הרב אורי שרקי

תנורו של עכנאי - האם פוסקין הלכה על פי נבואה?

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




במסכת בבא מציעא החכמים דנים בתנורו של עכנאי.

תנור - זהו קונוס עשוי חרס, בעל תחתית ודפנות, הפתוח מלמעלה או מן הצד. אם שרץ שנמצא בתוך אווירו של תנור, אפילו אם הוא לא נוגע בדפנות התנור, התנור טמא. תקנתו של תנור כזה היא שבירתו.

השאלה היא מהו הדין במקרה שבו התנור מלכתחילה הוא נתוץ - כלומר, אינו עשוי מגוש אחד של חרס או חלקיו אינו מדובקים במלט. מדובר בתנור העשוי חוליות חוליות - כלומר, בתחתית ישנה חוליה גדולה של חרס, מעליה חוליה קטנה יותר, מעליה חוליה קטנה יותר וכן הלאה, ובין חוליה לחוליה שמים חול. האם תנור שכזה יכול לקבל טומאה?

בדבר זה נחלקו רבי אליעזר והחכמים במסכת בבא מציעא (נ"ט-א') - ננסה להבין את דבריהם:

"תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין".

כידוע, כל דבר שעדיין לא התחבר לעולמו של האדם, כמו כלי אבן, אינו מקבל טומאה. ברגע שהדבר התחבר לעולמו של האדם - הוא מקבל טומאה.

רבי אליעזר טוען שכל זמן שכלים מסוימים עדיין לא נכנסו לגמרי אל תוך עולמו של האדם והאדם אינו מתערב בהם יותר מדי - כמו בתנור הנ"ל עשוי חוליות חוליות שהינו קמאי וראשוני - הטהרה של הכלי נשמרת. לכן תנור זה, למרות שהוא משמש את האדם, נשאר בטהרתו.

רבי יהושע טוען שברגע שהאדם התערב והשתמש - הכלי מקבל טומאה.

(יש לדעת כי הטומאה חזקה מן הטהרה, ולכן דבר טהור שנגע בדבר טמא - נטמא; לעומת זאת, הקדושה חזקה מן החול, ולכן כל הנוגע במזבח - יקדש).

"וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כעכנא [=נחש] זו וטמאוהו. כיצד טימאוהו? תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו".

רבי אליעזר משיב "כל תשובות שבעולם", מפני שהוא רוצה להשיב את החכמים בתשובה, להשיב אותם אל ההלכה המקורית והשורשית, לפני שהטומאה מתערבת.

"אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח! נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה".

אורך שורשי עץ החרוב הוא עד חמישים אמה, שהרי המשנה במסכת בבא בתרא (ב', ז') אומרת שיש להרחיק חרוב חמישים אמה מחומת העיר על מנת שלא יזיקו לחומה. אם כן, בסוגיה דידן, עקירת החרוב מאה אמה (או ארבע מאות אמה) - כלומר, עקירה אמיתית ומוחלטת.

רבי אליעזר מביא ראיה מן החרוב, כי החרוב הוא עץ ששורשיו עמוקים ביותר. רבי אליעזר רוצה לומר בזה לחכמים: 'אני מביא לכם ראיות שורשיות, אני מזיז את השורשים ומביא לכם את הסברה העמוקה והשורשית ביותר'.

"אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב".

חכמים לא השתכנעו, כי לכל סברה - ישנה סברה קדומה יותר. לכן רבי אליעזר שב אל מקור חיותו של החרוב - המים.

"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו! חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים".

חכמים לא השתכנעו, כי המים הם דבר נברא, אבל אולי ישנה סברה הפוכה בשורשי הבריאה. לכן רבי אליעזר שב אל שורשי הבריאה - כותלי בית המדרש, שהרי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם.

"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו! היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?! [=מה אכפת לכם?] לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר ועדיין מטין ועומדין".

כותלי בית המדרש לא נפלו ולא זקפו - כי המחלוקת עדיין קיימת ואי אפשר להכריע מי צודק בה. יש חכמים שרוצים להוכיח מן הסוגיה הזו שרבי יהושע צדק ורבי אליעזר טעה, אבל אם אכן כן, הרי שכותלי בית המדרש היו צריכים להזדקף ורבי אליעזר היה צריך להיכנע בפני רבי יהושע, מה שלא קרה.

החכמים לא השתכנעו, כי התורה עדיין אינה הקב"ה. לכן רבי אליעזר שב אל הקב"ה - אל בת קול.

"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו! יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!"

נשים לב שבת קול אינה אומרת: 'הלכה כרבי אליעזר', אלא: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".

"עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! מאי 'לא בשמים היא'? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר 'נצחוני בני, נצחוני בני'".

"נצחוני בני" - 'עשו אותי נצח'. בניו של הקב"ה הביאו את הנצח הא-לוהי השמיימי אל המציאות הממשית והמעשית.

מדוע הקב"ה צוחק? הפילוסוף הנרי ברגסון מסביר שבכל פעם שקורה דבר בלתי צפוי (למשל, כאשר בסרט ילדים מיקי-מאוס מחליק על קליפת בננה) - האדם צוחק. ההלכה של רבי יהושע היתה דבר חדש בעולם ולכן הקב"ה צחק.

"אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר שנאפו בתנור שכזה ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו [=קיללו אותו] ואמרו: מי ילך ויודיעו?"

רבי אליעזר לא קיבל את ההכרעה לפי הרוב בסנהדרין נגד דעתו והחכמים נידו אותו - אולי מפני שהחכמים חששו שהוא, בתור מורה הוראה, ינהג כזקן ממרא וירה לאחרים נגד ההלכה שהתקבלה בסנהדרין. אילו רבי אליעזר היה חוזר בו, החכמים היו מתירים את הנידוי שלו, אבל, כפי שרואים ממסכת סנהדרין (ס"ח, א'), הוא עמד בדעתו עד רגע פטירתו והחכמים התירו את נידויו רק אחרי מותו.

"אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. מה עשה רבי עקיבא - לבש שחורים ונתעטף שחורים..."

רואים מפה שלבישת בגדים שחורים היתה באותם הימים דבר חריג ומיוחד...

"...וישב לפניו בריחוק ארבע אמות".

אסור להתקרב פחות מארבע אמות לאדם מנודה.

"...אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך".

אף הוא - רבי אליעזר לא חזר בו אלא נהג בעצמו דיני נידוי ולכן -

"קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע".

אדם שחכמים נידו אותו חייב בהלכות מסוימות - למשל, אסור לו לנעול נעליים, עליו לקרוע את בגדיו וכו'.

אבל בשמיים חושבים שההלכה היא כרבי אליעזר ולכן קורים דברים נוראיים:

"זלגו עיניו דמעות - לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחטים ושליש בשעורים ויש אומרים אף בצק שבידי אשה טפח. תנא: אף גדול היה באותו היום שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר - נשרף. ואף רבן גמליאל [=ראש הסנהדרין באותה העת שנתן גושפנקא לנידויו של רבי אליעזר] היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס! עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו.

אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי. מההוא מעשה ואילך לא הוה שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה..."

אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל ואשתו של רבי אליעזר, לא נתנה לרבי אליעזר ליפול על פניו לאחר תפילת העמידה, כי ידעה שאם הוא יפול על פניו - יתרחש אסון.

"ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר", -

ראש חודש שבא אחרי חודש חסר (כלומר, חודש של 29 ימים, ולא של 30 ימים) הוא יום אחד, ולא יומיים. היא התבלבלה בין חודש מלא וחסר וחשבה שאותו יום היה ראש חודש שבו אין נפילת אפיים. היא טעתה ובאותו היום כן היתה נפילת אפיים.

"איכא דאמרי אתא עניא וקאי אבבא אפיקא ליה ריפתא".

יש אומרים שהיא התבלבלה כי באותו זמן הגיע איזה עני וביקש אוכל והיא הוציאה לו לכם.

"אשכחתיה דנפל על אנפיה, אמרה ליה: קום! קטלית לאחי!"

רבי אליעזר נפל על פניו. היא אמרה לו: "קום, הרגת את אחי".

"אדהכי נפק שיפורא מבית רבן גמליאל דשכיב".

באותו זמן שמעו שופר מבית רבן גמליאל - כשמישהו חשוב היה מת, היו תוקעים בשופר.

"אמר לה: מנא ידעת? [=מנין ידעת?] אמרה ליה: כך מקובלני מבית אבי אבא - כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, וכאשר מצערים אדם הרי שאם הוא מתפלל - תפילתו נשמעת".

"אונאה" - צער. כשאדם מצטער תפילתו נשמעת.

מהאגדה במסכת סנהדרין (ס"ח, א') המספרת על פטירתו של רבי אליעזר משתמע שבעקבות המחלוקת הקשה בין רבי אליעזר לחכמים עוד כמה מהחכמים קיבלו עונש קשה מהשמיים - אולי מפני שהם פגעו ברבי אליעזר מעבר למידה.

*

האם רבי יהושע צודק באומרו "לא בשמים היא"?! הרי רבי אליעזר לא חושב כך. אבל מקריאת הדברים משמע אולי שהסוגיה הזו היא לטובתו של רבי אליעזר...

רגילים לומר שהסוגיה הזו היא לטובתו של רבי יהושע, ואף הרמב"ם פסק כרבי יהושע עד כדי כך שנביא שפסק הלכה לפי נבואה חייב מיתה ודינו כזקן ממרא.

המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים התרחשה ביבנה, שם ישבה הסנהדרין אחרי החורבן. אחרי החורבן יש סכנה שאם אנשים ישתמשו בעליות רוחניות-מיסטיות שלהם כדי לדעת את רצון ה', העולם עלול ליפול. צריך לקבוע כללים קבועים של פסיקת ההלכה ולכן לצורך תקופת הגלות גברה השיטה של רבי יהושע.

אומנם היו חכמים שחלקו על הרמב"ם - כמו רבי יהודה הלוי, ואחד מבעלי התוספות בספרו "שו"ת מן השמים" פסק על פי תשובות על שאלותיו שהוא קיבל מן השמים. דעתם של אותם החכמים מבוססת על סוגיה במסכת עירובין (י"ג, ב') שלכאורה סותרת את הסוגיה הנ"ל:

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן והלכה כבית הלל".

לפיכך, לכאורה, כן פוסקים הלכה כבת קול, שהרי אנו פוסקים הלכה כבית הלל. מצד שני, במחלוקות בין רבי יהושע ורבי אליעזר אנו פוסקים הלכה כרבי יהושע...

בעלי התוספות (יבמות י"ד, א') מעלים את הסתירה הזו ומביאים שני תירוצים:

א. בת קול של רבי אליעזר לא יצאה אלא לכבודו, שנאמר: "מן השמים יוכיחו". כלומר, לפי בעלי התוספות, כן פוסקים הלכה לפי בת קול, אלא שבמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לא קיבלו את בת קול מפני שהיא יצאה רק לכבודו של רבי אליעזר שהזמין אותה. בת קול הזאת לא רצתה להגיד שההלכה היא כרבי אליעזר, אלא מאחר ורבי אליעזר הוא זה שהזמין אותה, היא דיברה מפני כבודו באופן עקיף - היא לא אמרה במפורש 'הלכה כרבי אליעזר', אלא: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".

לעומת זאת, במחלוקת בית שמאי ובית הלל לא הם ביקשו את הבת קול אלא הבת קול באה מכוח עצמה, ולכן כן הולכים אחרי בת קול.

לפי תירוץ זה, באופן עקרוני כן הולכים אחרי בת קול.

ב. כאשר כללי הפסיקה ידועים, לא הולכים לפי בת קול, ובמקרה של מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע הכלל אומר שבפסיקת הלכה בבית דין הולכים אחרי רוב החכמים היושבים באותו בית דין, וממילא לא הולכים אחרי בת קול. אבל במקרה של מחלוקת בית שמאי ובית הלל הכלל לא היה ברור, שהרי, מצד אחד, בית הלל היו הרוב, אבל, מצד שני, בית שמאי היו מחודדים יותר, ולא היה ברור האם במקרה כזה פוסקים לפי הרוב או לפי מי שיותר מחודד. במקרה שהכלל אינו ברור התורה נשארה בשמים - ולכן במקרה כזה פונים אל השמים וכן הולכים לפי בת קול.

לפי תירוץ זה, באופן עקרוני לא הולכים אחרי בת קול.

בכל אופן, תירוצו הראשון של בעלי התוספות - המתאים לדעת רבנו תם - הוא מהפכני, מפני שלשיטתו כן פוסקים הלכה לפי נביא!

למעשה, המחלוקת בנוגע לשאלה האם פוסקים הלכה על פי נבואה או לא, קיימת עד עצם היום הזה, והם הם דברי הגמרא שעד היום קירות בית המדרש מוטין. כך, למשל, הרב עובדיה יוסף פוסק כרמב"ם; הבן איש חי פוסק כרבנו תם; הראי"ה קוק פוסק כרבנו תם; הרצי"ה קוק פוסק כרמב"ם.

נפקא מינה להלכה: האם אשה ספרדיה יכולה לברך על לולב, שכן לדעת השו"ע אשה אינה מחויבת לברך על לולב ולכן אסור לה לברך על לולב, אבל בשו"ת מן השמים נפסק שאשה כן מברכת, ולכן ספרדיות של הדור הקודם היו מברכות על הלולב, וכך פסק רבי שלום משאש.

*

שאלה הרבה יותר עקרונית שעולה מהדיון הזה היא האם ההלכה יכולה להתפתח אחרי פטירתו של משה רבנו.

הגמרא במסכת תמורה (ט"ז, א') אומרת:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל! אמר להם: לא בשמים היא! אמרו לו לשמואל: שאל! אמר להם: 'אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי' (ויקרא כ"ז, ל"ד) - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה... במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו".

אם כן, לאחר פטירתו של משה רבנו הנביאים לא יכולים להוסיף מצוות וחידוש התורה בא מהחכמים בלבד.

איך זה מסתדר עם המשנה בתחילת מסכת אבות האומרת במפורש שמשה רבנו מסר את התורה לנביאים?

הרמב"ם יאמר על כך שהנביאים הללו תיפקדו בהקשר הזה לא כנביאים אלא כחכמים. אבל דבריו קשים, שהרי אם כדבריו היתה המשנה צריכה לומר 'חכמים' ולא 'נביאים'...

בזה נחלקו הרמב"ם וריה"ל, כאשר הרמב"ם סובר שההלכה נקבעה פעם אחת ולתמיד בימי משה רבנו, ואילו ריה"ל סובר שנביא יכול לקבוע הלכה חדשה - ראה כוזרי ג', ל"ט-מ"א. אם כן, לדעת ריה"ל ישנה המשכיות להתגלות הא-לוהית בהר סיני.

מעניין הדבר כיצד בספר יחזקאל ישנן הלכות קרבנות הסותרות לחלוטין את הלכות הקרבנות שבתורה. הרמב"ם אומר שההלכות השונות ביחזקאל הן בגדר של 'הוראת שעה', וזה לשונו בהלכות מעשה הקרבנות (ב', י"ד):

"כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל, ומניין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם - כולם מילואים הן, ואינן נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואים עם חנוכת המזבח, בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי".

לעומת זאת, הרב יהודה בן בלעם, מהראשונים בספרד, בדורו של הרי"ף, כותב בפירושו לספר יחזקאל (מ"ו, י"ד) שכל האיסור על נביא להוסיף דבר הוא כאשר הנביא עושה כן מדעתו, אבל יכול להיות שהקב"ה יגיד לנביא להוסיף ואז הנביא צריך להוסיף. לפיכך הרב יהודה בן בלעם מסביר שהלכות הקורבנות ישתנו בעתיד על פי נביא ויהיו כמו הכתוב בספר יחזקאל.

עזרו להפצת התורה של הרב!

כתבו למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)