הרב אורי שרקי

פרקי אבות (ד'-ז') - "לא תעשם עטרה להתגדל בהם..."

סיכום שיעור 50 מסדרת השיעורים תשס"ו - עוד לא עבר את עריכת הרב




פרק ד', משנה ז':

"רבי צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף; הא, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם".

יש פירוש דרך הדרוש של רבי חיים מוולוז'ין על המשנה הזאת בספרו "רוח חיים", לפיו 'לעשות תורה עטרה' פירושו לומר: 'תורה זה חשוב מאוד!', על מנת שכולם ידעו שהוא למד תורה ויחשיבו אותו.

באופן כללי, המשנה הזאת גרמה לשפיכת דיו מרובה מאוד במהלך ההיסטוריה.

הרמב"ם, בפירושו על המשנה, אומר דברים ברורים ביותר בנושא זה. בהקדמה לדבריו הוא כותב שבהתחלה הוא חשב לא לפרש את המשנה הזאת בכלל, משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא מפני שהדברים הם פשוטים: 'אל תשתמש בדברי תורה בשביל הפרנסה שלך, אל תיקח כסף מזה שאתה מלמד תורה או לומד תורה'. הסיבה השנייה היא שהדברים לא ימצאו חן בעיני הרבנים. בסוף, כותב הרמב"ם, החלטתי כן לפרש את המשנה הזאת: "ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים [=לרבנים שקדמו לי] או לנמצאים [=לרבנים שנמצאים בדורי]".

ואז הרמב"ם כותב בפירושו למשנתנו:

"דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קורדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה מכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא..."

כלומר, מי שלוקח כסף על כך שהוא לומד או מלמד תורה - שישכח מהעולם הבא שלו, כי התורה היא לא מהעולם הזה, אלא שייכת במהותה לעליונים. אם אדם עושה מהתורה כסף, הוא בכלל לא שייך לתורה.

"...והתעוותו בני האדם בזה הלשון הנגלה, והשליכוהו אחרי גיום, ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום, ואני אפרשם. וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות, והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וזה הכל טעות".

לפי דברי רמב"ם, אפשר לסגור את כל הכוללים ולהוריד את כל המשכורות של הרבנים.

(היה יהודי אחד במאה שערים, רב לייבלה וויספיש, שמצד אחד היה מנטורי קרתא, ומצד שני מאוד התעניין בפילוסופיה והיה חסיד גדול של ניטשה - השתתף בכנסים על ניטשה וכו'. פעם אחד בראיונו לעיתון הוא אמר למראיין: "תדע לך שזה שהחרימו את הרמב"ם זה לא היה בגלל הדעות הפילוסופיות שלו, אלא בגלל שהוא אמר שצריך לעבוד").

אגב, אם העולם היה נוהג כפי שהרמב"ם כתב, לא היו מפנים את גוש קטיף - כי אחד מהשיקולים שגרמו שלא היה כוח לאנשי עולם התורה להתנגד לגירוש, הוא שהם ידעו שאם הם מתנגדים, מחר בבוקר יהיו 15,000 אנשים שאין להם מה לאכול. לרמב"ם הייתה תבונה לגבי זה...

"ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל, שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות, ולא לראשי גליות, לא לדייניהם, ולא למרביצי התורה, ולא לא' מהגדולים, ולא לשאר בני אדם מן העם. אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר..."

כלומר, היו רבנים עשירים והיו רבנים עניים.

"...וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים, אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה, אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם, כי התורה מנעתו מזה. וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון, והיה עני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע, והקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי. ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ור' חנינא בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה כל העולם [כלו] אינו נזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מבני אדם. וקרנא היה דיין בא"י והוא הוה דלי דולא, וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר: 'תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטילתי ואדון לכם'".

צריך לדון אנשים דין תורה. אם אנשים מבקשים מדיין שידון אותם, הוא יכול לבקש מהם לשלם שכר עבודתו שהוא מתבטל ממנה בזמן המשפט.

"ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים, ולא מצאנו חכם מן החכמים עניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשרים אותם, חלילה להם, אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם, והיו רואים שלקיחתו היה חלול השם בעיני ההמון, מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה".

אחרי הדברים הללו רמב"ם מביא כמה סוגיות מהגמרא שנשמע מהן קצת אחרת ומסביר שזה לא נכון וכו'.

החכמים במהלך הדורות לא השאירו את דברי הרמב"ם בשקט. הראשון שהגיב לדברי הרמב"ם היה רבינו הגדול הרשב"ץ - רבי שמעון בן צמח למשפחת דוראן, שעזב את מיורקה שבספרד בגלל הפרעות של 1391 ועבר לצפון אפריקה, כשהוא כבר היה תלמיד חכם גדול. בספרד הרשב"ץ התפרנס מרפואה. הוא היה רופא כמו רוב חכמי דורו. בפירושו על מסכת אבות, כשהוא דן בפירוש הרמב"ם על משנתנו, אחרי שהוא מביא טיעונים נגד הטיעונים של רמב"ם, הוא כותב דברים בסגנון הבא: 'אני הגעתי עכשיו לצפון אפריקה. אני כבר זקן ופה מלאכת הרפואה לא מפרנסת' - החולים בצפון אפריקה היו הולכים לכל מיני מכשפים וקוסמים ורופאי אליל, ולא התייחסו לאנשים שיש להם חכמת הרפואה. ממשיך הרשב"ץ: 'אם זה היה רק תלוי בי, מילא, אבל כל הרבנים שבאו איתי ויש עוד הרבה כאלה, כולם נמצאים באותו מצב. אז לא הייתה לי ברירה, חיפשתי היתר, ובסוף מצאתי שדברי הרמב"ם לא לגמרי מוכחים'. הוא מנתח את הסוגיות בתלמוד ובסוף מגיע למסקנה שציבור צריך באמת לתת משכורת לרב של קהילה או לדיין וכדומה, שהם ראשי הקהל ופרנסי הציבור. לגבי התלמידים הוא אומר ש"כל אחד יעסוק במלאכה קלה". כלומר, הוא לא מתיר לתלמידים לקבל כסף עבור לימוד תורה. הוא מתיר רק למי שכבר נתמנה כפרנס על הציבור. באותה תקופה זה היה חידוש גדול.

שאלה: זה לא נשמע פשט המשנה. לכאורה, הפשט הוא האיסור להשתמש בלימוד תורה כמקצוע לפרנסה לכתחילה, כ"קרדום לחפור הוא" בכוונה תחילה. אבל אם העיקר הוא הלימוד עצמו וקבלת המלגה היא בדרך אגב, כמו הוצאה שמשלמים על השקעת הזמן בעניינים אחרים, אין זה בכלל האיסור.

תשובה: זה באמת לא פשט ההתחלה של המשנה, אבל זה הפשט של הסוף של המשנה. המשך המשנה מדבר לא רק על אנשים המתפרנסים מהתורה אלא על כל נהנה מהתורה. למשל, הגמרא (נדרים ס"ב, א') מספרת על רבי טרפון שנהנה מדברי תורה לא בתור כסף אלא בתור הצלת חיים: הוא בא לכרם ובעל הכרם לא ידע שזה רבי טרפון אלא חשב שזה גנב והכניס את רבי טרפון לתוך שק, קשר את השק ועמד לזרוק אותו לנהר, ואז הוא שמע מתוך השק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו!". אז בעל הכרם הבין שזה רבי טרפון ושחרר אותו, וכל ימיו רבי טרפון היה מצטער שנהנה מדברי תורה כדי להציל את עצמו. לכן מדובר לא רק על כסף, אלא אפילו על חיים. אולי לפי ההלכה הוא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא הצטער שהגיע למצב שהתורה הצילה אותו. יש אנשים שלומדים אותה בגלל הנאה אינטלקטואלית - אפילו זה לא בסדר. (צריך לא לטעות: לא צריך ללמוד תורה בגלל שזאת הנאה, אבל ודאי שצריך להנות מלימודה. בעל "אבני עזר" הוכיח בכמה סוגיות שזה שהאדם נהנה מהלימוד זה חלק מהמצווה. אבל לא בגלל שזה דבר מהנה מבחינה אינטלקטואלית צריך ללמוד תורה, צריך ללמוד תורה כי זה דבר ה'. זו המשמעות של הברכה "ברוך אתה ה' נותן התורה", שזו ברכת התורה תחילה).

שאלה: מה עם משמשי תלמידי חכמים?

תשובה: אם אתה עוזר לרב לסחוב את המזוודה שלו, אז לכאורה הוא נהנה בגלל התורה. לכן באמת אסור לרב לדרוש עזרה כזאת. אם מישהו רוצה לעזור, זה משהו אחר. היוזם הוא זה שסוחב את התיק, אבל אסור לרב לדרוש זאת.

שאלה: בכוללים המשכורות נמוכות. אולי זה מקל?

תשובה: עוד יותר גרוע: לפי הרמב"ם הוא גם הפסיד את העולם הבא וגם בעולם הזה לא הרוויח.

שאלה: איך דברי הרמב"ם פה מסתדרים עם מה שהוא כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל?

תשובה: הרמב"ם אומר שם (הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה י"א):

"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי' לשרתו ולעובדו לדעה את יי' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה יי' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'".

כלומר, ה' יזכה את אותו איש, לא הציבור. למשל, רבי שמעון בר יוחאי היה נרדף על ידי הרומאים ונאלץ להסתתר במערה, שם הוא למד תורה יומם ולילה במשך 12 שנה, וה' זיכה לו: שלח לו עץ חרובים ומעיין. אם אדם מוכן לזכות על לימוד התורה שלו בעץ חרובים ומעיין מים שהוא יחיה מהם במשך 12 שנה, זה בסדר. אבל הוא לא יכול לתבוע מהציבור לפרנס אותו.

גם המהר"ל מדבר בחריפות נגד השימוש בתורה בשביל לעשות כסף, והוא כותב:

"הקצבה שנותנים לרב, או מה שעורך חופות מקבל מן הקידושין - אפשר כי זה שכר בטלה שבשביל כך הוא משועבד ללמד אחרים ואינו עוסק במלאכה, ואין כאן איסור מה אני בחינם - אף אתם בחינם', שאין השכר בא רק בשביל התורה אלא בשביל הביטול בלבד מלאכתו".

כלומר, לרב יש תפקיד ציבורי, ואחד התנאים של התפקיד הוא שבתור ראש הציבור, הרב לא יעסוק בשום דבר אחר. לפי כך אין לו ברירה אלא לקבל כסף מהציבור - זה כמו שכר על ביטול מלאכה. פה לא מדובר על האדם שלומד, אלא על האדם שכבר התמנה. המהר"ל כותב:

"והרמב"ם ז"ל האריך בפרק הזה והוסיף להחמיר מאד מאד. אמנם נראה שמי שנתמנה לשום שררה על הציבור, מותר בדבר זה, דהיינו דבר שהוא מן הקהל, אמרינן כיוון שנתמנה פרנס על הציבור, אסור לעשות מלאכה בפני שלושה, ואי אפשר שיעשה תמיד מלאכה בסתר, אלא בוודאי כיוון שמינו אותו לשרור שררה על הקהל, על הקהל גם כן לפרנס אותו בכבוד, כך יראה".

עד כאן העיון התיאורטי של המהר"ל. אחר כך הוא מוסיף הערה "מזעזעת":

"ובדור הזה הלוואי שלא יחמירו על עצמם ולא יקלו גם כן יותר מידי עד שהבעלי בתים חושבים כי זה הוא עצם הלומדים להנות משל אחרים..."

כלומר, בעלי בתים בזמנו של מהר"ל חשבו: 'מה זה ללמוד תורה? הכוונה לקבל כסף'.

"...ואף יש להם לשאול שחושבים שהחובה של הלומדים זה ללכת לבקש את הכסף. ובזה הורידו והשפילו כבוד התורה עד לארץ".

אחר כך יש לו קצת "נחמה":

"...אך אין לחוש בדור הזה אשר בעוונותינו לא נמצא תלמיד חכם".

כלומר, לפי המהר"ל, הנחמה היא שאין (בדורו של המהר"ל!) תלמידי חכמים (והוא מתכוון לזה ברצינות!), ולכן אין פה ביזיון לתורה...

הרמ"א כותב (בהגהתו ל"שולחן ערוך", יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף כ"א):

"לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלימוד כי מי שמעלה מחשבה זו בליבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי..."

כלומר, אדם צריך שיהיה לו מלאכה, רק שזה לא יהיה העיקר. למשל, החפץ חיים היה מתפרנס מהמכולת שלו. ברגע שהיה לו מספיק כסף, היה סוגר את המכולת, וכשהיה צריך כסף, היה פותח אותה בחזרה. אבל העיקר - זה לימוד התורה.

"...וימעט בעסק, ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מליבו, ויעשה מלאכה כל יום כדי חייב אם אין לו מה יאכל..."

כלומר, אם אין לך מה לאכול ואתה רוצה ללמוד תורה, אל תחפש מיליונים.

"...ושאר היום והלילה יעסוק בתורה ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'".

דברי הרמ"א מתמיהים כי דווקא הרבנים האשכנזים היו מתפרנסים מהציבור - אצל הרבנים הספרדים מצאנו ההיפך. גם אצל האשכנזים וגם אצל הספרדים המצב היה הפוך ממה שהפוסקים שלהם אמרו.

ממשיך הרמ"א:

"כל המשים על ליבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה, להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם. ומבזה התורה שאסור להנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עימה מלאכה, גוררת עוון, וסופו ללסתם הבריות".

והרי מצאנו הרבה שעוסקים בתורה ומקבלים כסף ואינם מלסתמים את הבריות?! הכוונה היא שגם אם אדם כזה לא מלסתם אישית, הוא שולח מישהו לכנסת ללסתם בשמו - וזו בעיה יותר גדולה...

פה הרמ"א מוסיף הסתייגות:

"אדם בריא ויכול לעשות קצת ולהחיות עצמו, אבל זקן או חולה, מותר להינות מתורתו שיספיקו לו".

ברור שאם אדם לא יכול לעבוד ומדובר על סכנת מוות, אז אין לו ברירה. כאן מתחילה ההתדרדרות:

"ויש אומרים שאפילו בבריא מותר..."

מי היה אומר את זה? הרשב"ץ, מה שלמדנו קודם, והבית יוסף.

פה מדובר על פרנס של הציבור אבל הבית יוסף הרחיב את זה קצת יותר.

הרמ"א ממשיך:

"...ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של העיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ותתבזה התורה בפני ההמון".

הדברים הללו הם למעשה דברי רבי יצחק אברבנאל. הכוונה היא שאם רב יעסוק במלאכה בפני כולם, זה כבר ביזיון התורה. זה מדהים - הרי זה בדיוק הפוך ממה שלמדנו ברמב"ם!

"ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור".

כלומר, אם לתלמיד חכם יש כסף, גם זה אסור.

"ויש מקילין עוד..."

אפשר להגיד שזוהי דעה שלישית.

"...דמותר לחכם ולתלמידיו..."

פתאום התלמידים הופיעו כאן...

"...לקבל אספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולים לעסוק בתורה ברווח".

עד עכשיו שמענו שמותר בדוחק. פה אנחנו רואים שמותר גם לרבנים וגם לתלמידים ברווח - כדי לעסוק בתורה.

"ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מידת חסידות הוא ומתת א-לוהים היא".

עד עכשיו חשבנו שזה חילול השם, אלא שכאן כתוב שזה מידת חסידות!

"אכן זו מידת כל אדם שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו. וכל זה שמותר ראינו שנוטל פרס מן הציבור, או אספקה קבועה, אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות..."

כלומר, היו נותנים לרבנים משהו מיוחד.

"...ומה שאמרו 'כל המביא דורון לחכם כאילו מקריב ביכורים', אלו דורונות קטנים, שכן דרך בני האדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו אם הוא עם הארץ".

אלה הם דברי הרמ"א.

אחד האחרונים כתב שאסור לנהוג במידת החסידות הזאת, ושאמירת אדם שהוא חושש לדעת הרמב"ם ורוצה דווקא להתפרנס ממעשה ידיו כדי לא לעבור על דברי הרמב"ם, זו עצת היצר הרע, 'אלא חייב אדם לקחת כסף מהציבור כדי לקבל אספקה כדי שיוכל ללמוד תורה'! לא יאומן איך דברים משתנים עם הדורות! אז מי אמר שהיהדות היא לא דת מתפתחת?!...

מה כל זה אומר הלכה למעשה?

ראינו כאן דעות הלכתיות שלפיהן אפשר לעשות מה שרוצים: אפשר לנהוג כמו הרמב"ם, אפשר לנהוג כמו הבית יוסף, כמו רבי יצחק אברבנאל, כמו כל הדעות שראינו...

אז מהי ההדרכה המעשית?

ההדרכה המעשית היא שתעשה מה שאתה רוצה בתנאי אחד: שאתה תרגיש רע. למשל, אם אתה לא מתפרנס ומקבל כסף, זה בסדר בתנאי שאתה מרגיש רע על זה שאתה עובר על דברי הרמב"ם ועל זה שיש בכך בעיה מוסרית. ואם אתה מאלו שעובדים ולומדים תורה, תרגיש רע מכך שלא סמכת על אלה שאמרו שאתה כן יכול לקבל פרס מהציבור, כי אתה כאילו ממעט במלאכת שמיים ובמלאכת הציבור והתורה שיכלת לתת לאחרים. אז המטרה היא בעצם להרגיש רע.

האמת היא שדברים כאלו משתנים מאוד לפי הדורות ולפי התנאים ולפי המצבים. על מנת לקיים את ההלכה האוסרת על אדם לקבל כסף על לימוד והוראת התורה, צריך לקיים עוד כמה הלכות המקלות על פרנסתם של תלמידי חכמים. למשל, יש הלכה שאם תלמיד חכם מגיע לשוק עם משאית מלאה בסחורה - למשל, בעגבניות - סוגרים את כל הבסטות עד שהוא גומר למכור את העגבנייה האחרונה. אז הוא הולך ללמוד ופותחים את השוק. יש הלכות שלא לוקחים מיסים מסוימים מתלמידי חכמים וכדומה. אם המצב לא בדיוק כך, אז אין לנו אותם התנאים שהיו פעם. אבל צריך לדעת שבאופן כללי, כהנחיה כוללת, היהדות רואה במלאכה, או לפחות בעצמאות הכלכלית של האדם, ערך, ובהזדקקות שלו לציבור - שפלות.

שאלה: איך בית יוסף יכול לפסוק נגד הרמב"ם?

תשובה: בפירושו על הלכות תלמוד תורה לרמב"ם, בספרו "כסף משנה", רבי יוסף קארו דוחה את כל הראיות של הרמב"ם. (הדוחים את דברי הרמב"ם אומרים שהמשנה מדברת רק על מי שלומד תורה בשביל כסף - וזה רע לכל הדעות).

אך בסוף דבריו ב"כסף משנה", אחרי שהוא דחה את כל דברי הרמב"ם, רבי יוסף קארו מעיר:

"אחרי הודיע אותנו ה' כל זאת אפשר לומר שכוונת רבנו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל שילמד מלאכה המפרנסת אותו ואם תספיקנו מותר ואם לא תספיקנו יטול אספקתו מהציבור ואין בכך כלום... וגם כי נודה שהלכה כפי רבנו בפירוש המשנה בפירוש המשנה..."

כלומר, אחרי שרבי יוסף קארו כתב שני עמודים שבהם הוא דחה את דברי הרמב"ם, הוא אומר: 'אבל אולי אני לא צודק - אולי באמת דווקא הרמב"ם הוא זה שצודק, וכל מה שכתבתי אינו נכון'.

"...אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".

כלומר: 'אולי אנחנו באמת לא בסדר, אבל לא הייתה ברירה, בגלל תנאיי הגלות הקשים'.

שאלה: מה עמדת ההלכה לגבי העובדים ששעותיהם מרובות כמו חברות הייטק, מעל 10 שעות עבודה, ולאחר זה יש צורך להקדיש מעט זמן למשפחה וללימוד התורה?

תשובה: מה יכולה להיות הבעיה בזה?! במה שלמדנו מדובר על אדם שרוצה להיות תלמיד חכם. אז, כפי שאמר הרמ"א, 'אל תשלה את עצמך שאתה תוכל לקנות את התורה וגם כל הזמן להיות במלאכת קבע'. מי שרוצה להיות תלמיד חכם צריך לעשות את מלאכתו עראי ותורתו קבע. אבל זו לא מידת כל אדם - לא כל אדם זוכה להיות תלמיד חכם. רבי עקיבא אמר לבנו לא לגור בעיר שכולה תלמידי חכמים.