הרב אורי שרקי

ההגדה של פסח - כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

ניסן תשס"ט




"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". דרכם של חז"ל, שהם מזכירים את המספר הכולל רק כאשר הדבר בא למעט פרט נוסף. וא"כ ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו, שכלל לא הגיע אל הסדר. ההגדה מונה את ארבעת הבנים. "אחד... ואחד... אחד... ואחד..." ביטוי זה בלשונם של חז"ל הוא ביטוי של השוואה. כי כולם באים אל הסדר. אך גם מן הבן החמישי אין להתייאש. מי יביא אותו בסופו של דבר? - אליהו הנביא, שתפקידו הוא להשיב לב בנים על אבותם. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא בעיקר לבן שהוא מביא אתו, הבן החמישי. ואם ארבע הכוסות נועדו לארבעת הבנים האחרים - בשבילו נועדה הכוס החמישית, כוסו אל אליהו, שהיא כנגד "והבאתי אתכם אל הארץ".

הבן הראשון הוא "דתי". בשבילו ליל הסדר הוא אוסף של הלכות, והוא אינו מתייחס אל התוכן המרכזי, שהוא יציאת מצרים. גם התשובה אליו היא בהתאם, תשובה הלכתית, אבל הוא "מפספס" את כל תכנו הלאומי של החג. השאלה העניינית ביותר היא של הבן התם: "מה זאת?". הוא פתוח לקבל תשובה של תוכן, ואכן הוא מקבל אותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".

ושאינו יודע לשאול, צריך לפתוח לו את הראש, לגרום לו לשאול. איך עושים את זה? אומרים לו "לאמור", דהיינו: שיאמר למישהו אחר. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". למי הוא צריך "לאמור"? - לבן הרשע. ומה יאמר לו? - את התשובה השמורה לו: "בעבור זה עשה ה' לי...". המפגש עם הרשע ינער את הבן ויוציא אותו מאדישותו.

הרשע חושב את עצמו לאידיאליסט. הוא אומר: מדוע העבודה הזאת היא "לכם", למילוי הכרס הגופנית או הנפשית שלכם, ולא "לו", לריבונו של עולם? והתשובה היא: אם אתה חושב שהאידיאלים שלך נקיים מנהנתנות אישית - אתה טועה ומוציא את עצמך מן הכלל האנושי. אומרים לרשע היא שאילו היה שם הוא לא היה נגאל. אך מה אפשר לעשות, שהוא לא "שם" אלא "כאן", והוא כבר נגאל, בעל כרחו. גם הרשע, סופו להיתקן. (רק צריך להקהות ולעדן את העוקץ הנושך של שיניו).

עכשיו מובן מה שנאמר לפני כן: "ברוך המקום" - ברכתו של הבן החכם, שחכמתו נותנת מקום להשראת השכינה בעולם. "ברוך הוא" - ברכת הבן הרשע שאין לו שום זכות מלבד היותו "הוא" - חלק מסגולת ישראל. "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" - זה הבן התם שמוכן ללמוד תורה. "ברוך הוא" - זה שאינו יודע לשאול, שאף הוא אין לו מעלה מלבד עצם קיומו. והיכן הבן החמישי? - הוא בא אחר כך: "ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא"!

מאחר ו"שאלת חכם חצי תשובה", ניתנת חצי תשובה כבר בשאלתו של החכם. שאלה גדולה שואל הבן החכם בהגדה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם"? מבקש הוא ללמוד את ההלכה, על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. אמנם בליל הסדר אין די זמן כדי לענות לו על שאלתו. הן כל החיים לא יספיקו כדי לתת את התשובה המלאה. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומלמדים אותו את ההלכה האחרונה מהלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". - זוהי תשובתה של ההגדה שאנו קוראים בליל הסדר.

אך התשובה המופיעה בתורה לשאלת החכם - אחרת היא לחלוטין, ולכאורה אינה ממין הענין. לאחר שהבן שואל את אביו: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' א-להינו אתכם", מצפים היינו להדרכה כיצד ללמדו את כל התורה כולה, על פרטותיה וכללותיה. תשובת התורה - מפתיעה במבט ראשון. לא לימוד הלכה יש בה, כי אם סיפור היסטוריה: "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציונו" (דברים ו, כא-כח).

עומדים אנו ותמהים: הרי הבן ביקש ללמוד הלכה! מדוע אם כן אנו מצווים לספר לו סיפורים היסטוריה? יתירה מזאת: מטרתה של יציאת מצרים, לפי הפסוקים הללו, איננה לשם קבלת התורה בהר סיני. יציאת מצרים היא "למען הביא אותנו, לתת לנו את הארץ". ורק כפועל יוצא מכך ניתנת לנו התורה. האם זוהי התשובה לשאלת החכם? ירדה התורה לסוף דעתו של הבן החכם. גם אם הוא לכאורה שואל רק שאלה של אינפורמציה: מהם העדות והחוקים והמשפטים, בעצם הוא מוטרד (או אמור להיות מוטרד) בשאלה הרבה יותר עמוקה: מהי המשמעות של אותם עדות, חוקים ומשפטים? מדוע עלי ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, כל כך הרבה מצוות ואיסורים? לשם כך צריך לפתוח את הדיון ביציאת מצרים. אז נוצרנו כעם לפני ה' א-להינו. ייעודנו - להיכנס אל הארץ אשר נשבע לאבותינו, ובה לחיות את חיינו כעמו של הקב"ה. אגב כך קיבלנו גם מתנה: תורה ומצוות, לטוב לנו ולהחיות אותנו. ואף על פי שהמצוות הן לטובתנו, אומרת התורה: "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו אשר ציוונו". כלומר, אמנם המצוות הן לטובתנו, אבל מן הראוי שנקיים אותן לשם שמים. אם חשב הבן החכם שתכלית חייו היא שמירת המצוות באופן אישי, בא אביו ומסביר לו שעליו להפנות את תשומת הלב אל הייעוד הלאומי; וכפועל יוצא מכך לראות את תפקידו האישי בקיום מצוות ה' ולא במקום היעוד הלאומי. זוהי התשובה שנותנת התורה לבן החכם.

התשובה בהגדה - שונה היא עד מאד. לא הסבר רעיוני יש בה, כי אם תשובה הלכתית. ההגדה שבידינו - הגדת החורבן היא, עת יצאנו לגלות. בגלות לא ניתן להדגיש כראוי את מקומו של הייעוד הלאומי. במקומו יש הכרח להדגיש את עבודת ה' האישית. "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". על כן לא יזכה הבן השואל שאלת חכם כי אם ל"חצי תשובה". והתשובה השלימה תבוא אי"ה בקרוב, עם הגאולה השלימה.

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". במחשבה ראשונה - אין הם שווים זה לזה. שניים מהם, חשובים הם עד מאד: החכם חשוב בחכמתו, ואף הרשע - ברשעתו. ואכן עיקר השיחה בליל הסדר מוקדש לביאור עניינם של שני בנים חשובים אלה. אך בעל ההגדה, לא כן עמו. כל אחד מן הבנים, למן החכם ועד זה שאינו יודע לשאול, חשוב הוא בפני עצמו. אין לפניו, חכם ורשע, תם ושאינו יודע לשאול, אלא: "אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול", מעין דברי חז"ל: "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים". כל אחד מהם - אחד הוא, יחיד ומיוחד. לכל אחד מהם תפקיד וערך משלו, וכולם יחד בונים את הבית היהודי היושב אל שלחן הסדר.

בהגדות רבות מקובל לצייר את הבן התם כמין "תמים" העושה "פרצוף תם". ואם כך הם פני הדברים, קשה מאד להבין את התשובה. מדוע אומרים לו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"? מדוע זהו הדבר המתאים לו לתם, להיפגש דווקא באותה "אלימות א-להית" שהביאה ליציאת מצרים? אלא שאין התם תמים כי אם "תמה". שאלתו באה מתוך תימהון. דברים מוזרים ביותר הוא רואה לנגד עיניו. שאלת התם מופיעה בתורה מיד לאחר הציווי לערוף את פטר החמור. ואף השינויים הנעשים בליל הסדר - כדי להתמיה את התינוקות - לא נעשו אלא כדי לעורר תמיהה זו, שהחכם אינו זקוק לה ולרשע לא תביא כל תועלת. אצל הבן הרשע נאמר: "כי יאמרו אליכם בניכם", ולא כתוב 'לאמור'. אצל הבן התם, נאמר בפירוש: "כי ישאלך בנך... לאמור". הוא שואל, ושאלתו היא "לאמור", דהיינו: בצפייה לאמירה של אביו. בעוד שה"גולם" של פרקי אבות הוא "נבהל להשיב", התם אינו אפילו 'נבהל לשאול'. הוא לא שואל מיד ברגע שרואה את הדבר המפליא. השאלה באה לאחר זמן: "כי ישאלך בנך מחר."

שאלת התם, אינה "שאלת טיפש" כלל ועיקר. אין זה החכם, שניתן לראות בו ניצנים של "חכמולוג", השואל שאלה מחוכמת על "העדות, החוקים והמשפטים" וזוכה (בתורה) לתשובה שאינה ממין השאלה. התם פתוח לחלוטין. שאלתו מתבקשת מתוך מה שהוא רואה, והוא מוכן לקבל כל תשובה. על כן הוא הבן היחיד הזוכה לתשובה עניינית על מה ששאל. הוא שאל על הקדשת הבכור ועריפת החמור, וקיבל את התשובה בשלמותה: "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו, ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה". בחוזק יד פדה ה' את בנו בכורו ממצרים. זהו מקור קדושתו של הבכור, מחד גיסא, והמקור לפגיעה הכוחנית וחזקת היד בבכורו של החמור. תמימים נהיה עם ה' א-להינו.