הרב אורי שרקי
רבי אליעזר הגדול
סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא
רבי אליעזר הגדול, הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, היה מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי אשר פעל בשלהי בית שני.
רבי אליעזר מייצג בהלכה שיטה "אריסטוקראטית" במהותה: הוא איננו מוכן לוותר על שום דבר. אמרו עליו שהוא "שמותי": יש אומרים מלשון שמתא, משום שנידו אותו, ויש אומרים משום שהוא מבית שמאי. נראה ששני הפירושים מכוונים לאותו הדבר: שיטת בית שמאי בהלכה באופן כללי נדחתה מן ההלכה כמו ששיטת רבי אליעזר בדרך כלל נדחית, וההלכה כבר-פלוגתתו המפורסם, רבי יהושע בן חנניה. למרות שאין הלכה כמותו אי אפשר שלא להתמלא השתאות בפני אדם שלא היה מוכן לוותר על עקרונותיו ונשאר בשלמות דעתו עד יומו האחרון, גם כאשר עמדו חבריו לנדות אותו ואפילו אחרי שנידו אותו.
אמרו עליו (אבות ב, ח): "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה". רבי אליעזר שומר בקרבו את כל מה שהוא קיבל מרבותיו ולא עוד אלא "מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו" (יומא סו, ב). רבי אליעזר מהווה דוגמא לנאמנות קיצונית למסורת קדומים עד כדי שמירת צורת הניסוח של המסורת. לא יעלה על דעתו לומר דבר חדש אלא אם כן יש לו מקור בדברי רבו. חז"ל מספרים (אבות דרבי נתן ו, ג) שרבי אליעזר עלה לירושלים בגיל עשרים ושמונה כדי ללמוד תורה. אחרי זמן מה, הורקנוס אביו, שהיה עשיר גדול, הגיע לרבן יוחנן בן זכאי כדי לנדות את בנו מירושתו בשל אי השתתפותו בעסקיו הפורחים והמצליחים. מיד פנה רבן יוחנן בן זכאי אל רבי אליעזר שישב לפניו: "אמר לו: פתח ודרוש. אמר לו: איני יכול לפתוח. דחק עליו, ודחקוהו התלמידים, עמד ופתח, ודרש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". יש לתמוה, איך אמר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, הרי הוא "מעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו"? אלא רבי אליעזר ידע לשמוע מפי רבו את מה שאף לא אחד שמע, ואפילו רבו עצמו. רבו גילה דרך רבי אליעזר את העומק של מה שהוא בעצמו אומר. מכאן למדנו שהמסורת איננה מה שהרב מלמד כי אם מה שעובר דרכו. התורה מתחילה מסיני ועוברת מפה של חכם לאוזן של חכם אחר לאורך הדורות ויתכן שאחד החכמים מעביר דרכו תוכן עליון שהוא בעצמו איננו מודע למה שגנוז בתוכו. בא התלמיד ומוציא לפועל את הגנוז בדברי רבו. מכיון שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, משום כך מסוגל היה רבי אליעזר לומר דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.
כמו כן, רבי אליעזר היה מחמיר בדבר היחס בין הגוף לנפש, משום שהוא ראה ניגוד בין התמסרותו של האדם לענייני החומר לבין התמסרותו לענייני הרוח. נאמר בתורה על הימים הטובים: "עצרת לה' א-לוהיך" (דברים טז, ח). ובמקום אחר כתוב: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט, לה). רבי יהושע מיישב את הסתירה כך (פסחים סח, ב): "חלקהו, חציו לה' וחציו לכם". רבי יהושע מבקש לשלב בין החומר לרוח. לעומתו רבי אליעזר עומד על המוחלט וסובר: "או כולו לד' או כולו לכם". יש לאדם לבחור בין אכילה ושתיה ביום טוב – לכם, לבין לימוד תורה ותפילה – לד'.
רבי אליעזר ידוע כמי שבא בדרישות גבוהות: הוא סובר שגאולת ישראל תלויה בתשובה, "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם אינם עושים תשובה אין נגאלין" (סנהדרין צז, ב). אמנם אין ההלכה כדעתו, וגאולת ישראל איננה תלויה בתשובתם. יחד עם זאת, יש בשיטתו של רבי אליעזר תביעה מוסרית גדולה: אדם הרוצה להיגאל צריך לזכות בגאולתו. אכן ישנן זכויות אחרות, אבל האדם צריך לדאוג ששותפותו בגאולה האחרונה לא תהיה לחם חינם.
זכינו לדמות כזו בין חכמי התנאים, שממנה למדנו עמידה על העקרונות ודרישת המוחלט.