הרב אורי שרקי
רבי יהודה הנשיא
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבי יהודה הנשיא, המכונה גם כן "רבי" או "רבנו הקדוש", מפורסם בעיקר בזכות מפעלו הגדול של סידור המשנה. מלבד פעילותו בטבריה, רבי חי בבית שערים ובציפורי, מקומות של ריכוז השלטון הרומי ושל התרבות ההלניסטית הרומית. הוא בא במגע עם גדולי האנושות, ותורתו לא היתה תורה מתכנסת בתוך בית מדרש מאובק כי אם תורה מפוארה שהותירה את רושמה לאורך הדורות.
מזמן נתינתה של התורה שבעל פה בהר סיני ועד ימי רבי יהודה הנשיא, עברו כאלפיים שנה ומעולם לא קם אדם שכתב את התורה שבעל פה. אחת הסיבות לכך היא שדבר חי אינו משתבש. בניגוד למה שרגילים לחשוב, שכאשר כותבים דבר הוא נשמר יותר טוב ולאורך זמן, המציאות מוכיחה שכאשר דבר נכתב, מתרבים הפירושים וצריך לעשות מאמצים גדולים כדי לעמוד על כוונת הכותב, שכבר איננו לפנינו. לעומת זאת, כאשר מסורת עוברת בעל פה, היא נשמרת על ידי שימוש הדורות, שימוש תלמידי חכמים ושימוש המשפחה. הנה, אחרי אלפיים שנה קם חכם ומחליט לכתוב את המשנה. נדרש להבין מניין שאב רבי את הכוח והתעוזה לעשות מעשה שאף חכם לפניו לא העלה על דעתו. כותב הרמב"ם (הקדמה למשנה תורה) – שגם הוא מהווה מן דמות שניה של רבי יהודה הנשיא בזכות ספרו משנה תורה: "לפי שראה שהתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות". אם לא יהיה מסמך מלכד שמסביב לו יתארגן לימוד התורה בעם ישראל, תיעשה התורה כשתי תורות והאומה כשתי אומות. על מנת להציל את האומה מן הגלות, עשה רבי אותו מעשה אדיר וגדול של כתיבת המשנה, עם כל הבעייתיות שבו.
מלבד היות רבי עמוד התורה בדורו, הוא גם המנהיג הפוליטי. אומר התלמוד (גיטין נט, א): "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". כלומר מימות משה לא מצאנו אדם המרכז אצלו את הסמכות הפוליטית ואת הסמכות התורנית כאחד. הרי רבי היה בנו של רבן שמעון בן גמליאל דיבנה, בנו של רבן גמליאל דיבנה, בנו של רבן שמעון בן גמליאל שנהרג במרד נגד הרומאים, בנו של רבן גמליאל הנשיא הגדול, שהיה נכדו של הלל הזקן דרך בנו שמעון. שושלת מפוארת של נשיאים, דור אחרי דור, שהולכת וצוברת סמכות בעם ישראל, ומכח סמכות זו יכול היה רבי יהודה הנשיא לעשות מעשה שיתקבל על כלל העם.
רבי חי בתקופה של שקט שלאחר הסערה, אחרי המצב הנורא של מרד בר כוכבא וחורבן הארץ עד היסוד על ידי הרומאים, כאשר ארץ יהודה כמעט ריקה מיהודיה ועיקר היישוב מתרכז בגליל. רבי אף מפתח מערכת יחסים של ידידות והבנה עם הקיסר הרומאי אנטונינוס, שלפי הנתונים ההיסטוריים ניתן לזהותו עם מרקוס-אאורליוס-אנטונינוס, שמלבד היותו מנהיג אימפריית הרומאים, היה פילוסוף סטואיקני, אדם שאהב חכמה ומייצג את הטוב שבאדום, החכמה שבעשיו, לצד רבי יהודה הנשיא ידידו, המייצג את יעקב אבינו בדורו. התלמוד אומר (ברכות נז, ב): "שני גויים בבטנך, אל תקרא גויים אלא גאים, אלו אנטונינוס ורבי", המייצגים את העוברים עשיו ויעקב, שלפני שיצאו לאוויר העולם יכלו להסתדר זה עם זה, וברגע שיצאו לאויר העולם, דהיינו שנכנסים למחלוקת הפוליטית, בתור ישראל ורומא, אינם יכולים להסתדר.
רבי מנצל היטב את קשריו עם אנטונינוס כדי לרכז את כל חכמי דורו בטבריה, בין היתר על ידי השגת פטור ממסים לכל העיר, כך שבאופן זמני ישנה אפשרות ונחת לקבץ את כל החכמים ולקבל החלטות ולכתוב את ספר המשנה ולהפוך אותו למסמך המלכד של כל ישראל.
בספר המשנה, נמצאת כל חכמת התורה כולה: זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות. אומר המהר"ל שזרעים זה קדושת המקום, מועד קדושת הזמן, נשים ונזיקין קדושת האדם - נקבה וזכר, קדשים טהרות: קדושת המופשט - הדמיון והשכל. אומר התלמוד (שבת לא, א) שיש קיום לחכמה זו בתנאי שיש עמה יראת שמיים, שהיא החלק השביעי של המשנה, יראת ד' היא אוצרו.
רבי היה חסיד שבדורו, אדם מופלג במידותיו ומלא ענווה. אומרים חז"ל (סוטה ט, טו): משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. למרות עשירותו המופלגת שדימוה לעשירות מלך פרס, העיד רבי על עצמו (כתובות קד, א): לא נהנתי מן העולם הזה אפילו אצבע קטנה, כי רבי כיוון בעושר זה לפאר שם ישראל ותורתו. רבי מהווה דוגמה של האיש המושלם. ניתן לומר שאם היה חי בעידן שבו היתה הנבואה עדיין מצויה בישראל, בוודאי שהיה הנבחר להיות נביא האומה.
בסוף חייו עלי אדמות, רבי יהודה הנשיא התייסר ייסורים קשים. התפללה שפחתו שייפטר מן העולם, כדי שלא יוסיף להתייסר. לא כן עשו החכמים, שהתפללו שיישאר בחיים, משום שלנוכחותה של נשמה גדולה כזו, יש מעלה בישראל, גם אם רבי באופן אישי מתייסר. רבי קבור בבית שערים בקבר מפואר הראוי למלכים.