הרב אורי שרקי

פיוס

מתורתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

"מעייני הישועה", י' באב תשס"ג




מראשית הציביליזציה, הלך וגדל הפער בין עולמו הפנימי של האדם לבין הטבע. מלבד הקדמה הטכנית המעלה את האדם מעל לאיתני הטבע, גם ההכרה המוסרית מרחיקה אותו מאחיזת הטבע, העשוי להביאו לידי חטא. אבל תכלית החיים המתחזקת על ידי תביעת האחדות בנפש האדם ובהוויה, הינה להביא לפגישת פיוס בין האדם להוויה. אמנם האדם צריך להיות ראוי לפגישה זו, הוא בעצמו צריך להיות מלא חיים על כל גדותיו:

"תלחש לי סוד, ההוויה כולה: חיים לי יש,
קח נא קח אם יש לך לב, ובלב דם, שרעל יאוש לא זיהמהו"

(אורות הראיה, סט)

אך יש מצבים שבהם ראוי לאדם להתכנס פנימה, לבל יבולע לו על ידי הרע העולמי:

"ואם לבתך ערלה תלחש לי ההוויה,
ויפיי לא יקסימך סורה מני סורה
הריני לך אסורה
אם כל צפצוף עדין, כל יפי חיי לא הדר שירת קדש
אך זרם אש זרה בך יעוררו
סורה מני סורה הריני לך אסורה"

הציפייה מדור התחייה היא השבת המבט המאחד בין האדם להוויה, המבוטא במילים "הדר כרמל". מלשון כרמלית המטשטשת גבולים, ו"שרון" מלשון שרשרת המחברת:

"ודור יקום וחי ישיר ליפי וחיים,
ועדנה בלי די יינק מטל שמים
ומהדר כרמל ושרון שבעת רזי ההוויה
תקשיב אוזן עם חי,
ומעדן שירה ויפי חיים אור קודש ימלא
וההוויה כולה לו תדובב: בחירי הריני לך מותרת"

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)