פרקי אבות (ה'-ב') - "עשרה דורות מאדם ועד נח..." (סיכום שיעור)

הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ה'-ב') - "עשרה דורות מאדם ועד נח... עשרה דורות מנח ועד אברהם..."

סיכום שיעור 63 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב

פרק ה', משנה ב':

"עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא עליהם את מי המבול.עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".

"עשרה דורות מאדם ועד נח" - אם עושים חישוב מדויק, יוצא שהזמן של העשרה דורות האלו, מאדם ועד לידת נח, הוא 1,056 שנה. כיוון שהמבול היה בשנת 600 לחיי נח, אז מאדם ועד המבול היה 1,656 שנה.

"להודיע כמה ארך אפים לפניו" - 'ארך אפיים' פירושו סבלנות.

החשבונות של הקב"ה משתרעים על פני אלפי שנים. לפעמים מאורע מגיע לתיקונו אחרי אלפי שנים. אנחנו חיים רק 100-120 שנה במקרה הטוב, ולכן קשה לנו לקלוט מהלכים או מאורעות שקרו לפני הרבה מאד זמן.

לעומת זאת, הדורות הראשונים האריכו ימים במיוחד ולכן הם היו מסוגלים לקלוט בחיים שלהם מהלכים כוללים מאד. הם האריכו ימים כי הם היו אחוזים במידת ארך אפים של הקב"ה, או בארמית של הזהר "אריכין אנפין", והיו מסוגלים לקלוט את מידת הסבלנות של הקב"ה. ככל הנראה הם היו מחוברים לשורשי נשמות יותר גבוהים משורשי הנשמות שלנו - אף על פי שהם היו מכעיסים את הקב"ה.

אין הכוונה שהדורות הללו האריכו ימים בגלל שאז היתה לקב"ה סבלנות ואח"כ היא נעלמה. גם אחרי אותם הדורות יש לקב"ה סבלנות, אך אנחנו לא קולטים אותה באותה המידה כמו אותם הדורות. באופן דומה, כשאנו אומרים שאברהם אבינו הוא בעל מידת החסד ושא-לוהי אברהם זה חסד, זה לא אומר שאחרי אברהם אין יותר חסד אצל הקב"ה, אלא שאברהם קלט באמת את המידה הזו של הקב"ה.

"...שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסים ובאים עד שבא אברהם וקיבל עליו שכר כולם".

צריך להזכיר בהקשר זה את דבריו של רבי פנחס מקוריץ, מגדולי החסידות. בספרו "מדרש פנחס" הוא אומר שאחד מתפקידיהם של הצדיקים הוא להתפלל על הדור, כי הצדיקים אשמים בכל הצרות של הדור. הוא מביא הוכחה לדבריו מכך שעשרה דורות מאדם עד נח היו חוטאים ולא נענשו, ואחרי שהגיע צדיק, נח, היה המבול. אחר כך היו עשרה דורות חוטאים מנח ועד אברהם שלא נענשו, ואחרי שהגיע צדיק, אברהם, סדום ועמורה נהפכו.

יש קשר בין הצדיקים לבין הצרות של הדור. יש נורמות חברתיות של התנהגות, ולפי הנורמות הללו רוב האנשים (שהם בינוניים) הם צדיקים, כי כל עוד הנורמות לא משתנות, הם יכולים להצדיק את התנהגותם בפני הקב"ה על ידי התירוץ שאלה הן הנורמות, כולם מתנהגים כך ואין לצפות מאדם ליותר מזה. אבל כאשר מגיע צדיק ומעלה את הנורמה, את הרף, ואז יש אוטומטית קטרוג כלפי מי שלא ברמה של הצדיק, בגלל שהצדיק מהווה קושיה על התירוץ הנ"ל - הרי הוא כן הגיע למדרגת צדקות גבוהה יותר. כלומר, עצם קיומו של הצדיק מהווה התרסה וקטרוג כלפי הדור, וזה מה שמסכן את הדור כולו.

למשל, אברהם, על ידי עצם קיומו כצדיק, מקטרג על העולם כולו, ובמיוחד על אנשי סדום, כי הם היו בשכנותו והיתה לו הזדמנות להפוך למלך שלהם ולתקנם כאשר הם היו ברשותו אחרי נצחונו על ארבעת המלכים שהשבו אותם. אברהם דחה אז את אנשי סדום וכתוצאה מכך הם נפלו לאן שנפלו וסדום נחרבה. זה גם מסביר את הפתטיות של התפילה של אברהם על אנשי סדום ועמורה.

הצדיק אחראי לכך שצדקתו תגן על הדור. למשל, הוא צריך להתפלל על הדור. התפילה מראה על שייכות. נראה האם זה מה שקרה לנח.

בספר בראשית מתוארות שתי שושלות גדולות בתקופה בין אדם לנח: שושלת בני קין ושושלת בני שת. התורה לא מספרת לנו הרבה פרטים לגבי האנשים האלה, אבל מה שהיא אומרת מספיק כדי לעמוד על טיבם של התרבויות שהוקמו ע"י האנשים האלו.

לפי העדות של חומש בראשית, בני קין עסקו בחקלאות, מוזיקה, כלכלה, טכנולוגיה ובידור. אפשר להגיד שהאידיאל שלהם היה לספק לאדם את כל צרכיו, או, במילים אחרות, לעשות אותו עשיר. במובן מסוים, מדרגתם דומה לזו של הרומאים, להם היתה הערצה עצומה לאדם באשר הוא אדם. הפרטים המועטים שהתורה מספרת על בני שת מעידים שהם עסקו בחכמה וברוחניות, בדעת הא-לוהים. אפשר לומר שהאידיאל האנושי שבמשפחת שת היה להיות חכם. אפשר לתמצת שבני קין היו משפחה של עשירים ובני שת היו משפחה של חכמים.

אם לחברה יש אידיאל שבני החברה צריכים להיות חכמים ואם מחנכים אותם ומשקיעים בהם למען האידיאל הזה, אז הם יהיו חכמים, מי יותר ומי פחות. למשל, החברה הישיבתית הליטאית לפני כמאה שנה היתה חברה כזאת: כל עניינה היה לגדל תלמידי חכמים. כמו כן, אם כל בני החברה ישימו למטרה המרכזית להיות עשירים ויקדישו את כל המאמצי החיים שלהם למען המטרה הזאת, אז הם יצליחו להיות עשירים, בדרגה זו או אחרת.

מה שבאמת קשה זה להיות גם חכם וגם עשיר. בשפה המקראית זה נקרא 'גיבור'. חז"ל אמרו: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" (שבת צ"ב, א'). לכן הנבואה, במובן הישראלי שלה, לא היתה יכולה להופיע בדורות שלפני המבול, כי אז היו רק חכמים ועשירים, אבל לא היו גיבורים.

התורה מספרת איך הופיעו הגיבורים: "אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו', ד'). "בני האלוהים" הם בני שת ו"בנות האדם" הם בנות קין. מתוך החיבור בין שתי התרבויות נולד טיפוס שלישי המשלב בין שתיהן.

התורה מספרת על זוג של "בן אלוהים" ו"בת אדם": נח ונעמה. נח היה מבני שת, והתחתן, לפי חז"ל, עם נעמה, שהיתה בת למך, מזרע קין. הבנים שנולדו להם - שם, חם ויפת - הם הגיבורים שהיו שילוב של חכמה ועושר. חם היה רשע, אבל הוא סיפק לאחיו את הצד החם. יפת סיפק את הצד היפה. שם סיפק את החכמה. בסך הכל, השילוב בין חוכמה לעושר לבא לידי ביטוי בשם, חם ויפת נתן אופציה לאנושות חדשה, למציאות חדשה ומשופרת. מצד שני, זה פסל את הקיום של הדור הקודם. כבר לא היה צורך בדור הקודם. זה אכזרי נורא, אבל זו הסיבה למבול. המבול התאפשר בגלל שנולדה האפשרות של הנבואה הישראלית, כפי שהסברנו קודם. (היתה נבואה גם לפני המבול, אבל סגנונה היה רחוק מאד מהסגנון הישראלי של הנבואה).

לכן יש לחז"ל ביקורת חריפה כלפי נח. ספר הזוהר אומר שהקב"ה אמר לנח: 'שלום נח, רציתי להגיד לך שאני הולך להביא מבול לעולם, וכל בני האדם ימותו'. ענה נח: 'ומה אתי?'. במקום להתנגד ולנסות להגן על דורו, נח דואג רק לעצמו. ההופעה של המציאות החדשה מעמידה את נח באור בעייתי: מדוע הוא צדיק באופן שהוא מקטרג על כל הדור כולו?! היה עליו לדאוג שהצדקות שלו תגן על הדור. הוא היה צריך להתפלל על הדור.

הקב"ה ניסה לעזור לנח להבין שהוא צריך להתפלל על הדור ואמר לו: 'עשה תיבה'. 'תיבה' זו מילה עברית שפרושה 'מילה', כמו בביטוי 'ראשי תיבות' (ראשי מילים). כלומר, הקב"ה אמר לנח שיש איזושהי מילה שחסרה בעולם. אם אברהם אבינו היה נשאל מהי המילה שחסרה בעולם, שבגללה העולם נמצא במצבו הגרוע, הוא היה עונה ששם השמיים, י'-ה'-ו'-ה', היא המילה שחסרה בעולם. כשאברהם אבינו שם לב שמצבו של העולם רע, והוא אמר את המילה - הוא קרא בשם ה'. לעומתו נח ראה שהמצב רע ולא עשה כלום על מנת לשנותו.

במקום תיבה חסרה במובן של המילה החסרה, נח כן עשה תיבה במובן של אוניה. התיבה שנח עשה היתה במידות של המילה החסרה: הרי אם ניקח את האותיות של שם ה', אז י' (10) כפול ה' (5) זה 50, ו' (6) כפול ה' (5) זה 30, ו' (6) כפול י' (10) כפול ה' (5) זה 300. אלו הן המידות של תיבת נח: 50 אמה, 30 אמה, 300 אמה.

נאמר: "מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב" (משלי י"ח, י'). כלומר, הצדיק צריך לרוץ לתוך המגדל של שם ה' וכך להישגב. נח לא רצה לעשות את זה. אנשי דורו היו שואלים אותו: 'למה לך תיבה?', והוא היה עונה להם: 'אתם רשעים. לכן הקב"ה אמר לי שהוא רוצה להביא מבול לעולם ולהציל אותי'. אם סגנון התשובות "הלא סימפטי" הזה של נח, אנשי דורו לא רצו לשמוע לדבריו. אילו נח היה מתייחס לגזירת המבול ובניית התיבה תוך הזדהות של עם הרצון להציל את האנושות, זה היה עשוי להחזיר את כל העולם כולו בתשובה.

נעיר שבכל זאת לשים את כל האשמה על נח זה לא דבר פשוט. ספר הזהר מביא שיחה בשמים בין משה לנח. משה אומר לנח את כל מה שאמרנו לעיל: 'אתה לא הצלתה את הדור, אתה ויתרת עליו. אני הייתי מוכן למות למען הדור, לוותר על העולם השלי', וכד', ונח עונה לו: 'לך היה דור טוב בזכותי, כי לי היה דור גרוע, ואני חיסלתי אותו על מנת שיהיה לך דור יותר טוב'.

שאלה: איך נח לבדו היה מקטרג על כל הדור שלו? ואם הוא קטרג על כל הדור שלו, למה הוא ניצל?

תשובה: בימי נח כל חלקי האנושות היו קשורים זה לזה וההבדלים הלאומיים עדיין לא היו קיימים. לכן התנהגות של אדם אחד היתה יכולה להזיק מאד לכל האנושות, כמו שכתם דיו על בד משי מכתים את הכל.

לגבי השאלה למה נח ניצל: אכן, התורה אומרת במפורש שלא היה מגיע לו להינצל, כי הרי כתוב: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו', ח').

"חן" פירושו 'חנינה'. שלמה המלך אמר: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי ל"א, ל'). חן זה סוג של שקר, לעומת יופי שהוא הבל אבל לא שקר. אם דבר או אישיות מוצא חן, זה אומר שהוא מקבל את היחס הראוי ליופי, אף על פי שבאופן אובייקטיבי הוא אינו יפה. למשל, חז"ל אומרים במסכת מגילה (י"ג, א') שאסתר המלכה היתה מכוערת, שהרי נאמר: "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ" (אסתר ב', ט"ו).

לכן זה שנח מצא חן בעיני ה' מראה שהוא לא היה באמת צדיק וניצל לא בזכות אלא בגלל שהקב"ה חנן אותו מעונשו. מצד שני, כתוב: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט'). איך הדברים הללו מסתדרים אחד עם השני?! התשובה היא שנח התהלך את הא-לוהים, אבל בעיני ה' הוא רק מצא חן. כלומר, נח היה צדיק לפי הקריטריונים של הא-לוהים, אבל לא לפי הקריטריונים של ה'.

א-לוהים זה הגילוי של הקב"ה שברא את הטבע. קריטריון הצדקות שלו תואם את הטבע: להיות נאמן לציווי. במובן הזה נח היה צדיק: הוא עשה בדיוק מה שהקב"ה אמר לו. אבל להיות נאמן לגילוי הרצון הא-לוהי בטבע אינו מספיק כדי להינצל מאסון טבע, כמו המבול. על מנת להינצל מאסון טבע, צריך להיות צדיק הנאמן לגילוי הרצון של הקב"ה המתנשא מעל הטבע - שם הרצון זה הוא י'-ה'-ו'-ה'. בשביל זה צריך להיות לא רק צדיק אלא גם חסיד - כלומר, מי שעושה יותר ממה שהוא מחויב כצדיק. בין היתר, הוא אמור לקחת אחריות על מהלך ההיסטוריה - ואת זה נח לא ידע לעשות. הוא רק צדיק ולכן רק מצא חן בעיני ה'.

(אגב, על הבסיס הסתירה, כביכול, בן שני הפסוקים הנ"ל המדברים על נח, הנוצרים בנו אידאולוגיה שלמה האומרת שלהיות צדיק אינו מספיק לאדם כדי להינצל מגהינם ורק חנינה מצד הקב"ה יכולה להציל אותו).

לכאורה, בפרשת נח יש פסוק שסותר את מה שאמרנו קודם - הרי כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (בראשית ז', א'). התשובה היא שבמילים "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" הקב"ה אומר לנח שהוא ראה בו משהו שאף אחד, כולל נח עצמו, לא ראה. הקב"ה ראה שלמרות מה שנח נראה מבחוץ, בתוך תוכו הוא באמת צדיק לפני ה', סוג של אברהם שמדוכא הופעה, שלא יכול להתגלות כאברהם בדור המבול אלא נושא בקרבו, בזהות שלו, את מי שעתיד להיות בגלוי צדיק לפני ה' - את אברהם. הזכות שמצילה את נח מהמבול אינה זכות במעשים אלא זכות בזהות, מה שנקרא בעברית סגולה. זה דבר שכעת לא מופיע אבל עתיד להתגלות וזה כבר היה נטוע באישיות של נח - ולכן הוא ניצל מהמבול. זו הסיבה שחז"ל ומפרשי המקרא, כמו רש"י, במקומות רבים משווים את נח לאברהם (ולא לצדיקים אחרים, כמו, למשל דוד המלך) - כי נח ואברהם הם אותה זהות. אברהם זה נח שהצליח.

לסיכום יוצא לכאורה שזה לא כל כך חיובי להודיע כמה ארך אפים הקב"ה - הרי הקב"ה מביא בסוף את המבול. החלק השני של המשנה מתרץ את זה:

"עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".

אם כל עשרים הדורות האלו היו רשעים, אז לא מגיע להם שכר אלא עונש - אז איך אברהם מקבל שכר כולם?! איזה שכר יש פה?!

התשובה היא שאם עשרים דורות של רשעים מולידים אברהם אחד, אז זה סימן שהם לא היו כל כך רשעים. היה אצלם משהו גנוז שבא בסוף לידי ביטוי באברהם. אברהם הוציא לפועל את הצדקות הגנוזה של הדורות. אברהם עשה את זה מתוך הבחירה החופשית שלו, לעומת תרח שבחר לא לעשות זאת, כדברי רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי": תרח לא רצה לגלות את הצדקות הגנוזה של הדורות הקודמים, ואז זה נדחה לאברהם, ואילו גם אברהם לא היה רוצה, זה היה נדחה למישהו אחריו.

על מנת להעמיק עוד בנושא, נפנה למאמר "למהלך האידאות בישראל" של הרב קוק, בו הוא מנתח את ההיסטוריה האנושית תוך שימוש במושגים מהפילוסופיה של הגל, פילוסוף גרמני בעייתי ביותר. הרב קוק לא היה משועבד רוחנית להגל אלא רק ראה במושגים של הגל כלי טוב להסברה. הגל ניתח את ההיסטוריה בתור ביטוי למהלך דיאלקטי של אידאות: כשאידאה מסוימת מופיעה באנושות, היא מזמינה אידאה נגדית שנאבקת בה (כמו שכל כוח מזמין כוח נגדי), ומתוך המאבק בין האידאות המנוגדות הללו נוצרת סינתזה ביניהן ויוצאת מזה אידאה חדשה, וכן הלאה, עד שבסוף האנושות תגיע אל "הרוחני המוחלט". (אגב, העיקרון הדיאלקטי הזה הגיע להגל מהפילוסוף האיטלקי ויקו, שאליו זה הגיע מספרו "נצח ישראל" למהר"ל מפראג).

הרב קוק השתמש במאמרו בעיקרון הדיאלקטי על מנת לדבר על מערכת היחסים המסובכת בין שתי אידאות: האידאה הא-לוהית והאידאה הלאומית. הרב קוק אומר שבחברה האנושית יש מאבק מתמיד בין נציגים של שתי האידאות, והאנושות לא מצליחה להתגבר על המתח הזה - חוץ מאשר במקרה אחד: עם ישראל, בו מופיע האיחוד בין האידאות.

אחרי ההקדמה הזאת, נביא פסקה קטנה מפרק ב' של המאמר:

"מתוך ההכנה לרעיון הא-להי,..."

באופן פוטנציאלי, לנפש האדם יש השתוקקות לדבקות א-לוהית.

"...מתוך הנטיה העצומה שלרוח האדם בכללו להתבסס על יסודו של זה ולמצוא שמה את מחסהו ובסיס עמדתו, ההמשכה הפנימית אל האורה והמנוחה, אל הרוממות והאלמות שברעיון הא-להי," - מתוך כל זה - "סובב הולך הוא רוח האדם" - התרבות האנושי הולכת ומתפתחת - "לבקש את מגמתו בדרכים שונים, בחזיונות מתנגדים זה לזה,..."

אחד מביא רעיון מסוים, השני מביא רעיון הפוך, וכתוצאה מהסינתזה ביניהם יוצא משהו שלישי. למשל, בני שת ובני קין (בני האלוהים ובנות האדם) מייצגים רעיונות שונים שמהם יצאו הנפילים, דור הפלגה, וכו'.

"...בערבוביה של ערפלי צלמות עם נצוצי נגה,..."

בתוך התרבות האנושית יש תערובות מפלצתיות של דברים טובים עם דברים ברברים. למשל, בחברה הפיניקית (הכנענית) העתיקה היו מקריבים ילדים קטנים לאלים, ומה שהסתתר מאחורי הברבריות הנוראית הזאת היתה ההכרה שהא-לוהים הוא הכל, ולכן אדם צריך לתת לו את היקר מכל - את התינוק הבכור שלו. זה מה שהרב קוק מכנה "בערבוביה של ערפלי צלמות עם נצוצי נגה".

מתוך כל זה,

"...עד שבא הבטוי החי של האידיאה הא-להית בלבוש הסגנון הלאומי ברום הגובה וההתאמה בישראל".

הכוונה היא לאברהם אבינו שהיה הראשון שרעיון האיחוד בין האידאה הא-לוהית לאידאה הלאומית הופיע אצלו, אולם לא באופן ממשי, כי הוא עדיין לא היה אומה אלא רק אדם אחד.

"בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון הא-להי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'".

הפסוק שהרב קוק מצטט נאמר על אברהם אבינו: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית י"ח, י"ט).

הדברים הנ"ל של הרב קוק מסבירים שאע"פ שבאופן גלוי אברהם היווה נתק מהעולם הקודם, בנייתו של העולם החדש היתה המשכה של הכישרונות, התהיות והטעויות שנעשו לפניו, שהביאו אותו בסופו של דבר לידי "כיול" הכלים הרוחניים שהביאו אותו לדעת א-לוהים. במובן הזה, אברהם מקבל שכר כולם, ובדיעבד הוא נותן שכר לכולם. כלומר, אם יש אברהם אחד בעולם, אז כל העולם כולו ראוי - דרכו - לחיי העולם הבא, בצורה זכו או אחרת.

שאלה: האם נח שאל מהדורות הקודמים?

תשובה: במידה מסוימת כן, רק הוא עשה את זה באופן שקטרג על הדורות הקודמים, לעומת אברהם שלו היה כישרון של העלאת של מה שנמצא בדורות הקודמים. על הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו', ה') חז"ל דרשו ש'וְאָהַבְתָּ' זה להאהיב את הקב"ה על בריאותיו, כדרך שעשה אברהם אבינו. לעומת אברהם, נח היה מעוניין להציל רק את עצמו. לכן הוא הפך להיות רק צדיק של הנאמנות לציווי: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים כֵּן עָשָׂה" (בראשית ו', כ"ב). הזכות של דור המבול היתה יכולה להתגלות בנח, אך לא התגלתה. אצל אברהם היא באמת התגלתה, וזו המשמעות של "שכר כולם".