הרב אורי שרקי

רבי יוסף קארו

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




רבנו יוסף קארו נולד בספרד, ועם פרוץ הגירוש נאלץ לעבור לערי אירופה בעודו ילד, וישב זמן רב באנדרינופולי שבטורקיה האירופאית, ובבולגריה. שם התחיל לחבר את חבורו הגדול "בית יוסף", אשר מגמתו לרכז את הדעות ההלכתיות של כל גדולי ישראל, ולהכריע ביניהן. כתיבתו הושלמה בארץ ישראל, בכפר זיתים שליד צפת. הוסיף רבי יוסף קארו לחבר את הספר "שולחן ערוך", המהווה מעין תקציר של הבית יוסף, שהפך לספר הפסיקה המרכזי של עם ישראל בדורות האחרונים. על אף חשיבותו של ספר השולחן ערוך, הרוצה לעמוד על הכרעתו של רבי יוסף קארו, מוכרח ללמוד תחילה את ספר הבית יוסף.

יש לציין שרבי יוסף קארו לא התכוון לכתוב עוד ספר הלכה, אלא כוונתו היתה לאחד את הפסיקה של העם היהודי כולו, משום שצפה לגאולה הקרבה ובאה. בימיו, דון יוסף נשיא - הוזיר הגדול וראש ממשלת הסולטן הטורקי, רצה להקים ממלכה יהודית ורכש את העיר טבריה והפך למושלה יחד עם דודתו דונה גרציה נשיא. לאחר מכן עלה בליבם להקים את המוסדות שעל ידם תתנהל מדינה זו, אשר אחד מהם הינו הסנהדרין. בעקבות החלטה זו, כל חכמי צפת פנו אל רבי יעקב בירב - שהגיע לצפת זמן מועט לפני כן - כדי לסמוך אותו כסמוך ראשון שבאפשרותו לסמוך רבנים אחרים. רבי יעקב בירב סמך, בין היתר, את רבי יוסף קארו, כך שבית דינו של בעל הבית יוסף היה בית דין סמוך שיכול היה לשמש כתחילת התחדשותה של הסנהדרין, על אף כל ההתנגויות שהיו מצד רבני ירושלים. מכאן עולה שמחשבתו של רבי יוסף קארו בכתיבת ספרו היתה מחשבה מדינית-פרגמטית-גאולית.

למרות שספר השולחן ערוך הינו ספר העוסק בהלכות הנוהגות בזמן הזה בלבד, מצאנו בהלכות תלמוד תורה (יו"ד ס' רמ"ה סע' יג): "אין מבטלין התינוקות, אפילו לבנין בית המקדש". מכאן אולי רמז לכך שסבר רבי יוסף קארו שבית המקדש ייבנה בימיו.

לא היו לרבי יוסף קארו חיים פשוטים, ומתו שלושת נשיו, אחת אחרי השניה. הוא גם זכה לגילוי מגיד מן השמים, שהודיעו שהוא עתיד למות על קידוש השם, כמו רבי שלמה מולכו. והנה, רבי יוסף קארו נפטר במיטתו, בגיל 80. כדי ליישב את דברי המלאך, אמרו שמאחר וכל ימיו רבי יוסף קארו התכונן למסור את נפשו על קידוש השם, בשעת יציאת נשמתו זכה לאותה מדרגה שזוכה לה אדם שמוסר את נפשו על קידוש השם.

גם אם רבי יוסף קארו לא מת על קידוש השם, הוא אכן מסר את כל חייו עבור שמירת האחדות באומה ומניעת המחלוקת בה.