הרב אורי שרקי

הספר "ליקוטי מוהר"ן" לרבי נחמן מברסלב - תורה א'

סיכום השיעורים 1, 2, 3, 4, מסדרת השיעורים במכון מאיר - עוד לא עבר את עריכת הרב




"בעזרת אל עליון אשר שמים וארץ קנה. ונתן לנו את תורתו ממדבר מתנה. נתחיל להדפיס חידושים נפלאים ונוראים על מאמרי רבה בר בר חנה, בזכות זה נזכה לעלות לציון ברננה. אל קריית מלך דוד חנה".

אגדות רבא בר בר חנה הן סדרת אגדות משונות מאוד ממסכת בבא בתרא הכתובות בארמית קצת קשה. פירושים רבים ניתנו לאגדות אלו: פירוש הרשב"ם, פירוש הגר"א, פירוש הרב קוק המודפס במאמרי הראי"ה (חלק ב'), וישנו הפירוש של רבי נחמן מברסלב המתחיל כאן:

"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'".

פעמים רבות רבי נחמן מביא פסוק כדי להסביר אותו בסוף הפרק. בתחילה רבי נחמן מביא דברים שכביכול לא קשורים לפסוק, אך בסוף הפרק נבין כי כל מה שאמר רבי נחמן הוא בעצם פירוש הפסוק. זוהי שיטתו הדידקטית.

"דַּע, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת, שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְפַּלְּלִים".

נושא הפסקה הוא הקשר בין הבורא לנברא - האם הקשר בין הבורא לנברא הוא מלמעלה למטה, או מלמטה למעלה.

תורה היא דבר ה' - הפניה של האינסוף אל האדם. זהו מהלך מלמעלה למטה. תורה לא ממציאים - תורה מקבלים. תפילה היא, לכאורה, מהלך הפוך בדיוק - פניה של אדם מלמטה למעלה.

אצל הגויים ובכל האנושות, מקובל שהקשר בין הנברא לבורא הוא מלמטה למעלה. ביהדות זה בדיוק ההפך - הקשר בין הבורא לנברא הוא מלמעלה למטה.

קשר מלמטה למעלה מכונה היום במחקר האמונות בשם 'הרגש הדתי'. רגש דתי זוהי חוויה הגורמת לאדם לפנות אל הא-לוה. הוא בא לידי ביטוי בדתות השונות. הביטוי המרכזי ביותר לרגש הדתי הוא התפילה. אנשים בכל העולם כולו מפנים את בקשותיהם ומדברים דיבורים הפונים אל הא-לוה.

בתורה ישנה פרשה אחת העוסקת ברגש זה, הגורם לאדם לפנות אל הא-לוהים. זוהי פרשת "כי תשא" שמדברת על המצב שבו אין התגלות, משה נעלם, העם פונה אל אהרון (איש הדת) ואומר לו: "קום עשה לנו א-לוהים!" - 'אנו זקוקים למערך של מעשים, חוויות, אמונות דתיות, כדי לקשר בינינו לבין הא-לוהים'.

חוויה זו יכולה להיות בעלת אפיונים שונים לגמרי. היא יכולה לשאת אופי אינטלקטואלי, פילוסופי, מיסטי ועוד.

הפילוסופים האמינו שעל ידי השכל האדם קושר, מחבר את עצמו אל העליונים.

במזרח מקובל שעל ידי החוויה המיסטית, על ידי זיכוך, אדם הולך ונדבק בעולמות עליונים.

ישנו גם כיוון מתון יותר, לא פילוסופי ולא מיסטי אלא דתי: אדם מאמין שעל ידי דיבורים, מעשים, וחוויות כאלה ואחרות הוא מתקשר אל הא-לוהות. זה מצוי בדתות הגדולות בעולם, בנצרות ובאסלם.

היהדות סבורה שיש סכנה גדולה מאוד ברגש הדתי, משום שהוא בהכרח הופך להיות אלילי. הוא מודד את הא-לוהים במידתו של האדם: שכלו, רגשותיו, מיסטיותו, גופו וכדומה. מחשבה שאפשר לגמד את האינסוף לממדי מחשבת האדם. לכן כל מושג של רגש דתי נפסל ביהדות.

לעומת זה ליהדות ישנה חוויה אחרת לגמרי - הנבואה. הנבואה היא פניית הבורא לאדם. זהו גם ההבדל בין התורה לתפילה.

*

איך אפשר ללמוד תורה? אדם צריך לפתח בנפשו תכונת קבלה.

מסכת אבות פותחת במילים: "משה קיבל תורה מסיני" - קיבל! זוהי התכונה הנדרשת - משה הוא מקבל.

זהו ההבדל התהומי בין הגדרת החכם בפילוסופיה לבין הגדרת החכם ביהדות. אצל הפילוסופים 'הרב', 'החכם', הוא זה שיש לו המון תלמידים. זה הסימן שהוא מאוד חכם - סוג של גאווה. לשפינוזה יש מיליוני תלמידים הלומדים את שיטתו ומצטטים את דבריו. ביהדות זה הפוך: החכם הוא גדול בגלל הרב שאצלו למד. לכן הוא נקרא "תלמיד חכם" - הוא התלמיד של החכם. אצלנו אומרים: "תראה כמה הוא גדול - תראה ממי הוא למד", בדיוק הפוך מהפילוסופים.

רבם של הפילוסופים היה סוקרטס. פעם שאלו אותו כיצד הוא מגדיר את עיסוקו כפילוסוף, והוא ענה: "אני מיילדת!". אמו של סוקרטס הייתה מיילדת. סוקרטס נהג לומר על אמו ש"היא מיילדת גופים, אך אני מיילד נפשות". הוא מוציא לפועל את מה שנמצא אצל התלמיד. זוהי כמובן גאווה.

בספר שמות (א'-ט"ו) נאמר: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" - במילה 'מילדות' חסרה האות ו' והאותיות של 'מילדת' הן האותיות של המילה 'תלמיד'. התלמיד הוא המיילדת, הוא המיילד את רבו. הוא שואל את הרב שלו שאלות ואז עובר דרך הרב מה שרבו לימדו. התנאי לתת את התורה תלוי במסוגלות לקבל את התורה. התכונה הנדרשת ממי שמקבל תורה היא - ענווה. אם אין לו ענווה, אין לו מה לתת מפני שזה לא שלו. לכן, "משה קיבל תורה מסיני".

המהר"ל אומר כי אי-אפשר לקבל תורה מהקדוש ברוך הוא - כי מי אתה מול הקדוש ברוך הוא?! אי-אפשר כלל למדוד את הפער. אם כן, הכוונה ב"משה קיבל תורה מסיני" היא "משה קיבל תורה - מסיני" - ממדרגת "סיני" של משה שזו מדרגת הענווה. לכן גם התורה ניתנה בסיני ולא באוורסט. אם ה' היה מבקש לתת את התורה על הרי ההימלאיה, משמעות הדבר הייתה שהתורה היא משהו מאוד גבוה, מאוד רחוק, מאוד קשה להשגה, ורק בודדים יחידי סגולה יכולים להשיגה.

שאלה: האם ההפריה ההדדית בין התלמידים לבין הרב היא האינדיקציה, לעומת הפן הכמותי בלבד המונגש בדעתם של הפילוסופים? איכות מול כמות? האם זה עומק העניין?

תשובה: בוודאי שלא. ההבדל בין הפילוסופיה לבין התורה הוא, שבפילוסופיה מקור החוכמה הוא הרב, ואילו בתורה מקור החוכמה בא מחוץ לרב. זה עובר דרכו, אך הוא צריך את התלמיד כדי ליילד את רבו.

שאלה: מה ההבדל בין הרמב"ם לבין שפינוזה? שניהם יהודים, שניהם פילוסופים, שניהם מפרשים את התנ"ך. האחד בפנים, בתוך בית המדרש, השני בחוץ - מוחרם. מה ההבדל ביניהם?

תשובה: ההבדל הוא בקריטריון לאמת. כל פילוסוף שנשאל מה היא אמת ותשובתו בסופו של דבר, אחרי פלפולים, היא: 'מה שנראה לי! יש לי קריטריון שיצרתי כדי לקבוע שדבר מסוים הוא אמת'. קוראים לזה קריטריון אוטונומי. כשהפילוסוף אומר שהוא הגיע לאמת, בסופו של דבר זהו שכנוע פנימי, הוא אומר: 'זה שכנע אותי!' שכנוע על פי קריטריון פנימי שלו, עולם שהוא בונה לפי מידתו הוא. הרמב"ם לעומת זה אומר במפורש בסוף מורה נבוכים, שהחכמה באה לבאר את מה שמקובל על ידי התורה. קריטריון האמת הוא ההתאמה לדברי הנבואה. במילים אחרות הקריטריון לפי הרמב"ם הוא קריטריון הטרונומי הבא מן המסורת החיצונית לו.

*

מהי תפילה?

זהו, לכאורה, מהלך הפוך בדיוק. אדם פונה מלמטה למעלה. לכאורה, עצם זה שאדם בא וכביכול אומר ל-ה' מה לעשות (לדוגמה, לרפא מישהו) - זוהי עמדה נפשית הפוכה, זו גאווה. למשל, כשאברהם אבינו מתפלל ומבקש דברים מהקב"ה - מי נתן לו רשות לכך?! רבי נחמן אומר פה משהו עמוק מאוד:

"עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת..." -

כשאתה בעמדה נפשית של תורה - תפילתך אמתית.

בזמן התנ"ך היחידים שהתפללו היו הנביאים. רק הם ידעו מה ה' רוצה. רק מי ש-ה' דיבר אתו, יכול היה לדבר עם ה'. יוצא מזה שהתפילה במקורה איננה פניית האדם לבורא עולם, אלא תגובת האדם לפניית הבורא אליו. הקדוש ברוך הוא פונה ומדבר עם הנביא, והנביא עונה לו בתפילות, בקשות וכו'.

הנביאים היו מתפללים כי התפילה היא המשך הנבואה. המקום הראשון בתנ"ך בו מוזכרת הנבואה במילה "נביא", הוא באותו המקום בתנ"ך בו מוזכרת לראשונה תפילה (בדברי ה' לאבימלך לגבי אברהם ושרה): "וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה" (בראשית, כ'-ז') . כלומר, כיוון שאברהם הוא נביא, הוא גם יתפלל בעדך "וחיה" - כלומר, תפילתו תתקבל. גם בשולחן ערוך (אורח חיים, צ"ח) כתוב שמי שעומד להתפלל בזמננו צריך להתכונן לתפילה כדי להדמות לנביא: "ויחשוב כאלו שכינה כנגדו... וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

שאלה: איך אדע שהגעתי קרוב למעלת הנבואה? הרי זה תנאי לתפילה.

תשובה: מי שהתנבא פעם אחת בחייו - כלומר, מי שה' דיבר אתו פחות פעם אחת בחייו - יכול לשחזר מצבי נפש קרובים לזה.

שאלה: אנחנו לא נביאים. מדוע אם כן אנחנו מתפללים?

תשובה: אנחנו מתפללים בנוסח של הנביאים. כשראו נביאים אחרונים כי הנבואה עתידה להיפסק מן העולם והתפילה תהיה בלתי אפשרית, הם חיברו נוסח תפילה בו הכניסו באופן תמציתי את כל עולמם הרוחני. כשאני מתפלל בנוסח הנביאים, משהו מעולמם הפנימי דבק בי. כשאני מתפלל, אני מעין מתנבא שלוש פעמים ביום - לא ממש מתנבא, אבל קרוב לזה. כשמתבודדים, מתבודדים לפני מי שמתפללים לפניו בבית הכנסת בנוסח הנביאים. כשרבי נחמן היה יוצא אל היער כדי להתבודד, זה היה לאחר שהתפלל שחרית או ערבית בבית הכנסת.

שאלה: מדוע הרב אומר הכל בתפיסה שכלית? היכן הרגש בחינת פשיטות ותמימות של רבי נחמן? יש דברים שאינם צריכים שכל אלא רגש. כמו הדביקות בבורא, הפשיטות, ללכת לקברי צדיקים ועוד.

תשובה: הנבואה היא המולידה שכל, רגש, פשיטות וכו'.

שאלה: צריך להתחבר לצדיק ולזה קוראים חסידות. בפשיטות עצומה להתבטל לצדיקים. זוהי תורת רבי נחמן בפשיטות. לא צריך שכל! צריך להיות מחובר לצדיק. האם זה נכון? שהרב יביא מקור מרבי נחמן.

תשובה: לפי דבריך, אין צורך בלימוד ליקוטי מוהר"ן. אם לא צריך שכל, מדוע כתב רבי נחמן את ספרו?! לגבי מקור לדברי הסתכל בפסקה הבאה: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל, של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר".

שאלה: מה ההבדל בין תפילה לבקשה?

תשובה: תפילה היא מושג יותר רחב. אמנם סתם תפילה, זוהי בקשה. אך יש תפילה כללית בה אני מבקש על כל עם ישראל, ויש בקשה אישית, פרטית.

לפי זה, אם יש חיבור לתורה, התפילה נענית. אבל אם אין חיבור לתורה, התפילה לא תתקבל, כי אין למתפלל צינור. התורה היא השריד האחרון של הנבואה שעדיין נשאר בתוכנו. בסידור התפילה מקדימים קריאת שמע שהיא פרשה בתורה, לתפילת העמידה - כלומר, קודם מקבלים תורה ומתוך כך מתפללים.

שאלה: האם נכון שאם אני מרגיש שתפילתי אינה זכה, זה משום שמצב לימוד התורה שלי לא טוב?

תשובה: נכון.

כשאדם מתחיל מהתפילה, הוא מוכרח לדמיין מי הוא הקב"ה. ישנם הרבה דמיונות ולכן בדרך זו אדם בהכרח מקטין את הא-לוהות לפי מידת השכל שלו. וכפי שאמר רבי נחמן: 'א-לוהים שאין עליו קושיות הוא א-לוהים קטן'. לכן אדם צריך קודם כל לתת לריבונו של עולם לבוא אליו. האינסוף כולל אדם ולא אדם כולל את האינסוף. אדם צריך לתת לא-לוהי, לאינסוף, לעבור דרכו, לקבל את מה שיש לקב"ה לומר לו - וזו התורה.

שאלה: מדוע לדעתך הנבואה לא מגמדת את הא-לוהים למושגיו של האדם? הרי בסופו של דבר הנבואה נתפסת בכלים אנושיים.

תשובה: נכון. אך הנבואה היא דיבור, ולדיבור אין סוף, כי הדיבור מגלה את האישיות ולא רק את הישות.

ספר תהילים הוא כולו פניה של האדם לקדוש ברוך הוא. זהו ספר נפלא, ספר הספרים של התפילה. ספר תהילים מחולק לחמישה חלקים. ב"יהי רצון" שנוהגים לומר אחר אמירת התהילים, אנחנו מבקשים שכל חלק מחמשת החלקים יהיה מכוון לספר אחד מחמשת חומשי התורה שניתנה לנו.

חמשת חומשי תהילים הם התגובה שלנו לחמשת חומשי התורה. חמשת חומשי תורה כנגד חמשת חלקי התהילים - הם בסך הכל 10.

נצייר לעצמנו יד עם חמש אצבעות המושטות לאדם, וידו של האדם עם חמש אצבעות מושטת לקבל את היד מלמעלה. מזה נעשים עשרה מאמרות. 'יד'+'יד' יוצרת 'ידיד', חיבור. יוצא מזה שדווקא כשיש תורה, התפילה מתקבלת. התורה היא המכוונת את התפילה אל המקום הנכון. זה מה שאומר כאן רבי נחמן:

"דַּע, כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְכָל הַבַּקָּשׁוֹת..." -

הפוך מאומות העולם.

"...וְהַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְעַלֶּה וְנִתְרוֹמֵם בִּפְנֵי כָּל מִי שֶׁצְּרִיכִין הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי".

עצם זה שתפילותינו נענות, יוצר ומגלה מעלה מיוחדת שיש בעם ישראל, מה שאנו קוראים 'חן'. הכישרון של עם ישראל הוא שתפילתו נענית, וזה מוסיף חן וחשיבות לישראל בפני מי שהוא לא ישראל. מה שמדאיג את רבי נחמן זה שבזמן הזה עם ישראל מושפל עד שאול תחתית והחן והחשיבות של ישראל לא באים לידי ביטוי בעולם. ספר הכוזרי נקרא בשמו המקורי 'ספר הטענה וההגנה לדת הבזויה\המושפלת'. ההשתוקקות הגנוזה בתורת רבי נחמן היא השתוקקות לגאולת האומה.

שאלה: אם רבי נחמן פעל במסגרת תקופת היציאה מן הגלות, מה חשובים החן והחשיבות?

תשובה: מפני שזו כל היהדות כולה - ששם שמים יתגלה דרך עם ישראל. הכאב שחש אדם בגלות אינו יכול להיות סתם כאב מזה שהקוזקים עלולים להגיע, אלא מוכרח להיות כאב אמיתי על השכינה המתחללת.

מספרים על רבי נחום מצ'רנוביל שהגיע באחד הימים לאכסניה של איש יהודי. רבי נחום קיבל חדר מהאכסנאי ועלה לחדרו. באמצע הלילה, רבי נחום אמר תיקון חצות בבכיות וצעקות עד לב השמים. בעל האכסניה התעורר ורץ מבוהל לחדרו של רבי נחום, עמד בפתח החדר ושאל בדאגה: "מה קרה?!" רבי נחום ענה לו: "לא קרה שום דבר, אני מתפלל שיבוא המשיח". האכסנאי שאל את רבי נחום: "רבי, מה יהיה כשיבוא המשיח?" ענה לו הרב: "כשיבוא המשיח נצא כולנו לארץ ישראל". אמר לו האכסנאי: "רק רגע, אני צריך לדבר עם אשתי". לאחר כמה רגעים חזר האכסנאי ואמר לרבי נחום: "דיברתי עם אשתי ואנחנו מבקשים שלא תתפלל!" שאל רבי נחום: "מדוע?" ענה לו האכסנאי: "אשתי שואלת מה יהיה עם התרנגולות שלנו, האכסניה, המשקאות וכל מה שיש לנו?" ענה לו רבי נחום בתדהמה: "וכי אתה מעדיף שיבואו קוזקים, ישחטו אותך ואת אשתך וייקחו את התרנגולות והמשקאות וישרפו את האכסניה?" ענה לו הכפרי: "רק רגע, אני צריך להתייעץ עם אשתי". לאחר כמה דקות חזר הכפרי ואמר לרבי נחום: "רבי, אנחנו מבקשים שתמשיך להתפלל שיבוא המשיח ויקח את הקוזקים לארץ ישראל".

כדי להציל ממחשבה זו כתב רבי נחמן את מה שכתב.

עד מלחמת ששת הימים אדם היה מביא מקורות מהפילוסופיה, מהדתות - וכשהיה צריך להביא מקור מהיהדות, היה מתנצל. במלחמת ששת הימים חזר אלינו הכבוד הלאומי. כביכול על ידי מלחמה זו חזר התנ"ך והופיע בתקופה המודרנית. בלב העידן המודרני התרחש מאורע תנכי. דבר זה גרם לכל העולם כולו לחשוב באופן חדש, כי הרי אם אירוע תנכי יכול להתרחש באמצע המאה העשרים, אולי זה בא לומר לנו שהתנ"ך מפרש נכון את ההיסטוריה, או אפילו יותר מזה - אולי האופן בו היהודים קוראים את התנ"ך הוא האופן הנכון לקרוא אותו. מכאן נבעה החרדה של אומות העולם, מחזרת עם ישראל התנכית לזירה ההיסטורית, הפוליטית. החן והחשיבות של עם ישראל החלו לחזור ואחד הסימנים בימינו בשיח הרוחני בעולם הוא שמקובל להביא גם את דעותיה של היהדות.

כשהתפילות שלנו נענות, החן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם. זה מה שכתוב בספר דברים: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כ-ה' אֱ-להינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים, ד'-ז').

אצל אומות העולם הפניה היא דרך אמצעים: דרך הקדושים שלהם, דרך האלילים שלהם, דרך קטגוריות המחשבה שלהם. אצלנו הפניה היא ישירה. לכן אנו אומרים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד". אומר רש"י: "א-לוהינו ולא א-לוהי האומות". לאומות אין קשר ישיר אתו מפני שהוא לא נגלה אליהם. רש"י מוסיף לעתיד לבוא "ה' אחד" - לכל האומות, כשיהיה "ה' אחד ושמו אחד", ויתקיים: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה, ג'-ט'). לפי רש"י פסוק זה אינו תיאור סטטי של המציאות, או תיאור סטטי של אמונתנו, אלא המגמה בעתיד, זה משהו אקטיבי - "שמע ישראל!"

"כִּי עַכְשָׁו בָּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל..."

מה ההבדל בין חן לחשיבות?

חשיבות זוהי מעלה גלויה. רואים כי עם ישראל הוא עם חכם, חזק, טוב, מוסרי, יפה, זוהי חשיבות.

חן זוהי מעלה פנימית, נסתרת, שלא ניתן להסביר למה היא קיימת. 'חן' מלשון 'חינם', 'חנינה' - משהו פנימי שמתגלה. חנינה של הקב"ה היא לא קפריזה - לגבי הפסוק "וחנותי את אשר אחון" (שמות ל"ג-י"ט) חז"ל אומרים: "אף על פי שלא כדאי". ריבונו של עולם לא מחליט באופן סתמי לחון את מי שמחונן, אלא ישנה סיבה שאינה גלויה, פנימית.

שאלה: האם המונח "חן" כאן מתייחס לתורת הנסתר?

תשובה: כן. כי מי שתורת הנסתר אצלו, הוא גם כן נושא חן.

משמעות המילה חן היא ההפך מיופי. ליופי יש סיבות אובייקטיביות, ואילו החן הוא שקר - "שקר החן" (משלי, ל"א-ל') . חן אינו יפה, אך אף על פי כן הוא זוכה ליחס אליו זוכה יופי בדרך כלל. למשל, הגמרא שואלת מה זה חן ועונה שחן הוא ההפך מיופי. לדוגמא, הגמרא לומדת מפסוק "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" (אסתר, ב'-ט"ו) שאסתר המלכה היתה מכוערת - כי היא נשאה חן וזה אומר שכנראה מצד עצמה היא לא היתה יפה אלא "ירקרקת", כדברי המדרש. או כפי מילותיו של נתן אלתרמן: "בכל זאת יש בה משהו..." - זה החן. בשפתנו היום קוראים לזה "עם סגולה". הסגולה מקרינה חן, והיום החן והחשיבות של ישראל הינם גלויים. יש בעם ישראל תכונה פנימית, סגולה, חן, והחן הזה בא לידי ביטוי כשתפילותינו מתקבלות.

"כִּי עַכְשָׁו בָּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים חֵן וַחֲשִׁיבוּת הָאֲמִיתִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל נָפַל, כִּי עַכְשָׁו עִקַּר הַחֲשִׁיבוּת וְהַחֵן הוּא אֶצְלָם".

בזמן הגלות עיקר החשיבות הוא אצל אומות העולם - הם אלה המנהלים את העולם, אך איך אפשר לומר שהחן (או הסגולה) של ישראל נמצא אצלם?

בזמן הגלות אומות העולם גונבים אורות מהשכינה. כך כתוב במראה הסנה: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, מדוע לא יבער הסנה" (שמות, ג'-ג'). הנצי"ב מוולוזין מפרש: מה משה הבין כשראה את הסנה מרחוק? ומה הדבר שרצה לברר על ידי התקרבותו? כבר מרחוק משה הבין שהסנה זהו עם ישראל ומשמעות "בוער באש" - אלו הם הייסורים שעם ישראל עובר בגלות. מי גרם לייסורים אלו? מצריים ופרעה מלך מצרים המשעבדים את בני ישראל. "והסנה איננו אוכל" - מה מזין את האש? אם הסנה הוא חומר שאיננו בוער באש, ולא מתכלה על ידי הגלות, אז מהו הכוח הנותן, המזין את האש? זה מה שהטריד את משה ואת זה רצה לברר על ידי התקרבותו. "וירא אליו ה' בלבת אש מתוך הסנה" - משה מבין שהשכינה היא זו ששוכנת בבית פרעה ומזינה את כוח האומה המצרית כדי לשעבד את ישראל. יוצא מזה שהגלות קשה ממה שחשבנו - לא רק עם ישראל גלה אלא כביכול גם השכינה גלתה. זה מה שה' אומר למשה: "כי ידעתי את מכאוביו" - 'אני כואב את כאבם, זה הכאב שלי'. על זה נאמר (בברכתו של יעקב אבינו לדן): "לישועתך קיוויתי ה'" (בראשית, מ"ט-י"ח) - לכאורה, יעקב היה צריך לומר: 'לישועתי קיוויתי ה' ', אלא במילה 'לישועתך' יעקב מתכוון שכביכול גם ה' זקוק לישועה. הכאב העיקרי בגלות הוא לא רק מפני שחשיבות ישראל נמצאת אצל אומות העולם, אלא גם החן של ישראל נמצא אצל אומות העולם וחלקי אורות נגנבים משם. חלק מההנהגה הא-לוהית בעולם מפסיק לעבור דרך עם ישראל ועובר דרך אומות העולם. הדבר מפורש בספר ירמיהו: "ושמתי כסאי בעילם" (ירמיהו, מ"ט-ל"ח). המהר"ל מפראג מבאר בספרו "אור חדש" שכשם שכיסאו ושכינתו של הקב"ה היו בירושלים, עתה הוא שוכן בבית אחשוורוש בעילם.

שאלה: מהי שכינה?

תשובה: שכינה היא הנוכחות הא-לוהית המולידה ידיעה צלולה וברורה של ה'. אדום מנהל את העולם בזמן הגלות ויש בו גם קצת דעת א-לוהים. רואים את זה בכל הדיונים בחכמה הא-לוהית הנמצאת אצלם ופחות אצלנו.

שאלה: כשהרב אומר שחלק מההנהגה הא-לוהית בעולם מפסיק לעבור דרך עם ישראל ועובר דרך אומות העולם, איך זה לא משנה את מהותם בצורה עמוקה?

תשובה: זוהי בדיוק הטענה הנוצרית האומרת שהם עם ישראל. כדי שתהיה טענה, מוכרח שתהיה לה איזושהי אחיזה באמת, מולקולה של אמת. מולקולה זו מכאיבה לנו. זה מה שאומר יעקב לעשיו: "ראיתי פניך כראות פני א-לוהים" (בראשית, ל"ג - י'). איך יעקב אומר לעשיו הרשע שהוא ראה את פניו כראות פני א-לוהים? רבי צדוק הכהן מלובלין אומר על כך שיעקב אמר זאת על ניצוץ הקדושה שהיה בעשיו.

"אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי הַתּוֹרָה נִקְרֵאת 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיה [ערובין נ”ד]".

מי שרוצה לראות היכן החן של ישראל, יכנס לבית המדרש. מחוץ לבית המדרש זה לא נראה יפה - צריך להיכנס, זה דורש מאמץ להיכנס פנימה.

במהלך הגלות היו מספר גויים בודדים שנכנסו לבית המדרש והיו מתגיירים. שורה של מאורעות גרמו להם להזדמן ולראות מה קורה בפנים. בארץ ישראל זה פשוט קורה ופורץ החוצה מבית המדרש לרחוב.

"שֶׁמַּעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיה" - שמעלה חן על לומדיה ועל ידי זה מתקבלין כל התפילות והבקשות. צריך לדעת לחפש את החן בתורה, התורה לאו דווקא מופיעה תמיד ביופייה. אך מי שלומד תורה או נפגש עם לומדי תורה, פוגש את החן הנסוך על פניהם של לומדיה. התורה היא המוציאה אותנו מהשפלות, היא הנותנת לנו חן וחשיבות ועל ידה מתקבלות התפילות.

"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר".

"אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" - מדוע רבי נחמן פונה לאיש הישראלי ולא לאיש היהודי?

יש הבדל בין ישראלי ליהודי. יהודי הוא בזמן הגלות, וישראלי הוא הכינוי לעם ישראל בזמן שבית המקדש קיים. הישראלי מגלה את הקב"ה דרך הלאומיות, לא רק דרך האדם. הישראלי הוא היהודי הזוכר כי לפני היותו יהודי, היה ישראלי. "איש הישראלי" הוא היהודי המודע לשורש נשמתו, שריד לממלכת ישראל הקדומה, בעת שישבנו על אדמתנו עם מלכינו ונביאינו ושכינה השורה ביננו. מאז גלינו מארצנו, פסקנו להיות ישראל והתחלנו להיות יהודים. יש שלב בו יהודי מפסיק להיות יהודי וחוזר להיות ישראלי, זה קורה כשהוא מקים את מדינת ישראל.

במגילת אסתר מופיע פסוק מאוד מוזר הקשור לזה: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר, ט'-כ"ח). מי הם זרעם של היהודים? הנצי"ב מוולוז'ין אומר כי זרעם של היהודים הם ישראל. ימי הפורים לא יעברו מהיהודים כל זמן שהם יהודים, וגם כשיחזרו ויהיו ישראל, בכל זאת לא ישכחו את ימי הפורים (בניגוד לסברה שלחג הפורים יש מקום רק כשעם ישראל נמצא בגלות).

"בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר" - לכל דבר יש משמעות חווייתית ויש משמעות עצמותית. השכל מברר את זה ומקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר.

גם בזמן הגלות יהודי צריך לזכור כי במקורו הוא ישראלי. לישראלי יש השאיפה לעולם צלול וברור, מפני שהעולם הזה כעת הוא לא צלול ולא ברור. איש ישראלי זוכר שפעם זה היה ברור ומכוח זה הוא מחפש ומקשר את עצמו אל השכל והחוכמה שבכל דבר.

"כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא אוֹר גָּדוֹל וּמֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת, ח'-א')".

יש פה שני סוגי חכמה: חכמה שאינה מאירה את הפנים, שהיא חוכמה לא אמיתית, וחכמה המאירה את הפנים - החכמה האמיתית.

הפילוסופיה מכירה את הדברים כאובייקטים, גם הא-לוהים מוכר לה כאובייקט - כ"סיבה הראשונה", "הקטגוריה של הקטגוריות", "ראשית כל ההוויה".

אצלנו, הקדוש ברוך הוא הוא מישהו האומר את המילה היפה "אני", "אנוכי". החכמה האמיתית היא החכמה המאירה את הפנים ומפגישה עם האישיות. חכמה שיש בה אישיות מגלה את הרצון שמאחורי החכמה.

היה אפשר לחשוב שחכמת אדם תאיר מוחו, תאיר ליבו, אבל רבי נחמן אומר: חכמת אדם תאיר פניו. החכמה האמיתית היא לא החכמה האינטלקטואלית, אלא חכמה שיש לה גילוי דרך הפנים.

מה מיוחד בפניו של האדם לעומת עורפו? מהי הארת הפנים?

דרך הפנים מגלים את האישיות והרצון. אין אדם שאין לו איזושהי הארה בפניו בדרגה כזו או אחרת, וזה ההבדל בין פני אדם חי לפני אדם מת - זיו פניו של המת נעלם. כשמדברים על החוכמה בעם ישראל מדברים לא רק על חוכמה אינטלקטואלית בלבד, אלא חכמה המגלה את אישיות ורצון הבורא. זה השכל שהאיש הישראלי צריך לחפש בכל דבר.

"וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב. כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'רֵאשִׁית חָכְמָה' (תהילים, קי"א-י'). וזה בחינת 'וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם' (בראשית, כ"ז-ל"ו), וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס: 'וְחַכְּמַנִי'. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ".

"וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב" - חכמה המאירה את הפנים היא חכמה המיוחדת, לא לאריסטו או לסוקרטס, אלא זו חכמתו של יעקב אבינו.

"כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה" - יעקב זוכה לבכורה. בכורה זו חכמה, אם כן יעקב הוא בחינת חכמה.

"וזה בחינת "וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם", וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס: 'וְחַכְּמַנִי' " - עשו אומר: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני". כלומר, יעקב נקרא יעקב על שם 'העקבה'. מהי 'העקבה'? אונקלוס תירגם 'ויעקבני' כ'וחכמני' - כלומר, החוכמה היא יעקב.

"וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ. כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" -

האם יעקב הוא השמש? בפרשת "ויצא" ישנו פסוק האומר: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית , כ"ח-י"א). "בא השמש" - שקעה השמש במקום השקיעה. כשיעקב אבינו יוצא לגלות, זו שקיעת השמש. נכנסים ללילה הארוך של הגלות. מצד שני, הביטוי "בא השמש" קצת מוזר. ביאת השמש משתמעת כזריחה ולא כשקיעה. בעברית 'לבוא' פירושו - 'להיכנס'.

הכוונה כאן היא כי באה שמשו של עשו. אנחנו מפסיקים לנהל את העולם בזמן הגלות ועשו מנהל את העולם במקומנו.

מובא בתלמוד כי ארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש חכמי הסנהדרין קיבלו החלטה להפסיק לדון בדיני נפשות, מפני שהיו הרבה מאוד רציחות, ואילו היו צריכים לדון, היו מוציאים להורג אנשים בכל יום. חכמי הסנהדרין לא אהבו להרוג, לכן לא פתחו כלל תיקים אלו, והפסיקו כליל לדון בדיני נפשות.

אך מה יהיה עם הרוצחים במצב כזה? מי ידון אותם? חכמי הסנהדרין השיארו לרומאים לדון את הרוצחים. נוצר מצב שבזמן מסוים בהיסטוריה הרמנו ידיים ולא הפעלנו את כל תוקפנו הפוליטי. בזמן כזה, עשו עושה זאת במקומנו - "בא השמש".

הרב קוק בספרו "אורות" (המלחמה, פסקה ג') אומר כך:

"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי" -

פעם היתה לנו ממלכה והפסקנו לנהל אותה מאונס, כי הרומאים הרשעים נלחמו בנו.

באופן גלוי התנגדנו, אך באופן פנימי היינו מרוצים, סוף סוף היינו משוחררים מלטפל בענייני מדינה.

"...עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" -

רעיון שיבת ציון הציוני החל להופיע יחד עם הופעת הרעיון הדמוקרטי באירופה. כששמענו שצאצאי עשו החלו לדבר במונחים של עולם לא ברברי: חרות, שוויון, אחווה ועוד. כשרוב העולם החל לדבר כך, הגיע הזמן של שיבת ציון.

"...יעקב שלח לעשו את הפורפירא" -

את בגד המלכות.

"...'יעבר נא אדוני לפני עבדו'. אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח לייסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו".

יש זמנים בהם יעקב מושל ויש זמנים בהם אדום מושל. זו גם הסיבה לכך שכשאנו יוצאים מן הגלות אנחנו מבקשים רשות מאדום. יעקב חוזר מבית לבן לארץ ישראל ושולח שליחים לעשיו אחיו ומבקש לחזור הביתה.

גם משה ביקש מאדום רשות להיכנס לארץ: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום" (במדבר, כ'-י"ד).

גם כשחזרנו לארץ בתש"ח, בקשנו רשות מהגויים והם נתנו.

כשחוזרים אל משפחת העמים ומבקשים לתפוס מקום בפוליטיקה הבין לאומית, מבקשים רשות ממי שניהל אותה עד עכשיו - זה מעין נימוס.

זה מה שרבי נחמן אומר כאן:

"בא השמש" - השמש היא חכמה הנמצאת אצל יעקב, לא תמיד זה גלוי, יש תקופות בגלות ששמש זו שוקעת.

שאלה: מדוע זו בחינת יעקב ולא בחינת אברהם, יצחק, או משה?

תשובה: אצל אברהם הזהות הישראלית עדיין לא הייתה שלמה. כמו כן אצל יצחק. אצל יעקב הזהות הושלמה מפני שאצלו היה איחוד המידות. לאברהם אבינו היתה מידת החסד בלבד, ליצחק הייתה מידת הדין בלבד. מזה לא בונים את האומה הישראלית. רק מחיבור החסד והדין יכולה להיווצר זהות יעקב שיש לה פנים המגלים את הרצון העליון.

הקשר בין יעקב לשמש מופיע גם בחולומותיו של יוסף:

"וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ? הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה? וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית, ל"ז, ט'-י"א).

האחים לא אהבו לשמוע את סיפור החלום. השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים ליוסף. האחים הם הכוכבים בחלום, אך מי הם השמש והירח? ומדוע שהם כולם לא יבואו להשתחוות ליוסף? התשובה הניתנת בדרך כלל היא שרחל מתה ולכן האחים ויעקב חשבו שהחלום כולו הוא דברים בטלים. אך בהמשך כתוב: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר", ורש"י מפרש: "שמר את הדבר - מצפה היה לראות מתי יתקיים". יעקב ידע שזה לא הפירוש האמיתי והוא השמש והירח הם לא יעקב ורחל אלא הם יעקב עצמו. יעקב הוא ירח מצד תכונתו הטבעית, והוא גם עשיו כי קנה את תכונתו של עשו במאבקו עם המלאך, שרו של עשו.

עם ישראל הוא לא ישראל כל זמן שהוא לא גם יעקב וגם עשו. יעקב + עשו = ישראל.

בספר בראשית כתוב: "וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ" (בראשית, כ"ז-כ"ב). כיצד יצחק מברך אדם שאינו יודע מי הוא? אם הקול הוא קול יעקב, והידיים ידי עשו, האם הוא יעקב או עשו? בכל זאת יצחק מברך אותו, מפני שסוף סוף יש פה אדם עם קול יעקב ועם ידי עשו והוא ראוי לברכה כי זה - ישראלי.

כשיעקב חוזר מלבן לארץ ישראל הוא נאבק בלילה ההוא עם שרו של עשו. לפני עלות השחר אומר יעקב לשרו של עשו: "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי" (בראשית, ל"ב-כ"ז) - 'תן לי משהו ממך, משהו מכוחך שיבוא אלי' - "וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (בראשית, ל"ב-ל'). מיד אחר כך כתוב: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (בראשית, ל"ב-ל"ב). עד עכשיו השמש זרחה לעשו, עכשיו כשלקח יעקב את כוחו של עשיו ויצא מן הגלות, השמש זורחת לו. יחד עם שיבת ציון החוכמה חוזרת להיות גלויה.

בליקוטי מוהר"ן זה כתוב בצורה תמציתית:

"וְזֶה בְּחִינַת יַעֲקב. כִּי יַעֲקב זָכָה לַבְּכוֹרָה שֶׁהוּא רֵאשִׁית, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'רֵאשִׁית חָכְמָה' (תהילים, קי"א-י'). וזה בחינת 'וַיַּעַקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם' (בראשית, כ"ז-ל"ו), וְתַרְגּוּם אוּנְקְלוֹס: 'וְחַכְּמַנִי'. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ".

זה בחינת שמש כשיעקב באמת זוכה לבכורה וחוזר לארץ ישראל. כפי שאומר לו המלאך: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית, ל"ב-כ"ט). רש"י מפרש: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה כי אם בשררה וגלוי פנים" - ואז באמת זורחת לו השמש. שיבת ציון בימינו אינה רק שיבה פוליטית אלא גם החזרה אלינו של החכמה הקדומה - חכמת הנבואה. היא זו שיכולה להאיר את התרבות האנושית.

שאלה: מה פירוש 'לקנות מידתו של עשו'?

תשובה: לקנות את הכישרון לנהל את העולם. הכישרון לנהל את העולם הזה דורש יכולת להקים צבא, לנצח את הדברים בשפת הפילוסופיה האנושית, הכישרון הטכנולוגי וכד' - את כל זה למדנו מאדום. וכי בישיבות למדו איך להקים צבא?! למדנו להקים צבא דרך הקצינים שלנו ששרתו בצבאות עשו. גם את הקמת מוסדות המדינה, האוניברסיטה ועוד, למדנו מהם. יוסף הצדיק ממשפחת יעקב הוא הקרוב ביותר לתכונת עשו. יוסף מנהל את מצריים. לכן כתוב אחרי לידתו: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן: שלחני ואלך אל מקומי וארצי" (בראשית, ל'-כ"ה), ורש"י מפרש: "נולד שטנו של עשו". 'יוסף' בגימטריה 'ציון'. הציונות נולדה - אפשר לחזור לארץ.

"כִּי הַשֵּׂכֶל הוּא מֵאִיר לוֹ בְּכָל דְּרָכָיו כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" - גם הרמב"ם בהקדמה למורה נבוכים מתאר את האדם כנתון בחשיכה גדולה, כאדם המהלך באפילה, ביער חשוך. הוא עלול בכל רגע ליפול, להיפגע, להיטרף, אין הוא יודע את דרכו ואיך ייצא משם, הוא במבוכה גדולה. אבל, ממשיך הרמב"ם, מידי פעם יש ברק המאיר פתאום את כל היער. לחלקיק שניה אחד האדם מצליח לראות את העולם כפי שהוא באמת. מיד אחר כך מסתלק אור הברק, ואז נותר הזיכרון עליו אנו נסמכים. לעיתים האדם זוכר דברים שהוא השיג לפי שעה ונעלמו ממנו, אך הזיכרון מדריך אותו. רבי נחמן אומר אותו הדבר בסגנונו המיוחד שהחכמה היא שמש:

"וְזֶה בְּחִינַת: 'וְארַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם' (משלי, ד'-י"ח)..."

שאלה: מה ההבדל בין דרך לאוֹרַח?

תשובה: דרך היא מסלול כבוש לכולם. כולם יודעים שזו הדרך. אורח הוא שביל פרטי בו אדם בוחר ללכת.

"אורח צדיקים" - לפעמים רואים צדיק הולך בדרך משלו, דרך שאחרים לא הולכים בה, שביל משונה וחשוך, או ליתר דיוק: דרך שרק רשעים הלכו בה עד עכשיו. לא ראינו צדיקים מהלכים בה. כשרואים צדיק הולך בדרך זו, כולם שואלים מה קרה לצדיק והאם הוא השתגע. אך אורח צדיקים הוא כאור נוגה. הצדיק הולך בה כדי להוציא דרך זו מידי הרשעים, להפוך אותה לדרך צדיקים.

"אור נוגה" - זהו אור הבוקע מתוך החושך, על הגבול בין החושך לאור. במונחים ערכיים זהו אור ספק טמא ספק טהור. כשאור נוגה נפרד מהקודש - הוא טמא. כשהוא מחובר אל הקודש - הוא טהור, בחינת תוספת חול על הקודש. כשהחול הוא טוב, אנחנו מחברים אותו אל הקודש. אור נוגה 'הוֹלֵךְ וָאוֹר' עד שיתבסס היום ויכונן - 'עַד נְכוֹן הַיּוֹם'. רק אז כולם מבינים שהדרך בה הלך אותו צדיק היא הדרך בה כולם היו צריכים ללכת.

דוגמא לדבר זה: בעבר רק גויים היו מתעמלים. כתוצאה מזה הגויים היו חזקים והיהודים חלשים. היו יהודים שהחליטו שצריכים להתעמל כדי להיות חזקים. הם לא היו כל כך כשרים ולכן כינו אותם 'גויים!'. היום כולם מתעמלים - גם דתיים - כי הבינו שזה בריא ונכון כך לעשות.

שאלה: מה מציל אותי מהסובייקטיביות של השכל שלי?

תשובה: השתדלות. עד שה' יאיר פניך.

שאלה: מהו המושג "בחינת" אצל רבי נחמן?

תשובה: רבי נחמן משתמש במילה זו באופן אסוציאטיבי כדי להסביר איזשהו מושג. לדוגמא, כשהוא אומר שיעקב הוא בחינת חכמה (כלומר, יעקב פירושו חכמה) כי אונקלוס תרגם ויעקבני - ויחכמני', הוא לא הסביר בעומק הדברים מדוע יעקב זה החכמה, אלא הוא עשה קיצור דרך. זוהי אחת הבעיות בלימוד רבי נחמן: מרוב 'בחינות' לא חושבים מה ההיגיון שמאחורי הדברים. לכן נכתבים היום כל כך הרבה ספרים להסביר את ליקוטי מוהר"ן ולהסביר שזהו לא משחק מילים אלא יש בזה עומק.

"...וְזֶה בְּחִינַת חֵית, לְשׁוֹן חִיּוּת, כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַחָכְמָה תְחַיֶּה" (קהלת, ז'-י"ב) וְכוּ'".

'חכם' בגימטריה = 'חיים'. ישנה חכמה קפואה, לא מחייבת, וישנה חכמה מחייה, כמו שכתוב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת, ז'-י"ב).

אַךְ מֵחֲמַת שֶׁאוֹר הַשֵּׂכֶל גָּדוֹל מְאד אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת אֵלָיו כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינַת נוּן שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ" (תהילים, ע"ב-י"ז), וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'לְשׁוֹן מַלְכוּת'. וְזֶה בְּחִינַת לְבָנָה,..."

רבי נחמן הציב בפנינו דרישה קשה מאוד להשגה: "איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר" - אך איך מגיעים לזה? מי יכול להשיג את החכמה? הרי השכל שבכל דבר הוא שמש מאירה?!

התשובה היא - על ידי הענווה. נ' = ענווה. תכונה הכרחית להבנת התורה היא לפתח בנפש תכונה של קבלה. אם אדם לא יפתח בנפש תכונה של קבלה, התוכן יהיה גבוה מדי מלהיכנס אל תוכו. אין המלא נכנס לתוך המלא. מלא יכול להיכנס אל תוך הריק. פיתוח תכונת הקבלה בנפש זה דורש לסלק מהנפש את כל הדעות הקדומות.

לדוגמא, יש אמירה חסרת כל היגיון: 'אני רציונליסט!' מה זה רציונליסטי? בדרך כלל כשמתגאים בביטוי 'אני רציונלי', משמעות הביטוי היא: 'יש מסקנות אליהן אני לא מוכן להגיע'. כלומר, אדם קבע מראש מהו מרווח המסקנות אליו המחשבה שלו יכולה להגיע. זוהי בעצם סגירות. כדי להגדיל את השכל צריך להיפתח. זה דורש מבחינה מסוימת חוש הומור. למי שאין חוש הומור אין יכולת לפתח רעיונות חדשים.

לפני עשרות שנים אלברט איינשטיין כתב ספר מצחיק מאוד, "תורת היחסות הכללית", בו הוא מסביר בשפה פשוטה ביותר כיצד הוא הגיע לתורת היחסות. מדהים כיצד ספר כל כך עמוק כתוב בצורה כל כך פשוטה. דבר אחד מורגש בכל שורה - חוש ההומור של איינשטיין.

כדי להיפתח לשכל העליון צריכה להיות יכולת פתיחות. רבי נחמן מכנה פתיחות זו בשם נ'. כדי לזכות ב-ח' (חכמה) עליך לזכות לבחינת נו"ן שהיא בחינת מלכות. מלכות זוהי היכולת לקבל: המלך מקבל את מלכותו מאחרים, אין מלך בלא עם. המלך הוא האישיות הכוללת. כדי להיות מלך, צריך להיות ריק. אם יש למלך איזושהי גאווה או התנשאות, זה ממעט אוטומטית את מלכותו. לשורש מ.ל.ך יש ביטוי דומה בחז"ל: להימלך, להתייעץ, אין מלך בלי עצה - כפי שאנו מתפללים בתפילת שמונה-עשרה, "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".

יש עוד קשר בין ענווה ליכולת להשיג חכמה. כפי שאומר המהר"ל, דרך האמת רחוק משימצא. לפי זה, המהר"ל אומר בהקדמה לספרו "תפארת ישראל" שבברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ללמוד תורה", שמברכים אותה בכל יום בבוקר, כוונת המילים "ללמוד תורה" היא לכוון לאמת. יוצא מזה שכמעט כל הזמן היינו מברכים ברכה לבטלה או ספק ברכה לבטלה, כי איך נדע אם כוונו לאמת?! אחינו האשכנזים מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". כל אחד יכול לעסוק בתורה - בין אם מכוון לאמת ובין אם אינו מכוון לאמת. אדם מתעסק בתורה, וזו בחינה מסוימת של ענווה כלפי אותו גילוי של חוכמה - רק בתנאי שיש לו ענווה כזאת החכמה באה בליבו.

שאלה: לכאורה ענווה היא מסוכנת, כי אדם עלול לקבל גם את כל השטויות בעולם.

תשובה: לא נורא. ככל שאדם יותר עניו, יקבל הכל. מתי השטויות הן שטויות? כשהן מבודדות. אך כשהשטויות הן חלק ממכלול, הן מקבלות משמעות. אדם יוכל לכוון אל האמת כשהוא יהיה פתוח להכל ממש. רק אז השטויות מוצאות את מקומן. רבי יהודה הלוי אמר שיש אנשים שיש להם אמונה טבעית. הם כל כך מחוברים אל האמת, שכאשר הם שומעים דעה של שטות, הם מיד יודעים איפה מקום הטעות. השטויות מתבררות כשלומדים את הכללות. אם אדם לומד קצת חכמה, קצת שטות, הוא יהיה מבולבל. אך אם אדם לומד הכל, הוא מיד רואה איפה האמת ואיפה השטות. אם אדם לא יודע להבחין בין אמת לשטות, סימן הוא כי לא למד מספיק. עליו ללמוד יותר כדי שהדברים יתבררו.

"כִּי הַלְּבָנָה אֵין לָהּ אוֹר מֵעַצְמָהּ כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵהַשֶּׁמֶשׁ. וְזֶהוּ בְּחִינַת מַלְכוּת, דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם אֶלָּא מַה שֶּׁמְקַבֶּלֶת מִן הַחֵית, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת שֶׁמֶשׁ כַּנַּ"ל..."

עמנואל קנט אמר שכל ההכרות של האדם הן סובייקטיביות ייחוסיות - כלומר, כשאדם מבין משהו, זה לא שהוא מבין את עצם הדבר, אלא הוא מבין את איך הדבר בא אליו.

רבי שמואל אלכסנדרוב היה ידידו של הרב קוק והם התכתבו בשאלות גדולות באמונה. רב אלכסנדרוב נתפס לאופנה שהיתה בסוף המאה ה-19 - 'השיבה אל קנט'. הרב קוק כתב לו (באיגרת מ"ד המופיעה בספר אגרות הראי"ה):

"לא לקנט נשוב, כי אם לים סוף, לסיני, לירושלים, לאברהם, למשה, לדוד, לרבי עקיבא, לרשב"י, ולכל אהובינו שהם חיינו ומשוש ליבנו עדי עד... מעולם ידענו ולא הוצרכנו לקנט שיגלה לנו רז זה, שכל ההכרות האנושיות הנן סובייקטיביות ייחוסיות. זאת היא המלכות דליית לה מגרמה כלום...".

הרב קוק משתמש באותם מקורות בהם משתמש רבי נחמן.

"...והיא בית הכנסת או ירח המקבל את מאורות, וכל מעשינו, רגשותינו, תפילותינו, הגיוננו, הכל תלוי בזאת אני בטוח...".

נחזור לליקוטי מוהר"ן:

"...וְנַעֲשֶׂה: "אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (ישעיהו, ל'-כ"ו)..."

אם אדם ידע לקבל, הוא יוכל לעלות למדרגת החכמה. חכמת הקודש מרוממת את האדם אליה. הרב קוק כותב באורות הקודש (חלק א'):

"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות עניינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן".

כלומר, האדם שלומד חכמה כלשהי בעולם לא עולה אל מדרגת החכמה. לדוגמא, אדם הלומד מתמטיקה אינו הופך למספר והלומד גיאומטריה ואינו הופך למשולש. מה שאין כן חכמת הקודש - היא נעלה בזה שהיא מרוממת את העוסק בה אל מדרגתה. גם כאן רבי נחמן אומר: "וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה".

"...אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַשֵּׂכֶל וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר זֶה בְּחִינַת עֵשָׂו שֶׁבִּזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה" (בראשית, כ"ה-ל"ד), דְּהַיְנוּ הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל בְּחִינַת: "לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (משלי, י"ח-ב')..."

גדולי החכמים של אומות העולם מכונים פילוסופים. 'פילו' = אוהב. 'סופיה' = חכמה. זו ההכרה כי אדם אוהב את החכמה אך התייאש מלהגיע אליה. התרבות המערבית איננה מעוניינת בחכמה באמת, אלא מעוניינת בהתעסקות בחכמה. החכמה היא אובייקטיבית, היא שמש מאירה, אדם לא יכול לגשת לשם. החיסרון הראשי בפילוסופיה הכללית הוא שקריטריון האמת הוא פנימי. הפילוסוף קורא אמת למה שנראה לו - איך שלא נסובב את זה, הפילוסוף מחליט כי זו אמת כי כך הוא החליט. בסופו של דבר זו התגלות ליבו - כדברי רבי נחמן: "לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ".

לעומת זה, תלמידי חכמים לומדים את דבר ה' הנגלה אל הנביאים ומשתמשים בשכל כדי להבין מה הנביאים אמרו. אנחנו מפרשים באופן אינטלקטואלי את מה שאבותינו הכירו באופן חוויתי. לכן נאמר על עשו: "לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה" - הוא לא רוצה להבין על פי התגלות הנקראת תבונה - "כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" - הקריטריון אצלו הוא פנימי.

"...וְזֶה בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה בְּחִינַת לְבָנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" (ישעיהו, כ"ד-כ"ג) וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע".

רבי נחמן אומר כאן כי ההחלטה לאן לכוון את החכמה היא החלטה מוסרית. אדם מפתח דרכי מחשבה מסוימות מפני שהוא טוב, ומפתח דרכי מחשבה אחרות כי הוא רע. אדם מחפש את ההצדקה התיאורטית ליצר הטוב, או את ההצדקה התיאורטית ליצר הרע.

"כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא "מִסְכֵּן וְחָכָם" (קהלת, ד'-י"ג), בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא "מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" (שם) בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל, בְּחִינַת "לא יַחְפּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה" (משלי, י"ח-ב') וְכוּ', כַּנַּ"ל".

בסיפור "מעשה בחכם ותם" של רבי נחמן החכם מסתבך מאוד בפילוסופיה ובחוכמות ולא מצליח לצאת מזה עד שהתם מוציא אותו מהביצה בה שקע. התם מתמנה כבעל תפקיד בבית המלך. כיוון שהוא משמש בבית המלך, הוא קונה קצת חכמה, כי כך דרכם של הנמצאים בבית המלך שעוסקים בחוכמות, ואז החכמה שהוא קונה היא חכמה בריאה. על ידי החכמה שהתם קנה הוא מצליח להוציא את החכם מהבוץ. יש חכמה שיסודה בתם.

"וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִתֵּן כּחַ לִבְחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה לְהִתְגַּבֵּר עַל מַלְכוּת דְּסִטְרָא אָחֳרָא..."

בכל אדם יש שתי נטיות: נטייה למלכות שטחית, מלכות דסיטרא אחרא (דהיינו החכמה הפילוסופית שהיא חיצונית), והנטייה לחכמה של סיטרא דקדושא - מלכות הקדושה בה יש את הכרת הפנים.

"...וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע" (ברכות, ה'-א')".

רואים כאן בצורה בולטת מאוד מהו הרקע לתורתו של רבי נחמן - המלחמה בכפירה. רבי נחמן צפה מראש שזאת תהיה הסוגיה המרכזית שתעמוד בעולם מתקופתו ואילך. לכן הוא מכין אותנו למלחמה הזו.

"וְעַל יְדֵי מַה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה? עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא עוֹסֵק בְּכחַ (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שָׁם: "לְעוֹלָם יַרְגִּיז וְכוּ' - אִי אָזִיל מוּטָב, וְאִם לָאו - יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה"). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ" (קידושין, ל'-ב'). כִּי עַל יְדֵי הַתּוֹרָה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. וַאֲזַי מְקַבֶּלֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת נ', חִיּוּת מִן הַחָכְמָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת ח', וְנִתְחַבֵּר וְנִתְקַשֵּׁר הַח' וְהַנ' וְנַעֲשֶׂה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה. וּכְשֶׁזֶּה קָם, זֶה נוֹפֵל וַאֲזַי נוֹפֵל וְנִתְבַּטֵּל מַלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', צַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם, וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע, י"ד-י'). הַיְנוּ עַל יְדֵי דַּרְכֵי ה', הַיְנוּ הַתּוֹרָה, עַל יְדֵי זֶה הַצַּדִּיקִים, שֶׁדְּבֵקִים בַּמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה הֵם נִתְחַזְּקִים וּמְקַבְּלִים כּחַ עַל יְדֵי זֶה "וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" בְּחִינַת מַלְכוּת הָרְשָׁעָה בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע, שֶׁנּוֹפֵל וְנִכְנָע עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, כַּנַּ"ל".

ה - ח' וה- נ' מתחברים ועל ידי זה נעשה "חן".

"וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקַבְּלִים כָּל הַתְּפִילּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת כִּי עִקָּר מַה שֶּׁאֵין נִתְקַבְּלִין הַבַּקָּשׁוֹת הוּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַדְּבָרִים חֵן וְאֵין נִכְנָסִין בַּלֵּב שֶׁל זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּאִלּוּ אֵין בְּלִבּוֹ מָקוֹם שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ..."

כשאחד מבקש משהו מהשני והשני דוחה אותו למחר, זה מפני שהראשון לא מצא חן בעיני השני - כאילו אין מקום בליבו, ליבו מלא בעצמו ולכן לא מצא חן.

"...מֵחֲמַת שֶׁאֵין לְהַמְבַקֵּשׁ חֵן, שֶׁיִּכָּנְסוּ הַדְּבָרִים בְּלִבּוֹ שֶׁל זֶה, שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ אֲבָל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִתְחַבְּרִין וְנִתְקַשְּׁרִין הַנ' וְהַח' כַּנַּ"ל, וְנַעֲשֶׂה חֵן וְעַל כֵּן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה: "יַעֲלַת חֵן" וַאֲזַי זוֹכֶה שֶׁדְּבָרָיו הֵם דִּבְרֵי חֵן, וַאֲזַי נִתְקַבְּלִין דְּבָרָיו וּבַקָּשׁוֹתָיוכְּמוֹ מִי שֶׁמְּדַבֵּר דִּבְרֵי חֵן שֶׁנִּכְנָסִין הַדְּבָרִים בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ דְּהַיְנוּ זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ וְזֶה בְּחִינַת ת' הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁנִּתְחַבְּרוּ וְנִתְקַשְּׁרוּ הַחֵי"ת וְהַנּוּ"ן וְנַעֲשָׂה בְּחִינַת חֵ"ו עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה בְּחִינַת תָּ"ו, שֶׁהוּא לְשׁוֹן חֲקִיקָה וּרְשִׁימָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהִתְוִיתָ תָּו" (יחזקאל, ט'-ד') כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נֶחְקָק וְנִרְשָׁם מָקוֹם בְּלֵב הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְקַבֵּל הַבַּקָּשָׁה כִּי עַל יְדֵי הַחֵן נִתְקַבְּלוּ דְּבָרָיו נִמְצָא, שֶׁבְּחִינַת הַחֵ"ן חָקַק מָקוֹם בְּלֵב זֶה שֶׁמְּבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ דְּבָרָיו בְּלִבּוֹ, וִיקַבֵּל בַּקָשָׁתוֹ וְהַחֲקִיקָה וּרְשִׁימָה זֶה בְּחִינַת תָּ"ו כַּנַּ"ל וְזֶהוּ "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת, ט'-י"ז). נַחַת דַּיְקָא, הַיְנוּ בְּחִינַת חֵן הַנַּ"ל וְהַת הַנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה אוֹתִיּוֹת נַחַת, וְאָז נִשְׁמָעִים דְּבָרָיו, וְנִתְקַבֵּל בַּקָּשָׁתוֹ כַּנַּ"ל".

המילה נחת מורכבת משלוש אותיות: נ.ח.ת. עיקר הדיון היה על האות נ' והאות ח'. ח' היא סוג של חכמה, ח' מלשון 'חיות'.

ישנם שני סוגי חכמה: חכמה שמחייה וחכמה שאינה מחייה.

חכמה לא מחייה היא חכמה פורמלית העוסקת בידיעת הדברים מצד עצמם, בלא שתהיה לזה נגיעה לשינוי הרצון אצל האדם. אדם יכול להסכים שדבר מסוים הוא אמת, אך זה לא ישנה אותו, לא יפעל על הרצון שלו.

מאחורי החכמה יש מקור החכמה. הוויכוח בין הפילוסופיה לנבואה הוא האם המקור הזה הוא מישהו או משהו, האם זה מעין 'תוכנת המחשב הגדולה בקוסמוס' או בעל אישיות ורצון המגלה את רצונו.

בפילוסופיה מדברים על חכמה המנותקת מהרצון, חכמה סתמית, המגלה משהו, בעוד שביהדות אנחנו, תלמידי הנביאים, למדנו שמי שמתגלה בחכמה הוא מישהו. מאחורי החכמה המסדרת את כל המציאות יש מישהו, ודרך העולם, דרך התורה, אנחנו פוגשים את "מי שאמר והיה העולם", ולא מה שמחולל את העולם. זה ההבדל בין חכמת עשו לחכמת יעקב. בחכמת עשו אין מישהו, בחכמת יעקב יש מישהו, יש גילוי פנים. כפי שדוד המלך כבר אמר בתהילים: "מבקשי פניך יעקב" (תהילים, כ"ד-ו') - 'יעקב מבקש את פניך, עשו לא'.

נרחיב בנושא הזה.

בספר בראשית יצחק מברך את בניו בשתי ברכות. ברכות אלה מאוד דומות מבחינת תוכנן. את יעקב יצחק מברך כך: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-להִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ" (בראשית, כ"ז-כ"ח). את עשו הוא מברך כך: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (בראשית, כ"ז-ל"ט).

שניהם קיבלו בסופו של דבר גם מטל השמים וגם משמני הארץ. ההבדל בין שתי הברכות הוא שהסדר שונה. עשו נותן חשיבות למשמני הארץ ופחות לטל השמים, ואילו יעקב נותן חשיבות רבה יותר לטל השמים ופחות למשמני הארץ. הבדל נוסף הוא הבא. כתוב: "וְיִתֶּן לְךָ". מה המשמעות של האות ו' בתחילת הפסוק? זו אפילו לא ו' ההיפוך, כי אחרת היה צריך לכתוב "ונתן לך" - לשון עתיד. זוהי ו' החיבור והיא באה להוסיף. חז"ל אומרים משמעות "ויתן" פה היא 'ויחזור ויתן' - אין הפסקה לנתינה, זוהי נתינה מתמדת.

שאלה: מהי נתינה מתמדת?

תשובה: למשל, שני אנשים באים ומבקשים ממני להחזיר להם חוב, נאמר 1000 ₪ לכל אחד מהם. את האחד אני מחבב ואת האחר לא. לזה שאיני מחבב אני מחזיר את מלוא הסכום מיד ושולח אותו לדרכו. זה מה שנאמר: "מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" - קח הכל, לא יחסר לך דבר, רק אל תחזור אלי שוב. לשני - שאותו אני אוהב מאוד, שמח לקראתו ורוצה בקרבתו - אני נותן מעט מרוב חביבותו כי אני רוצה לראותו עוד ועוד. 'יתן ויחזור ויתן'. מבחינה מסוימת זה נראה פחות טוב. כי הראשון, אותו אני מחבב פחות, קיבל בעצם הכל. אך, מצד שני, אין כאן מפגש פנים אל פנים - ישנו מפגש לרגע, ומיד נעלם.

עם ישראל בחיסרון מתמיד, בצימאון בלתי רווי כדי להמשיך ולהמשיך את הנתינה. לכן יעקב נקרא יעקב - כי הוא תמיד עוקב. לא כן עשו - עשו עשוי.

החכמה שעתיד עשו לפתח היא חכמה, פילוסופיה שמטרתה להסביר ה-כ-ל! בעולם המערבי - עולמו של עשו - ישנן שיטות פילוסופיות שונות. כל פילוסוף אומר: 'אני הוא זה שסוף-סוף מצאתי את המפתח שיסביר הכל'. אם יש מפתח שמסביר הכל, אז אין שום מגע עם מה שמעבר לכל. האדם כלוא, סגור בתוך כלא מנטלי, קוסמי. זה נורא, זה עולם ללא תקווה. זהו עולמו של ברוך שפינוזה שרצה להסביר הכל, אפילו את הא-לוהים הוא הכניס לתוך הטבע - בעולם כזה אין תקווה, אין לאן להתקדם.

לא כך בעולמם של נביאי ישראל. בעולמם יש תמיד מקום לנשימה נוספת, לטרנסנדנטיות, למעבר.

זה ההבדל בין היצר הטוב ליצר הרע. יצר הרע אומר: 'אין בעולם יותר ממה שיש בעולם'. יצר הטוב אומר: 'יש תמיד לאן לשאוף'. לכן שאיפתו של היצר הטוב היא הנתינה המתמדת.

עד כאן האות ח'.

האות נ' היא זו שמאפשרת לקלוט את החכמה. חכמה שיש בה אישיות, חכמה אינסופית. היכולת לקבל, או בשפת המקובלים - מלכות, היכולת להיות כלי קיבול למה שגדול ממך.

בעוד שחכמת אומות העולם היא חכמה סגורה, בעם ישראל זוהי חכמה פתוחה. לכן החכם בעם ישראל לא נקרא 'חכם' אלא 'תלמיד חכם': הוא תלמיד של מישהו חכם ממנו, הוא למד אצל החכמים. לפי ההגדרה היהודית, רב הוא מי שהיה לו רב.

ח'+נ'='חן'. אדם שיש לו ה-נ' וה-ח', החיות המחייה את בעליה, זוכה למצוא חן. כשזה נעשה כראוי זה מוטמע באדם בהטבעה מתמדת ומתווה בנפשו, ואז הוא זוכה ל-ת' (כמו 'תו קניה'). נ'+ח'+ת'=נחת. לכן נאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת, ט'-י"ז).

שאלה: מה ההבדל בין חכמה המחייה לדמיון מחייה?

תשובה: הדמיון לא מחייה. הדמיון נותן דמיון של חיות. ע"י הדמיון אפשר לקבל חכמה מחייה. הדמיון הוא כלי, החכמה היא תוכן.

"וְעַל כֵּן יַעֲקב שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל..."

יעקב הוא המגלה את השכל שבכל דבר.

"...עַל כֵּן זָכָה לְחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'כִּי חַנַּנִי אֱ-להִים' וְכוּ'..."

יעקב אומר לעשו: יש לי מה שאין לך.

"...וְעַל כֵּן בֵּרַךְ אֶת הַשְּׁבָטִים בְּחֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן" (בראשית, ל"ג-ה') וְכוּ'..."

כשיעקב חוזר לארץ ישראל הוא אומר לעשו: כאן החן (מלשון 'חנן') נמצא אצלי. כל הזמן שיעקב היה בגלות, החן נמצא אצל עשו. 'עכשיו', - אומר יעקב, - 'חזרתי לזירה הפוליטית והחן חוזר אלי'.

"...וּבִנְיָמִין לא הָיָה אָז ועל כן ברכו יוסף בחן. כמו שכתוב: "אֱ-להִים יָחְנְךָ בְּנִי" (בראשית, מ"ג-כ"ט)".

יוסף אומר זאת לבנימין כדי להמשיך אל בנימין מה שהיה חסר לו, כיוון שבנימין לא קיבל את ברכת החן.

"וְדַוְקָא יוֹסֵף הָיָה יָכוֹל לְבָרְכוֹ בְּחֵן כִּי יוֹסֵף הָיָה כָּלוּל בְּיוֹתֵר מִבְּחִינַת יַעֲקב כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אֵלֶּה תּלְדוֹת יַעֲקב יוֹסֵף" (בראשית, ל"ז-ב') כִּי הוּא הָיָה עִקַּר תּוֹלְדוֹתָיו כִּי יַעֲקב וְיוֹסֵף כְּחַדָּא חֲשִׁיבֵי,..."

יעקב ויוסף הם בעצם עניין אחד, הם אותה אישיות. כתוב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית, ל"ז-ג'), ורש"י מפרש: 'שהיה זיו איקונין שלו דומה לו' - היו להם אותם פנים, והפנים הם הגילוי של החכמה העליונה. דבר נוסף: כל מה שלמד יעקב משם ועבר, מסר ליוסף. 'זקונים' מלשון 'זה קנה חכמה'.

שאלה: יעקב יכול היה לגלות את החן שיש בבניו דווקא בשעה שחזר מהגלות. אם כן יוסף היה סמל הגלותיות, רואים זאת בפסוקים: "נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית, מ"א-נ"א), ובפסוק נוסף:"כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי" (בראשית, מ"א-נ"ב). אם כן, כיצד הוא יכול לברך את בנימין בחן? הרי החן הוא דווקא בארץ ישראל בזמן המלכות.

תשובה: אצל יוסף יש שתי בחינות: 'יוסף המנסה את ההתבוללות' (לדוגמא, יוסף חושב שהפתרון לבעיית משפחתו של אברהם אבינו הוא להתמזג בתרבות הכללית) ו'משיח בן יוסף'. כשיוסף פוגש את בנימין, זו התחלת חזרתו לארץ ישראל. המפגש עם בנימין שינה אצל יוסף את תכונתו, הוא הפסיק להיות יוסף והחל להיות 'משיח בן יוסף'. כשהוא רואה את אחיו סובלים (כמו שהרצל ראה את משפט דרייפוס), הוא לא יכול לעמוד בזה ומבקש: "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (בראשית, נ'-כ"ה). זה מתחיל מבנימין מכיוון שהוא היה ה'צבר' במשפחה, מה שגרם ליוסף להימשך לארץ ישראל ולהתחיל את מלכות המשיח.

שאלה: הרב אמר כי יעקב יכול להחזיר את החן רק כשהוא חוזר לארץ ישראל. האם אין לנו מספיק יכולת בגלות לקבל את החכמה?

תשובה: בגלות אין לנו חן ואין לנו מספיק יכולת לקבל את החכמה, כפי שאמר הגאון מוילנא: 'מיום שגלינו הפכנו להיות ערימת עצמות יבשות מתפוררות'. כל מה שאנחנו משיגים בחכמה אינו אלא כלום. גם בתלמוד שלנו כתוב שהפסוק 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' (איכה, ג'-ו') רומז לתלמודה של בבל - כלומר, החכמים בבל הודו כי הם יושבים במחשכים. התלמוד הבבלי גם אומר ש'כיוון שגלו ישראל ממקומם, אין לך ביטול תורה גדול מזה, שנאמר: "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מ-ה'" (איכה, ב'-ט')'. הרמב"ם מסביר שבגלות לא תיתכן נבואה, מפני שאחד מתנאי הנבואה זו השמחה, ואיך אפשר להיות שמחים כשאנחנו נתונים תחת שלטונם של טיפשים?!

שאלה: כל נבואות משה רבנו, אהרון, יחזקאל ורבי נחמן היו בגלות.

תשובה: אני רוצה לתקן משהו בשאלה. רבי נחמן מברסלב לא היה נביא. לגבי משה, אהרון ויחזקאל רבי יהודה הלוי שואל את אותה השאלה בספר הכוזרי. יש לנו כלל: כל תורת רבי נחמן מברסלב בנויה ומבוססת על יסודות היהדות. כדי לדעת מה היהדות אומרת, צריך ללמוד את ספר הכוזרי. תנאי ראשון להבנת מה שנאמר בשיעור זה, הוא לקרוא את ספר הכוזרי. בספר הכוזרי רבי יהודה הלוי אומר על ארץ ישראל כי כל מי שנתנבא (אפילו בחו"ל) לא נתנבא כי אם בה או בעבורה. ההתגלות הראשונה של הקב"ה לאברהם היתה בשביל לומר לו: 'עלה לארץ ישראל!'

שאלה: חזרנו לארץ, היכן הנבואה?

תשובה: הרב קוק מדבר על זה בשמונה קבצים, קובץ ד', פסקה יז' (נכתב ביפו עד תרע"ד, בשנותיו הראשונות של הרב קוק בארץ, ממש בתחילת ההתיישבות הציונית). פסקאות אלו נכתבו אחרי חצות הלילה כשהרב היה לבדו:

"ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה. הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמור ה' שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני?!ואשמע קול נשמתי הומה. ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים. רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים מלאי עזוז וקודש. הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמיתה יגידו. יספרו איך נגלה להם דבר ה' לא ישקרו ולא יחניפו, את רוחם באמונה יוציאו".

אם כן, הרב קוק מדבר על מה שהוא חווה, את ראשית התנוצצות הנבואה. אין לנו עדיין נביאים, לא זכינו. אך רוח הנבואה מתחילה להתנוצץ שוב.

שאלה: במה תלוי חידוש הנבואה?

תשובה: בזה שהקב"ה משיב שכינתו לציון ובעוד כמה דברים חשובים מאוד: בעליה תרבותית גדולה; בזה שישראל ישבו על אדמתם בנחת - שיהיו מאחזים בעבר הירדן וערים גדולות מלאות ביהודים בג'נין, רמלה, שכם, טול כרם, בית לחם ובכל רחבי ארצנו; בזה שתהיינה פה ישיבות גדולות בהן ילמדו תורה בפנימיותה, וישיבות בהן ילמדו אומות העולם את תורתם, בעושר שיבוא אלינו מאומות העולם, שנאמר: "וינצלו את מצרים" - לא לשם צבירת הממון, הרכושנות הגסה, כי אם לשם עילוי כל המציאות. ועוד הרבה דברים טובים.

"...וְעַל כֵּן נֶאֱמַר בְּיוֹסֵף: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים, ל"ג-י"ז)..."

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ" - יוסף היה העיקר אצל יעקב.

"...'בְּכוֹר' הוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל..."

כמו שהבכור מוביל את האחים.

"...וְזֶהוּ 'שׁוֹרוֹ' לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת..."

"שׁוֹרוֹ" - לשון 'הסתכלות', 'שורו' - הביטו וראו.

"...כִּי צְרִיכִין לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר כַּנַּ"ל..."

כפי שלמדנו: כי האיש הישראלי צריך לראות את השכל שבכל דבר.

נסכם מה שלמדנו עד עכשיו: רבי נחמן התחיל מפסוק שכלל לא הסברנו עדיין: "אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'". רבי נחמן נותן לנו מהלך כזה: על ידי התורה מתקבלות כל התפילות, כי התורה זו הפניה של הקדוש ברוך הוא אל האדם, והתפילה היא התשובה של האדם לפנייה זו. על ידי כך שתפילותינו נענות, החן והחשיבות שהיו בינתיים אצל אומות העולם חוזרים לעם ישראל. זוכים לחן וחשיבות אלו על ידי זה שהאדם הוא בבחינת מקבל - דהיינו, בבחינת מלכות נ', כדי לקבל את החכמה שיש בה חיות ח'. דבר זה נקבע בנפשו כ-תו ת' ואז יש נחת. על זה נאמר: 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. זהו ההבדל בין חכמת עשו לחכמת יעקב, כי יעקב הוא זה שרואה את החכמה בשורשה, לכן הוא יכול לתת חן לשבטים ואומר: "הילדים אשר חנן א-לוהים את עבדך". יוסף הוסיף חן לבנימין כיוון שלא היה באותה השעה (לא נולד עדיין). מכיוון שיוסף הוא הבחינה העיקרית של יעקב, שנאמר: "בכור שורו הדר לו", בכור - הוא הכוח המוביל. 'שורו' - מסתכל. 'הדר לו' - מלשון 'אור'. כלומר, יוסף מסוגל לראות את החכמה שבכל דבר, אצלו נמצא אותו שכל עליון היכול להעניק את החן לבנימין. מדובר דווקא על יוסף כי יוסף הוא הכוח המוביל, המנהיגות. הוא המנהיג בפוליטיקה, בכלכלה וגם בצדקות - קדושת הברית ששמר, זו בחינת יוסף. יוסף יודע את סוד הריכוז ואת סוד הפיזור. הוא מרכז אצלו הכל כדי לפזר אחר כך אורות.

"...וְזֶהוּ הָדָר לוֹ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס. זִיו לֵיהּ לְשׁוֹן אוֹר כִּי הַשֵּׂכֶל מֵאִיר לוֹ בְּכָל דָּבָר אֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה אפֶל וָחֹשֶׁךְ, מֵאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ שָׁם בְּכָל דָּבָר וּמְקָרֵב אוֹתוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".

עכשיו אנחנו חוזרים לתחילת הלימוד. רבי נחמן מתחיל לפרש כאן את אגדות רבה בר בר חנה מפרק המוכר את הספינה. אגדה ראשונה:

"וְזֶה פֵּרוּשׁ מַה שֶּׁאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָּה (בבא בתרא, ע"ג-א'): 'הַאי גַּלָּא דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא. דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא'. פֵּרֵשׁ רַשְׁבַּ"ם: אֵשׁ לְבָנָה וּמַלְאָךְ מַזִּיק הוּא וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵיהּ "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

כשגל גדול מאוד בא ורוצה להטביע את הספינה, "מִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא. דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא" - נראה כמו אש לבנה בראשו של הגל, אור לבן הדוחף את הספינה. הרשב"ם מפרש: "אש לבנה - מלאך מזיק הוא". כלומר, יש בספינה אנשים הראויים להשגחה יותר מהים. אם בכל זאת הטבע מסוגל להתגבר על האדם, אות הוא כי יש מלאך מזיק שם.

"וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵיהּ "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה"" - מכים אותו במקלות עליהם כתוב 'אהיה אשר אהיה'.

"גַּלָּא הוּא הַיֵצֶר הָרָע דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא, הוּא הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת, לְשׁוֹן סָפוּן וְחָשׁוּב..."

היצר הרע הרוצה להטביע את הספינה, ספינה מלשון 'ספון', 'חשוב'. "ספונים בביתם" - אנשים חשובים.

"גַּלָּא הוּא הַיֵצֶר הָרָע דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא" - יצר הרע רוצה לבטל את חשיבות האדם.

בספר בראשית שיש שני סוגי אדם.

על הסוג הראשון מדובר בפסוק: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית, ב'-ז') - זהו האדם אותו הרדימו וחילקו לשני צדדים, איש ואשה. הוא הנקרא נפש חיה, כי יש בו נשמת חיים שנופחה בו. נשמת חיים זו באה מלמעלה: "מה דנפח, מתוכו נפח". כביכול, הקדוש ברוך הוא נפח משהו מתוכו, כדי ליצור את נשמת האדם. אם כן, יש באדם יסוד חזק ועליון מאוד, המתעלה מעל הטבע - נפש חיה.

יש עוד סוג אדם שלא מרגיש כי בא מן העליונים, אלא חושב שהוא בסך הכל בהמה - בהמה משוכללת, אבל בהמה. לזה קוראים "השכל הטבעי". זה מוזכר בבראשית בפסוק: "והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' א-לוהים" (בראשית, ג'-א'). נחש - מלשון 'לנחש', השכל הטבעי. אונקלוס מתרגם את המילים "היה ערום" כ-'וחיוויה הווא חכים' - הנחש היה חכם. "ערום" - מלשון "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי, ח'-י"ב). "מכל חיית השדה" - מהאדם.

רואים בספר בראשית כי יש מאבק בתוך האדם בין שתי בחינות: בין האנושיות שבו - מה שנקרא 'נפש חיה' - ובין בחינת הנחש. הנחש טוען כי האדם אינו אלא נחש, ואילו הנפש חיה טוענת כי האדם הוא נפש חיה. הויכוח הוא האם אדם הוא בסך הכל איזו מן יצירה טבעית או יצירה מוסרית הגוברת על הטבע. הטבע עצמו אינו יצר הרע - הטבע הוא כשר - אלא השאלה היא מי מוביל את מי: האם אדם מובל על ידי הדחפים הטבעיים, או שמה יש לו הכרה חירותית חופשית המתנשאת מעל הטבע, האם אדם חי בעולם עם תקווה או בעולם בלי תקווה. עיקר עניין הנחש הוא לא להחטיא את האדם, אלא לשכנע את האדם כי אין בו חשיבות. זה מה שאומר רבי נחמן - שדברי רבה בר בר חנה "הַאי גַּלָּא דְּמַטְבַּע לִסְפִינְתָּא" מדברים על כך שהיצר הרע רוצה להטביע ולבטל את חשיבות האדם. "ספינתא" - "לשון ספון וחשוב".

"כִּי הַיֵּצֶר הָרָע רוֹצֶה לְהַטְבִּיעַ וּלְהַשְׁפִּיל, חַס וְשָׁלוֹם בְּחִינַת הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה".

רבי נחמן אומר כאן כי עם כל מה שאדם מדבר גבוהה גבוהה, יש לו יצר הרע, וככזה הוא בסך הכל בהמה.

"וּמִתְחַזֵּי כִּי צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא בְּרֵישָׁא..."

'ונראה כמו ניצוץ לבן של אור בראשו'.

"...כִּי מִתְּחִלָּה הַיֵּצֶר הָרָע מִתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת, וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשוֹת מִצְוָה וזהו בחינת צוּצִיתָא דְּנוּרָא חִוַּרְתָּא אֵשׁ לְבָנָה אַף עַל פִּי כֵן מַלְאָךְ מַזִּיק הוּא..."

יש ליצר הרע נטייה למשוך את האדם. כפי שאמרו חז"ל, "כך דרכו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה - והולך ועובד". על הפסוק "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיהו, ה'-י"ח) הגמרא אומרת שבהתחלה יצר הרע דומה לחוט של בוכיא - קורי עכביש, ובסוף נעשה כעבותות, כחבלים עבים של עגלה. "בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא" - יצר הרע מראה לאדם ומסיתו לעשות מצווה.

(שמעתי פעם מהרב אשלג הסבר מאוד יפה: המלאך בו נאבק יעקב היה יצר הרע. אם כן, האם כל מאבקו של יעקב היה נגד יצר הרע? על כך יש שתי דעות בגמרא: דעה אחת אומרת שהמלאך נראה ליעקב כגוי. הדעה השניה אומרת שהמלאך נראה ליעקב כתלמיד חכם. יצר הרע הנראה כגוי בא ליהודי ואומר לו: 'אל תלמד תורה' - ברור שיהודי נורמלי לא ישמע לו. אך יתכן שיצר הרע יתלבש כתלמיד חכם ויאמר ליהודי: 'את זה תלמד, ואת זה אל תלמד'. כלומר, יש חלקים מסוימים בתורה שנכון ללמוד, וחלקים אחרים בתורה שאין צורך ללמוד, מפני שאם תלמד - תתקלקל. זה ההסבר ל"נראה לו כתלמיד חכם" - אומר לו משהו רע, כעושה מצווה, אך מצמצם את מרחב התורה).

"...וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ' הַיְנוּ שֶׁעִקַּר הַכְנָעָתוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע הוּא עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא..."

מה שמנצח את יצר הרע, הוא לא כפיית יצר הרע - מפני שזה כוח טבעי מול כוח טבעי, זה לא ילך. אך אם אדם נזכר במעלתו האצילית, ממילא זה יבטל את היצר הרע.

כשיש יצר הרע, התשובה היא אהבת ה'. ברגע שישנה אהבת ה' ודעת א-לוהים, ממילא אין יצר הרע. כלשון הרמב"ם: "אין מחשבת החטא נכנסת אלא בלב הפנוי מן החכמה". לכן צריך ללמוד תורה. אלה המכות שנותנים לגל הרוצה להטביע את הספינה.

"...כִּי הַלּוּחוֹת, אָרְכָּן וָי"ו וְרָחְבָּן וָי"ו וְזֶהוּ בְּחִינַת אַלְוָתָא, דְּהַיְנוּ מַקְלוֹת דְּחָקִיק עָלֵהּ אֶהְיֶה וְכוּ' הַיְנוּ שֵׁמוֹת, בְּחִינַת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת וָי"ו וְהַוָּי"ו הוּא צוּרַת מַקֵּל וְהִיא כֻּלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַיְנוּ שֶׁהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הִיא מַכְנִיעַ אֶת הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי בַּעַל עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה 'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָא אִם כֵּן נִכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת' (סוטה, ג'-א')..."

פעם היו מרביצים למשוגעים, כך היה מקובל.

"...וּכְמוֹ שֶׁהַמְּשֻׁגָּעִים צְרִיכִים לְהַכּוֹתָם וְלָשׂוּם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת..."

היו שמים עליהם כל מיני קמעות מתוך תקווה שתצא מהם הרוח הרעה.

"...כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַתּוֹרָה שֶׁעוֹסְקִין הוּא בְּחִינַת מַקְלוֹת וְשֵׁמוֹת שֶׁבָּזֶה מַכִּין וּמַכְנִיעִין אֶת הַיֵּצֶר הָרָע וּמְגָרְשִׁין מִן הָאָדָם אֶת הַשִּׁגָּעוֹן וְהָרוּחַ שְׁטוּת שֶׁנִּכְנַס בּוֹ..."

"רוח שטות" היום היא הפוסטמודרניזם. האמירה שאין סולם ערכים, אין משמעות, אין כלום, זהו סוג של שיגעון.

רבי סעדיה גאון מביא בספרו "אמונות ודעות", במאמר הראשון, 13 שיטות ביחס למציאות. השיטה ה-12 היא שיטת הטיפשים, השיטה ה-13 היא שיטת העיקשים. העיקשים - הם אלה האומרים כי אין דבר שאי אפשר לדעת, ואין משמעות לכלום. זה תואם בדיוק את שיטת הפוסטמודרניזם של ימינו, אם אפשר בכלל לקרוא לזה שיטה. רב סעדיה גאון שואל מה עונים לאנשים האלה האומרים כי אין משמעות, אין מה לחשוב, אין מה להרגיש, אין מה לדבר, והוא עונה עונה שצריך לתת להם מכות - כי על ידי שיצעקו מן המכות, יודו בכאב ויכירו בכך שיש כאב. אם אחרי המכות בכל זאת לא ישנו את דעתם והייסורים וזה לא יעזרו - הרי לא בגלל מכה משנים עמדה - יש להתייאש מהם. כשרב סעדיה גאון אומר שיש להתייאש מהם, זה בעצם מראה את גבול החוכמה.

רבי נחמן אומר לא להתייאש גם מהפוסטמודרניסט ומוסיף כי יש צורך ב"שמות". ה"שמות" הם אותה תורה מלמעלה, המגלה כי 'יש אדון לבירה' - מכוחה אפשר לתקן משוגע זה.

שאלה: מה אומרים לאנשים שחושבים שאין משמעות?

תשובה: רבי נחמן אומר שעל ידי תורה זה יתגלה. הפוסטמודרניזם הוא התביעה של האדם לשמוע חוכמה יותר גבוהה מן החוכמה. כשפוסטמודרניסט אומר: "אל תיתן לי הסברים פילוסופיים כי אני אומר שאין משמעות לכלום", הוא לא רוצה תשובות פילוסופיות - הוא רוצה את דבר ה'. מחיקת הפילוסופיה באה כדי לקבל רוח עליון.

הרב קוק אומר אותו דבר בספרו "אורות", בחלק "ישראל ותחייתו", פסקה י"ז:

"...חושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפיתוחו של כוח המדמה. וכה הולכים העניינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כוח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, (מי חשוב היום בעולם? "כוכב נולד", והפילוסופיה היא איזו מחלקה מאובקת באוניברסיטה...) והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סילוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, (זהו ה"חן" עליו מדבר רבי נחמן) הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות א-להית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המידה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם. "אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו" (בסופו של דבר, נהיה שלטון מדיני בו מי ששולט אלו הם כמה צעירים, עוזרים פרלמנטריים. כפי שכתוב בקהלת, מלכך נער, ושריך מיד כשמתעוררים מבקשים אוכל). אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא להשלים את כוח המדמה (טלוויזיה, אינטרנט, ציורים שונים של המציאות), מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו..."

סיום דברי רבי נחמן:

"...בְּחִינַת וּמָחִינָן לֵיהּ בְּאַלְוָתָא, דְּחָקִיק עָלֵיהּ שֵׁמוֹת וְכוּ, כַּנַּ”ל (עיין מ”ר קדושים תחלת פ כ”ה:). וְזֶהוּ: ”אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ”, אַשְׁרֵי לְשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת תְמִימֵי דָרֶךְ בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ה) : ”יַעֲקב אִישׁ תָּם”, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַשֵּׂכֶל כַּנַּ”ל הַיְנוּ לִזְכּוֹת לְהִסְתַּכֵּל עַל הַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא בְּחִינַת ”יַעֲקב אִישׁ תָּם” זֶה זוֹכִין עַל יְדֵי הַתּוֹרָה. וְזֶהוּ: הַהוֹלְכִים בְּתוֹרַת ה כִּי עַל יְדֵי שֶׁלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּכחַ עַל יְדֵי זֶה נוֹתֵן כּחַ לַמַּלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה בְּחִינַת נוּ”ן לְקַבֵּל מִן הַשֵּׂכֶל, שֶׁהוּא בְּחִינַת חֵי”ת וַאֲזַי נַעֲשֶׂה חֵן וְנִתְקַבְּלִים דְּבָרָיו כַּנַּ”ל וַאֲזַי נִתְעַלֶּה הַחֵן וְהַחֲשִׁיבוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכָל הַתְּפִלּוֹת וְהַבַּקָּשׁוֹת נִתְקַבְּלִים".

התגברות הכוח המדמה על השכל מולידה אמנם הרבה מאוד קלקולים, אך גם גורמת בסופו של דבר שהרוח העליון ישוב. רוח עליון הוא הכנה לנבואה. זהו "אשרי תמימי דרך": 'אשרי' - לשון הסתכלות. שהאיש הישראלי צריך להסתכל בהשכל של כל דבר. האיש הישראלי הוא יעקב אבינו שנקרא "תם" - "תמימי דרך". "ההולכים בתורת ה'" - כי אמרנו שהתורה היא זו שמאפשרת להתגבר על היצר הרע ונותנת את החן והחשיבות, ועל ידה מתקבלות התפילות.