הרב אורי שרקי

תורה ומלאכה

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




האם האדם צריך ללמוד תורה או לעבוד?

ישנן שלוש גישות:

  1. העבודה (המלאכה) היא קללה ועדיף בלעדיה.
  2. העבודה (המלאכה) היא נייטרלית - לא קללה ולא ברכה, אלא נתון עובדתי, וזה גם לא מוסרי לא לעבוד ולחיות על חשבון החברה, כך שלעבודה ישנו ערך מקרי.
  3. העבודה (המלאכה) היא ברכה ויש לה ערך עצמי, ולכן אפילו אם האדם איננו זקוק לכסף, מכל מקום עליו לעבוד.

הגישה הראשונה (שהעבודה היא קללה) זו הגישה הנוצרית, ביהדות אין גישה כזו כלל ועיקר. אחרת הקב"ה היה, חלילה, אכזרי מפני שהוא דרש מהאדם לחיות בעולם שבו העבודה היא קללה. לפי התורה, אדם נצטווה לעבוד בגן עדן עוד לפני שחטא:

"ויקח ה' א-להים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית, ב'- ט"ו).

גם באבות דרבי נתן (פרק י"א) כתוב:

"שם שהתורה נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' א-להיך' [שמות כ']".

העמדה שמלאכה היא קללה היא חלק מההסתכלות הנוצרית הכללית על נוכחותו של אדם בעולם הזה (שלדעת הנוצרים, הוא מקום נורא) כתקלה.

לעומת זאת, לפי הגישה היהודית, הנוכחות של אדם בעולם הזה היא הזדמנות לתיקון של האדם על ידי תורה, מלאכה ומעשים טובים. כפי שנאמר בספר התהילים:

"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים, קכ"ח-ב'),

ועל זה אמרו חז"ל:

"אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב 'אשרי איש ירא את ה' ', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה" (ברכות, ח'-א').

הקללה, שנתנה לאחר החטא  - "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג'-י"ז) - לא היתה על עצם המלאכה אלא על הקושי והצער שבמלאכה. כפי שאמרו חז"ל:

"תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ [=קוטף תאנים], וארי סבל, ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר 'עונותיכם הטו' " (קידושין, פ"ב-ב').

אומנם במשנת רבי אליעזר (מדרש קדום מאוד שנתגלה במאה העשרים בגניזה הקהירית) מופיעה גרסה אחרת של אותה האמירה:

"אמר רבי אליעזר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני - אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהמלאכה חביבה עליי" -

כי על ידי העבודה האדם, למשל, הופך בול עץ לכסא ובכך מוציא את העולם מן התוהו אל התיקון. (ועיין ספר אורות לראי"ה קוק, אורות התחיה ט"ז).

מלאכה קשה אכן יכולה להשחית בני אדם. למשל, משטרים טוטאליטריים - כגון המשטר הקומוניסטי - משתמשים במלאכה קשה ככלי להעברת האידיאולוגיה של השלטון, וכיוון שאנשים עסוקים כל ימיהם, ללא הרף, במלאכה קשה, אין להם יכולת לחשוב ולגלות את צלם הא-לוהים שבהם. כפי שאמר פרעה:

"תכבד העבדה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (שמות, ה'-ט').

*

אחרי שדחינו את הגישה הראשונה, יש שתי שאלות שצריך לברר לגבי הגישה השניה והשלישית:

א. האם המלאכה טובה מפני שהיא מונעת מן האדם את חוסר המוסריות שבהישענות על אחרים, או שיש למלאכה ערך חיובי מצד עצמה?

ב. האם האידיאל הוא שחלק מהחברה לא יעבוד אלא ילמד אך ורק תורה ויתר החברה תפרנס את החלק הזה? האם ייתכן שהחברה היהודית כולה תשתחרר ממלאכה (ותתפרנס על ידי הגויים)?

הסוגיה המפורסמת בתלמוד הקשורה לשאלות הללו מופיעה במסכת ברכות (ל"ה-ב') ובה נאמר:

"תנו רבנן: 'ואספת דגנך' - מה תלמוד לומר?" -

מדובר על הפסוקים מהפרשה השניה של שמע: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותיי אשר אנוכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' א-לוהיכם ולעובדו בכל לבבכם, ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים י"א, י"ג-י"ד).

הרי מובן מאליו שאם התבואה גדלה אז האדם יאסוף את דגנו?! למה התורה מביאה את המילים 'ואספת דגנך ותירושך ויצהרך'? חז"ל מסבירים שהתורה כתבה את המילים הנ"ל כי היינו יכולים לחשוב שאפילו שהחיטה גדלה אנחנו לא צריכים לקצור אותה:

"...לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' " -

זה פסוק מספר יהושע: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע, א'-ח'). לפי הפסוק הזה, היינו חושבים שצריך כל רגע ורגע לעסוק בתורה. אם כן, האם, לפי התורה, אסור לאסוף את הדגן מפני שזהו ביטול תורה? הגמרא גם שואלת שאלה בנידון:

"...יכול דברים ככתבן?" -

ועונה:

"...תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל".

רבי ישמעאל אומר שראוי לאסוף את הדגן, אומנם מהסוגיה הזאת לא ברור האם לדעתו יש ערך במלאכה מפני עצמה. לעומת זאת בירושלמי (קידושין, פ"א ה"ז) מובא בשם רבי ישמעאל הפירוש "'ובחרת בחיים' - זו אמנות", ולפי זה רבי ישמעאל רואה בעבודה ערך חיובי וטוב.

הגמרא במסכת ברכות ממשיכה:

"...רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה?"

העבודה החקלאית לוקחת הרבה מאוד זמן. רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) לא אומר שהפסוק אינו נכון - הוא פשוט מקשה עליו קושיה שכלית: במצב כזה מי יהיה עם התורה? זה מביא אותו לקרא את הפסוק בצורה אחרת:

"...אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' וגו'" -

לפי הפסוק 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' (ישעיהו, ס"א-ה') המובא על ידי רשב"י, 'אחרים' פירושו 'הגויים' - רשב"י לא הכיר את המצב שבו חלק מהיהודים רק לומדים תורה וחלק אוסף דגן ומפרנס אותם.  הוא אומר שאם עם ישראל עושה רצונו של מקום, אזי כל עם ישראל (כולל נשים) לא עושה מלאכה (ולא שהגברים לומדים תורה ונשותיהם מפרנסות אותן).

"...ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר 'ואספת דגנך', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר 'ועבדת את אויבך' וגו'".

איך רשב"י יכול לייחס את המילים "ואספת דגנך" לזמן "שאין ישראל עושין רצונו של מקום" כאשר המילים הללו אלו נאמרו בפרשה הפותחת במילים "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" וגו'? נצטרך ליישב את הקושיה.

לכאורה, אחרי שהגמרא הביאה את דעת רבי ישמעאל ודעת רשב"י, היא היתה צריכה להכריע ולכתוב מהי ההלכה, במיוחד כי מדובר בשאלה כה מרכזית. אומנם הגמרא ממשיכה בדרך אחרת:

"...אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן".

זה לא אומר מהי ההלכה. (אומנם הספר "אמונה ובטחון" - המיוחס לרמב"ן או, לכל הפחות, לתלמידו - דווקא פוסק הלכה כרבי ישמעאל על בסיס דיוק מדברי אביי).

מה פירוש "עשו כרבי שמעון בן יוחי"? האם הכוונה שלמדו תורה וביקשו מאנשים אחרים שיפרנסו אותם?! וכי מי פירנס את רשב"י עצמו? הרי רשב"י פירנס את עצמו ובתקופה מסוימת התפרנס דרך נס - הוא ישב במערה שתיים עשרה שנה, שקוע בתוך החול עד צווארו (כדי לא לקלקל את הבגדים), אכל חרובים ושתה מים. לכן כוונת האמירה "עשו כרשב"י" היא שהיו מוכנים ללמוד תורה בתנאים כמו שהיו לרשב"י ולא שאחרים יפרנסו אותם.

*

יש שני פירושים של גדולי האחרונים למחלוקת של רבי ישמעאל ורשב"י:

א. רבי חיים מוולוז'ין בספר "נפש החיים" (א', ח') כותב כי באמת אין מחלוקת בין רבי ישמעאל ורשב"י - ולכן לא הוכרעה ההלכה בגמרא - אלא רבי ישמעאל דיבר על הרבים ואילו רשב"י דיבר על היחידים. כלומר, רבים זה בלתי אפשרי שרבים יעשו כדעת רשב"י - החברה לא תוכל להתקיים במצב כזה - ואם מעטים יעשו כך זה יהיה בסדר. לפי רבי חיים מוולוז'ין, החברה הישראלית צריכה להפריש מתוכה חלק קטן של אנשים יחידים שיעסקו יומם ולילה אך ורק בתורה, כמו רשב"י, ואם החברה לא עושה את זה אז היא פושעת ותתקלקל. לפי רבי חיים מוולוז'ין, פירוש דברי רשב"י "שאין ישראל עושין רצונו של מקום" הוא לא שישראל רשעים אלא שהם כן עושים רצונו של מקום אבל לא באופן מושלם.

דברי רבי חיים מוולוז'ין מבוססים על הדיוק הבא בהשוואה בין שתי הפרשות של שמע (הפסוק "ואספת דגנך" מופיעה בפרשה השניה).

בפרשה הראשונה של "שמע" נאמר: "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואחד הפירושים של חז"ל לביטוי "בכל מאדך" הוא "בכל ממונך".

הפרשה השניה של "שמע" פותחת במילים: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" - זה אומר שמדובר על המצב שבו עם ישראל כן עושה רצונו של המקום. מצד שני, בהמשך הפרשה נאמר: "לאהבה את ה' א-לוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם", ולא נאמר 'בכל מאדכם', כמו בפרשה הראשונה. ההבדל נובע מכך שבפרשה הראשונה עבודת ה' נובעת מתוך "שמע ישראל", מתוך שיהודי שומע כי "ה' א-לוהינו ה' אחד", ודבר זה מביא לאהבת ה' אף בממון, אולם בפרשה השניה עבודת ה' נובעת מתוך אינטרסים, מתוך רצון שיהיה יבול בשפע (ולכן נאמר שם "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך"), וממילא האהבה איננה באה לידי ביטוי בממון ואין היא אהבה מוחלטת.

על פי זה הפרשה השניה של שמע והפסוק "ואספת דגנך" המופיע בתוכה מתיחסים למצב שבו עם ישראל עושה רצונו של המקום אך לא בצורה אידיאלית. לכן "אין עושין רצונו של מקום" הכוונה שעושים רצונו של מקום אך מעט ולא באופן מוחלט.זה גם מתאים לכך שהפרשה הראשונה נאמרה בלשון יחיד (כי רק יחידים מסוגלים לעשות כדעת רשב"י) והפרשה השניה בלשון רבים (כי רבים אמורים לנהוג כרבי ישמעאל), ומה שנאמר בה "ואספת דגנך" בלשון יחיד, פירושו, לפי רשב"י, שמדובר במצב שבו אפילו אותו היחיד (השייך לפרשה הראשונה), שצריך היה לעסוק בתורה יומם ולילה, אפילו הוא יוצא לעבוד (מתוך זה שישראל לא עושים את רצון המקום באופן מושלם), וכתוצאה מכך מתקיימות הקללות הכתובות בהמשך הפרשה השניה של שמע: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים" וכו' ".

לפי רבי חיים מוולוז'ין, כוונת האמירה "מלאכתן נעשית על ידי אחרים" היא לא שהמלאכה נעשית על ידי הגויים (ואומנם לא ברור איך רבי חיים מוולוז'ין היה מיישב את עמדתו עם הפסוק 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' המובא על ידי רשב"י בגמרא), אלא על ידי החברה הישראלית בכללותה שתתנדב (לא בכפיה) למשימה בהבנה שזה נעשה לטובתה (ולא רק לטובתם של לומדי תורה), כאשר השאיפה היא שרוב היהודים יעסקו במלאכה ואלו מיעוטם ילמדו אך ורק תורה. לפי רבי חיים מוולוז'ין, אין לעבודה ערך עצמי.

ב. חתם סופר (חת"ס) כותב בחידושיו על מסכת סוכה, על פרק לולב הגזול (במהדורות החדשות הדברים הללו "צונזרו"), כי אין מחלוקת בין רבי ישמעאל לבין רשב"י, כי רשב"י דיבר על המציאות בגלות ואלו רבי ישמעאל דיבר על המציאות בארץ ישראל, שכן בחו"ל העבודה אינה נצרכת ועדיף למעט בה, ואלו בארץ ישראל העבודה היא מצווה - מצוות יישוב ארץ ישראל הכוללת את עבודת האדמה וכל שאר המלאכות. לפי חת"ס, בארץ ישראל כל חיי החול קודש ולכן ברור שבארץ ישראל ההלכה היא כרבי ישמעאל. נמצא כי, לפי הפירוש הנ"ל של חת"ס, הסברו של רבי חיים מוולוז'ין נכון ביחס למציאות הגלותית.

אומנם רשב"י חי בארץ ישראל אבל המציאות היתה כבר מציאות של גלות, כאשר עם ישראל איבד באופן מוחלט את עצמאותו המדינית אחרי כשלון מרד בר-כוכבא. באגדה במסכת שבת (ל"ג-ב') רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י דנים בערך של פיתוח הארץ על ידי הרומאים ודעת הרשב"י היא שאין שום ערך בפיתוח הארץ כאשר השלטון איננו ישראלי. בעקבות דבריו אלו רשב"י נאלץ להסתתר במערה וכשהוא יוצא מהמערה הוא מקלל את העוסקים בחיי שעה - כי לדעתו בשעה שהרומאים שולטים בארץ ורומסים את עם ישראל אסור להמשיך לפתח את הארץ, כי זה רק מחזק את הכלכלה הרומאית. האגדה בתלמוד אומרת שרשב"י היה שורף את האנשים העוסקים בחיי שעה ואז יצאה בת קול ואמרה לו ולבנו: "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!" אז רשב"י הבין שהוא טעה ביחסו לחיי העולם הזה (הוא אפילו קרא לעצמו 'רשע' וחזר למערה לשניים עשר חודש, כדינם של רשעים בגהינם). אומנם דעתו נחה כאשר הוא ראה שהעבודה משמשת לכל הפחות לקיום מצוות (כשהוא ראה יהודי מביא שני הדסים לכבוד שבת - אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור).

*

נתיחס עכשיו להיבטים הלכתיים של הויכוח הנ"ל.

המשנה במסכת אבות (ד'-ה') אומרת:

"רבי ישמעאל אומר: הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר ודאישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם".

הרמב"ם בפירוש על המשנה הזאת כותב:

"אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי גם כן שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן, חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים. דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא והתעותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן" -

והלא רב שרירא גאון חייב את היהודים לשלם מס על מנת שבחורי הישיבה בבבל יוכלו לעסוק בתורה?!

"...וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות לא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לאחד מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר, וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה" -

ורמב"ם מביא הרבה דוגמאות של גדולי ישראל שעסקו במלאכה (עיין שם).

במשנה תורה (הלכות תלמוד תורה, פ"ג ה"י והי"א) הרמב"ם פוסק:

"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" -

(וקשה, שהרי יש בימינו תלמידי ישיבה רבים שלא מלסטמים את הבריות?! אלא ליסטום הבריות יכול לבוא לידי ביטוי גם כאשר האדם שולח נציג לכנסת ללסטם את הבריות שם...).

"...מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב".

מאוחר יותר הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן) שהיה רופא במקצועו, כמו תלמידי חכמים רבים בספרד שהיו רופאים, גלה מספרד לצפון אפריקה בעקבות פרעות קנ"א, כמאה שנה לפני גלות ספרד. במקום אליו הגיע האנשים לא נזקקו לרופאים אלא השתמשו במכשפים ורופאי אליל, ולכן הרשב"ץ ותלמידי חכמים רבים אחרים נותרו מובטלים, ומפאת גילם המבוגר לא היו יכולים להחליף את מקצועו. על מנת להציל את החכמים הרשב"ץ חיפש היתר לחכמים לקבל כסף מהציבור, ובתשובתו, המובאת בשו"ת שלו, הוא הסיק כי על הרבנים והדיינים הממונים על הציבור לקבל את פרנסתם מהציבור ואלו על התלמידים לעסוק במלאכה קלה. מכל מקום, משמע מדבריו שההיתר לחכמים לקבל כסף מהציבור הוא בדיעבד ומלכתחילה עדיף שהחכם יתפרנס בעצמו.

כמאה שנה אחרי הרשב"ץ רבי יצחק אברבנאל כתב בפירושו על מסכת אבות, הנקרא "ברכת אבות",כי זה בזיון לתלמיד חכם לעסוק במלאכה (כמו שלאצולה הספרדית היה בזיון לעסוק במלאכה).

כחמישים שנה אחרי זה רבי יוסף קארו (בפירושו "כסף משנה" על "משנה תורה" של הרמב"ם) דוחה את כל ההוכחות שהרמב"ם הביא בפירושו למשנה ומביא ראיות מהתלמוד שישיבות בבל היו מקבלות כסף מיהודים על מנת שחכמים יוכלו לעסוק בתורה ולא יצטרכו להתפרנס ממלאכה, ודבריו לקוחים מהתשובה הנזכרת של הרשב"ץ. אולם לאחר דברים ארוכים שחייבים לפרנס את תלמידי החכמים רבי יוסף קארו מסיים וכותב:

"גם כי נודה שהלכה כדברי רבנו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".

הרמ"א בהגהותיו על שולחן ערוך (יורה דעה, הלכות תלמוד תורה, רמ"ו- כ"א) מביא את דברי הרמב"ם וכותב:

"לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכל וגו'' (תהילים, קכ"ח-ב'). וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה" -

זה ציטוט מדברי רמב"ם הנזכרים לעיל, אומנם הרמ"א השמיט פה את המשך דברי הרמב"ם, שאדם זה מכבה את מאור הדת וגורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא - זאת מפני שהרמ"א חש בזעזוע הרגשי הגדול שדברים עלולים לגרום.

"...שאסור ליהנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות".

(מעניין שדווקא הרמ"א, פוסק אשכנזי, מביא פה את דברי הרמב"ם, שהיה פוסק ספרדי, ואלו רבי יוסף קארו, הפוסק הספרדי, פוסק נגד רמב"ם, אם כי למעשה דווקא אצל הספרדים מצינו חלק גדול מרבנים שהתפרנסו ממעשה ידיהם ואלו אצל האשכנזים זה היה פחות נפוץ...).

אומנם, בהמשך דבריו הרמ"א כותב את ההיתרים בדבר:

"וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו, ויש אומרים דאפילו בבריא מותר" -

לפי תשובת הרשב"ץ הנזכרת לעיל.

"...ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון."

המקור פה הוא דברי רבי יצחק אברבנאל המוזכרים לעיל.

"...ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר - אסור. ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מדת חסידות הוא ומתת א-להים היא, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו" -

כלומר, מה שרמב"ם פסק כהלכה הפך פה למידת חסידות.

"...וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה, אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרינן: כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים, היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו הוא עם הארץ. ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו, כדי לברר הוראתו, אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור".

להלכה: כל דבר שתעשה הוא בסדר, ואפילו אם תקבל כסף עבור לימוד התורה, אולם זאת בתנאי אחד - שתרגיש רע! אם אתה מקבל כסף על לימוד תורה כמשהו מובן מאליו - יש בזה בעיה. אם אתה עושה את זה בלית ברירה, על מנת לחזק את לימוד התורה למען האומה, זאת הקרבה משובחת.

נחזור למחלוקת רבי חיים מוולוז'ין וחתם סופר.

לרבי חיים מוולוז'ין בגלות אין ערך למלאכה, כי היא רק מחזקת את כלכלת הגויים, ואלו לחת"ס באחרית הימים החול יתעלה למדרגת קודש ובמצב שכזה ודאי שיש ערך גדול וחשוב לעבודה כשלעצמה. באיזה מצב אנו נתונים כיום? במצב ביניים. על כן יש צורך לקומם את הריסותיה של התורה בארץ ישראל - במיוחד לאחר חורבן חלק גדול מעולם התורה בשואה לאור ההדרדרות החברתית והמוסרית הגדולה שאנחנו עדים לה. לכן יש צורך בהרבה כוחות רוחניים ולכן נראה שצריך לפתוח הרבה כוללים ומסגרות אחרות שבהן אנשים יעסקו בתורה מתוך הרגשה רעה שהם מקבלים על זה כסף ומתוך הרגשה טובה שהרגשתם הרעה משרתת את כלל ישראל.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)