המהפכה השמרנית

הרב אורי שרקי

המהפכה השמרנית

"בשבע", כסלו תשפ"א

תנועת עזרא בחרה לה לנושא המרכזי של חודש הארגון, מתוך מגוון רחב של הצעות, את נושא הברית. לא, לא מדובר שוב בהתעסקות האופיינית לבני נוער בנושאים של קדושה אישית ומאבקיה, העולם הזה הוא עולם השינוי. כך כתב המהר"ל בספרו 'דרך חיים' על המשנה באבות "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה" (אבות ב, ד). העובדה שהעולם עובר שינויים מורגשת במיוחד בדורות האחרונים. העם היהודי אחרי אירועי החילון, השואה, התקומה והמלחמות, מתמודד גם עם אתגרי התקופה של כל העולם: המגפות והקדמה הטכנולוגית, מהמורות הפוליטיקה האזורית, וגם ובעיקר אתגרי הרוח המתדפקים על דלתותינו.

תנועות הנוער יכולות בצדק לראות בכל אלה הזדמנות נפלאה למימוש האידיאלים. הלוא זה עניינו של הנוער: תסיסת הנעורים מבקשת לה כר לפעילות, להביא לשינוי משמעותי בחיים. בשביל תנועת נוער דתית, כמו תנועת עזרא שבחרה כנושא לחודש הארגון את השינוי, האתגר מלווה בחשש. הלוא הדת בהגדרה שמרנית היא. כיצד ניתן בבת אחת גם לחדש וגם לבטא נאמנות למסורת הדורות?

השאלה אינה חדשה. יצחק אבינו הוא האבטיפוס של הבן והתלמיד הממשיך את המסורת של אביו ורבו. אבל יש בכך משהו פרדוקסלי. הלוא אברהם היה במהותו מהפכן שמורד במוסכמות על מנת לדחוף את העולם קדימה. כיצד אפשר להיות נאמן למהפכן בלי להיות בעצמך מהפכן?

הפתרון טמון בהבנה שהנאמנות למסורת איננה פרי של שמרנות המתרפקת על העבר, כי אם ניצול משאבי העבר לשם הגשמת העתיד. כשהתורה מבשרת לנו שבעתיד, בצאתנו מן הגלות, יתקיים בנו "ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצוותיו" (דברים ל, ח), היא בעצם אומרת שכל עוד לא שבנו אל הארץ לא קיימנו באמת את המצוות, למרות הדתיות הרבה שאפיינה את דורות הגלות, כי אם שימרנו צורה מצומקת של הקיום היהודי, זו המצטמצמת בתחומי העניין של הקהילה ואופקיה הצרים. הרב קוק מלמד ששבירת המסורת הדתית על ידי דור התחייה נובעת מרצון פנימי ובלתי מודע לקיים את המצוות כפי שהן באמת: תוכנית החיים של אומה העוסקת בכל מרחבי החיים ומעניקה את שפע ערכיה לעולם כולו. מתפיסה כזאת עולה שהנאמנות למסורת מספקת את הכלים להתקדמות במהלך ההיסטורי כלפי העתיד. דומה הדבר לסימני הכשרות של הדגים: קשקשת – שריון השומר על הזהות, וסנפיר – המאפשר את ההתקדמות.

דומה הדבר גם לכפל המשמעות של השורש שנ"ה. מלשון שינון של הידוע כבר, ומלשון שינוי וחידוש. שתי המשמעויות מתאחדות במשמעות הכוללת של שינון: השחזת כלי מלחמתנו לשם בניין עולם חדש.

בשעה שכל בית ישראל בראשיתו היה שרוי בצרה, כשיעקב סבר שטרוף טורף יוסף ובכה על בנו, נאמר "ויבך אותו אביו" (בראשית לז, לה). פירש רש"י: "יצחק היה בוכה מפני צרתו של יעקב, אבל לא היה מתאבל, שהיה יודע שהוא חי". למדנו מכאן עיקרון, והוא שבכל מצבי המשבר, כשיש מהמורות ותמורות בחיים, קיימת אישיות יחידה או קבוצת אנשים שתפקידם להביט על התהליך הכללי האופטימי גם כשכל העולם שרוי בפסימיות. תפקיד זה, אותו מילא יצחק אבינו בשעתו, הוא תפקידה של תנועת הנוער הדתית הדוחפת את העולם קדימה מתוך אופטימיות, מאה שנה ומעבר.