תתמוטט, וכל התכנית ההיסטורית תרד לטמיון.

הקב"ה שולח את משה כדי לומר למלך מצרים שעליו לעשות שני דברים כמעט בלתי אפשריים מבחינתו: לוותר על הבסיס הכלכלי של האימפריה, קרי: להסכים לנפילתה של מצרים. ואם לא די בזאת, להסכים לכך שהעבדים שהוא ישלח לחופשי יהפכו להיות מובילי האנושות במקומו. אם נשים את עצמנו לרגע במקומו של פרעה – הרי זו דרישה הזויה לחלוטין! אדם בעמדת אחריות כשל פרעה אינו יכול להרשות לעצמו להסכים לכך. גם אם משה מדבר בשם ה', אומר פרעה בצדק, "מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'", והמסקנה המתבקשת: "וגם את ישראל לא אשלח" (שם ה, ב). אבל אל מול סירובו העיקש נשכחת לעתים דווקא המוכנות שלו ללכת על המהלך הזה אם הוא ישתכנע. אם כן, מדובר לא רק באדם הממונה על הממלכה שמובילה את גורל האנושות, אלא גם באיש בעל יושר אינטלקטואלי שיהיה מוכן להסכים לדברי משה אם הוא ישתכנע שזה מהלך צודק.

 

בני בכורי ישראל

זו הסיבה שהקב"ה מתייחס אליו בכבוד. הוא שולח את משה לדון עמו בשאלה מה מצדיק את יציאת ישראל ממצרים. עוד קודם לכן, בטרם מגיע משה למצרים, אומר לו הקב"ה: "ואמרת אל פרעה: כה אמר ה' בני בכורי ישראל" (שם ה, כב). כלומר, דע לך שבני בכורי הוא ישראל ולא אתה. ואם תמאן להוציאו, "אנכי הורג את בנך בכורך" (שם, כג). כביכול בזה נחתם חוזה בין הקב"ה לבין פרעה, סוף התהליך מסומן כבר עכשיו: מכת בכורות. סוף התהליך מצדו של הקב"ה אינו מכות נוספות ולא שחרור עם ישראל. את הסוף הזה - שאמנם יגיע – יעשה פרעה מבחירתו. לאחר שה' ישכנע אותו שהם אכן ממשיכי הדרך האנושית.

בשלב הראשון פרעה מחליט שהוא לא משלח את בני ישראל. הוא מוכן לספוג את מכת בכורות, ואם כך, לפי החוזה הוא שילם על החלטתו ובני ישראל אמורים להישאר ברשותו. אף על פי כן, חרף העובדה שמבחינה 'משפטית' פרעה פטור מלשלח את בני ישראל, הוא משלח אותם. וזאת מדוע? משום שכל אחת מן המכות ביררה את סגולת ישראל לעומת מצרים.

הדם, שפוגע בכוח הטבעי הגדול המייסד את מצרים – היאור - ואינו פוגע בישראל, מבליט את היכולת של ישראל להתעלות על מכשולי הטבע, כירושה מאברהם ש"עבר את הנהר". מכת הצפרדע יסודה במסירות הנפש: המוכנות להיכנס לתנורים כדי לעשות רצון הבורא, מזמינה את מורשת מסירות הנפש שעברה אל האומה מיצחק. מכת הכינים, המורה על כוח א-לוהי, שכן אין השד שולט בדבר הקטן משעורה (רש"י), באה מכוחו של יעקב, שהקב"ה קראו 'אל' (מגילה יח). ייחודו של עם ישראל בא לו מכוח אבותיו.

אך עדיין אפשר לטעון שלמרות ייחודו, החליטו ישראל למזג את חייהם עם חיי האומה המצרית כשירדו אליה בימי יוסף. על זה יש להשיב שהקיום העברי המשיך בתנאי הפרדה חברתית ממצרים, שכן בני ישראל ישבו בארץ גושן כדי לא להתערב במצרים. המבחן הוא מכת הערוב, שבה הופלתה ארץ גושן "אשר עמי יושב עליה, לבלתי היות שם ערוב", כלומר על מנת שלא להתערב.

ועדיין אפשר לטעון שמכיוון שכולנו בני אדם, עלינו להשתתף באותה היסטוריה. מכות דבר שחין וארבה הפוגעות במצרים ולא בישראל, באות מכוח הנפילה המוסרית של האנושות בשפיכות דמים של דור המבול, וכנגדה הדבר ('מותא' בארמית), בעבודה זרה במגדל בבל, המשוחזר באופן סימבולי על ידי זריקת פיח הכבשן השמיימה במכת שחין, ובגילוי עריות של סדום, שנידונה באש ומים, כבמכת הברד שבו האש מתלקחת בתוך הברד. כך שמתברר ההבדל המוסרי בין ישראל למצרים.

המכות שכנעו את פרעה שזהו מהלך צודק ולכן הוא אומר למשה: "לכו עבדו את ה' כדברכם... וברכתם גם אותי". בסופו של דבר פרעה מכיר בכך שמקור הברכה בעולם הוא ישראל.

המכות אם כן לא התגלו אלינו, אבל עם הזמן הן עברו סובלימציה והפכו לעשרת הדיברות. המאמרות הפכו למכות, והמכות הפכו לדיברות. השלב החדש של האנושות מתחיל – התגלות אלוקית בעולם דרך הדיברות אל עם ישראל.