הרב אורי שרקי

שבועות - מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות?

סיכום שיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב




כאשר ניגשים לברר את סיבת הקיום של דבר כלשהו, צריך להתבונן באיזה מישור מדובר - האם מדובר בערך הפרטי, הלאומי, האוניברסלי, הקוסמולוגי או הא-לוהי שבדבר.

דוגמא לדבר היא מצות הנחת תפילין. הטעם במישור הפרטי הוא ש-

"כל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים" (רמב"ם, הלכות תפילין, ד'-כ"ה).

הטעם במישור הלאומי הוא שיש להניח תפילין זכר ליציאת מצרים:

"והיה לך לאות על ידך ולזכרן בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות י"ג-ט').

כלומר, התפילין הן אות למאורע הלאומי שבו עם ישראל יצא מעבדות לחירות.

הטעם במישור האוניברסלי הוא:

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח-י'),

וכפי שפירשו חז"ל:

"אלו תפילין שבראש" (ברכות ו'-א').

כלומר, התפילין שבראש גורמות להתפשטות הידיעה של שם שמיים באנושות כולה. המעמיק בסוד התפילין יודע כמה תיקוני שכינה נעשים על ידי הנחת התפילין (הטעם הא-לוהי).

באופן דומה ניתנו כמה טעמים לקריאת מגילת רות בחג השבועות, וכפי שנראה כל הסיבות שניתנו קשורות זו בזו.

 

הטעם במישור הפרטי

הטעם שחז"ל נתנו לקריאת מגילת רות בשבועות הוא:

"התורה כולה חסד ורות כולה חסד" (מדרש "לקח טוב" על מגילת רות, בסוף הספר),

ולכן נאה לקרוא את מגילת רות ביום מתן תורה.

מגילת רות היא ודאי מדברת על חסד עם החיים ועם המתים, אולם קשה לומר שהתורה כולה סובבת סביב עמוד החסד - הרי יש בתורה גם הדרכות של דין וישנן הדרכות שאינן נוגעות למטרה מוסרית של חסד ומשפט אלא עניינן הוא להשכיל ולידע את ה' או בריאות הגוף וכיו"ב. אלא מידת החסד מקדימה למתן תורה, בבחינת 'דרך ארץ קדמה לתורה'. אדם הניגש אל התורה בלא נטייה טבעית של חסד - יבין את התורה בצורה עקומה, עד כדי כך שנאמר בתלמוד:

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא ל'-ב') -

כלומר, דין תורה שאינו על רקע חסד ודרך ארץ.

הלכות התורה ניתנו לאדם אשר נפשו מלאה בחסד, אחרת התורה שיקבל לא תהא תורת אמת. באומרם שהתורה היא כולה חסד חז"ל גילו לנו סוד שהמטרה של מכלול מצוות התורה כולן, כולל אלו הנוגעות אל הדין, היא חסד, ההטבה הכללית (גם כשעושים משפט).

לדוגמא, התורה התירה לאדם להכות את עבדו הכנעני:

"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט..." (שמות כ"א-כ') -

כלומר, מותר להכות עבד, אבל התורה מזהירה אותנו נגד המכות הפוצעות או ההורגות את עבד. בכל זאת כתב הרמב"ם:

"...ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק... לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו... ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'" (הלכות עבדים ט'-ח').

התורה היא לא פורמליזם משפטי הניתן בחלל האוויר והקובע אותו חוק לכל מסגרת שלא תהיה - היא ניתנה לסוג מסוים של נפש אנושית. מכיוון שההתנהגות הבריאה והטבעית של האומה הישראלית היא מידת החסד, דווקא לאומה שכזו יכולה היתה להינתן ההלכה המתרת להכות את העבדים, אמנם חלילה להם מלהשתמש בהלכה זו, ובכל זאת ניתנה הלכה זו על מנת שהכאת עבדים תישאר באופן תיאורטי אפשרית - אם אפשרות עקרונית כזאת לא היתה קיימת, העבדים היו עושים ככל העולה על רוחם.

דוגמא אחרת - התורה אומרת:

"ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם מחלליה מות יומת..." (שמות ל"א-י"ד).

זוהי הלכה כמעט ללא כל אפשרות של יישום של העונש והיא נכתבה בתורה כדי ללמדנו כמה העבירה הזאת חמורה. רק פעם בהיסטוריה מחלל שבת (המקושש במדבר) נסקל וזה הספיק ללמד על חומרת חילול שבת לאלפי שנים.

באופן מעשי קשה ביותר לדון מחלל שבת לסקילה בגלל התנאים הנדרשים לכך (הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, עדים, התראה וכו'). התנאים הללו אינם כתובים בתורה אלא חכמי התושבע"פ הם שהבינו כך את התושב"כ. הם יכלו להבינה בצורה אחרת ולא להצריך התראה, בית דין וכו', ובכל זאת הם הציבו את התנאים הללו משום שהגישה היסודית לפסיקת ההלכה היא גישה של חסד. (תושבע"פ ניתנה אף היא בסיני אלא שהיא עוברת דרך חכמי ישראל שבכל הדורות. באומרנו 'תורה שבעל פה ניתנה בסיני' אין הכוונה שהמסקנות ניתנו בסיני - שכן, למשל, אופן הכשרת מיקורגל בפסח ודאי לא ניתן בסיני - אלא שהקב"ה נתן לחכמי ישראל את הכח לכוון, דרך חכמתם ושיכלם, לדעת המקום, והוא יתברך מחיל את שמו על מסקנות בית הדין, כולל הטעויות שלו. הריטב"א מביא בשם חכמי צרפת, שמביאים בשם מדרש שאבד מאיתנו, כי הקב"ה נתן את התורה לחכמי הדורות עם מ"ט פנים לטהר ומ"ט פנים לטמא).

התורה היא כולה חסד וכל הניגש ללמוד תורה חייב להבין את זה - אחרת הוא יפסוק הלכות באופן פורמליסטי. בפרט, צריך להבחין בין ההלכה לבין ההוראה למעשה, וכפי שאמרו חז"ל פעמים רבות,

"הלכה ואין מורין כן" (למשל בשבת י"ב-ב').

לכן

"[אדם ש]אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים - הרי זה עם הארץ" (ברכות מ"ז-ב'),

משום ששימוש תלמידי החכמים מלמד את האדם מהו הכיוון אליו פונות ההלכות, ודבר זה איננו יכול להיכתב בספר.

משום כך קוראים את מגילת רות בחג השבועות על מנת שנבין מהי המגמה הכוללת של התורה.

 

הטעם במישור הלאומי

חז"ל אמרו (ירושלמי, מסכת ביצה, פרק ב' הלכה ד', ומסכת חגיגה, פרק ב' הלכה ג') שדוד המלך נפטר בחג השבועות לכן קוראים ביום זה את מגילת היוחסין שלו.

מבחינה היסטורית ייתכן שדוד נפטר בחג השבועות וייתכן שלא (הרי חז"ל בכוונה לא מדברים על מאורעות מבחינה היסטורית אלא מבחינה ערכית), ואפילו נאמר שכן, מכל מקום מדוע חשוב לחז"ל להגיד שדוד נפטר מן העולם דווקא ביום מתן תורה? לכאורה, זה לא כל כך מתקשר - הרי דוד המלך עסק בפוליטיקה ובמלכות, ומה לדמות פוליטית וממלכתית זו ולמתן תורה?!

התשובה היא שחז"ל רצו לעקור מהראש שלנו את הטעות האפשרית שהתורה היא דת הנוגעת אל האדם הפרטי בלבד, ובאו ללמדנו כי התורה היא החוקה המדינית של עם ישראל. התורה לא ניתנה ליהודים הפרטיים אלא לעם ישראל כאומה וכישות פוליטית, ממילא אין כל משמעות לתורה בלא דוד המלך.

חז"ל שאלו (ספרי, פרשת עקב, מ"ג): 'מהי הסיבה שבגללה עם ישראל צריך להמשיך לקיים את מצוות התורה גם בחוץ לארץ?' - משמע כי המצוות אינן בבחינת 'דת פרטית', שכן הדת איננה נוגעת לגבולות גיאוגרפיים מסוימים, אלא מצוותיה הינן דרכי ההתנהגות במסגרת המדינה העברית שבתוך הטריטוריה המדינית בארץ ישראל. חז"ל תירצו את קושייתם (שם): "היו מצוינים במצוות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים". המצוות בחוץ לארץ אינן אלא מעשים ריקים מתוכנם האמיתי ובכל זאת יש לקיימן כיוון שהן שומרות על הזיכרון הלאומי הישראלי. (לפיכך המחלל את השבת בחוץ לארץ הרי הוא בוגד בזיכרון לאומי זה).

משל למה הדבר דומה: לאסקימואים שהוגלו למדבר סהרה והם מתגעגעים ומצפים לשוב אל מולדתם, אך מאחר והזמן אינו עומד מלכת ורצונם להנחיל את תקוותם לשוב לארצם לדורות הבאים, לכן הם מלמדים את בניהם לעשות סקי במדבר... כך קיום המצוות מחוץ למסגרת הלאומית איננו מעשה נורמלי, אולם המבין כי מעשה זה בסופו של דבר יגרום לדורות הבאים לשוב לארץ ישראל ולמסגרת המדינית העצמאית - מבין מדוע צוותה התורה להמשיך ולקיים מצוות אף מחוץ לארץ ישראל.

לכן קוראים את מגילת רות בחג השבועות כדי להזכיר כי התורה היא פוליטית. שאלו פעם את רבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל האם נאה להם לרבנים לעסוק בפוליטיקה, והוא השיב: "זה יפה מאוד מצד הרבנים, אחרת הם בוגדים", שכן כל התורה כולה הינה הגשמת הרעיון הפוליטי, ממילא ברור שהרבנים צריכים לעסוק בפוליטיקה וזהו תפקידם. אמנם הראי"ה קוק זצ"ל כתב באגרותיו (ח"ב, ע"מ שכ"ב, ועי' עין אי"ה על מסכת שבת, נ"ד-ב'):

"כשאני בעצמי מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשי של בנין האומה החמרי כי אם בהשפעתם לחבב את הדעות, המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידיים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו, לעדן את המחשבות ולחדדן ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש האצורים בנשמתם ולהעלות בזה את התחיה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה. אבל העבודה בפועל, השיח והשיג עם רבי מלוכה ואדירי הפוליטיקה, אם מזדמן הדבר שימצאו לנו רבנים שגם להם יד ושם בעבודות כאלו, אינם כמובן, גרועים משאר בני אדם בתור יהודים נאמנים לעמם, אבל לא מטעם התפקיד של הרבנות" -

על הרבנים להיות נקיים מן ה'זבל המפלגתי' וכל ההתעסקויות הפוליטיות הקטנות והמלוכלכות, אולם ודאי עליהם להביע עמדה פוליטית ולומר מהי דעת התורה בנוגע למדיניות מסוימת כזו או אחרת.

לעומת הטעם הראשון, שעוסק באדם הפרטי, הרי הטעם השני עוסק באומה בכללותה, ויש להבחין ביניהם, שכן בעוד שהיחיד הניגש אל התורה צריך לקיימה מתוך מידת החסד, הרי האומה צריכה לקיימה מתוך מידת הדין כי, כפי הראי"ה קוק כתב באחת מתשובותיו, התורה לא ציוותה לאומה לנהוג במנהג חסידות, שכן בפוליטיקה הבינלאומית אין מקום למידת החסד, ולכן הלכות המלחמה בתורה הינן לעיתים אכזריות ביותר. מידת הדין שבאומה שומרת על מידת החסד אצל האדם הפרטי.

 

הטעם במישור הכלל-אנושי

רות הייתה גיורת ואנו קוראים את ספרה בשבועות על מנת שנזכור שאבותינו אף הם עברו מעין "גיור קולקטיבי" בהר סיני. אפילו אם הגיור של רות לא ממש דומה למה שקרה לאבותינו בהר סיני, החז"ל, שקבעו את קריאת מגילת רות בשבועות, רצו לומר שאין כל אפשרות לאומה הישראלית לקבל את התורה אם אין לה פתח הפתוח לאנושות כולה. אומנם התורה ניתנה לישראל בלבד - כפי שאנו אומרים בברכת התורה, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" - אך כדי שלא נטעה לחשוב שלתורה אין מסר אוניברסלי לאנושות כולה, דווקא ביום קבלת התורה עלינו לזכור כי אנו פתוחים לקבל גרים (כאשר ישנה גירות שבה הגוי הופך ליהודי וישנה גירות שבה הגוי הופך ל'בן נח', ודבר זה מצריך את הופעתו בפני בית דין).

לכן קודם לתיאור קבלת התורה בהר סיני פרשת "יתרו" פותחת באותו הגוי אשר התגייר והצטרף לעם ישראל, ואלמלי התגיירותו של יתרו לא היינו יכולים לקבל את התורה. חז"ל אמרו כי ראוי היה יעקב אבינו שתינתן תורה על ידו אלא שלא היה דורו זכאי לכך. זה אומר שבזמנו של יעקב אבינו היה עיכוב במתן תורה מפני שהגויים של אז (הדורו של יעקב - הרי בזמנו עדיין לא היה עם ישראל) עוד לא היו מוכנים לקבלת התורה על ידי ישראל. משמע כי מאחר וניתנה התורה בדורו של משה, הגויים של אז היו מוכנים לכך, והראיה היא כי מאותו הדור קם אדם כיתרו אשר היווה את תמצית הטוב שבאנושות הכללית.

מציאות הגירות מהווה תנאי למתן תורה, וחכמי ישראל דאגו במהלך הדורות בפסיקת ההלכה להשאיר אפשרות לקבל גרים: על פי ההלכה, מלכתחילה הגירות מצריכה טבילה, מילה והבאת קרבן - אולם בימינו 'וויתרנו' על התנאי השלישי של הבאת הקרבן; הגירות גם מצריכה בית דין שנסמך - אולם כבר כתב הרשב"א שכיום אין צורך בבית דין שנסמך שכן כתוב:

"וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם" (במדבר ט"ו-י"ד).

מניין האותיות בעשרת הדיברות הוא 620 - כנגד 613 מצוות ישראל ו-7 מצוות בני נח - סה"כ 'כתר' מצוות, שכן עומק הרצון הא-לוהי המתגלה על ידי הכתר נעשה כאשר אומות העולם אף הן שותפות בתורה, ואין התורה שלמה בלא אותו המסר לאומות העולם.

הגויים שונאים אותנו על אשר קיבלנו את התורה - כפי שאמרו חז"ל:

"מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת, פ"ט-א').

הראי"ה קוק כותב על כך באחד מאמריו שהשנאה של אומות העולם כלפי ישראל מלמדת כי אף לגויים ישנה שייכות מסוימת אל התורה, למרות שמצד מצבם העכשווי אינם שייכים אליה (כמו שהסוס אינו מקנא בבננה שבה אוחז הקוף, כי הסוס אינו אוהב בננות, אולם הסוס יכול לקנא בתבן של הפר, משום שלשניהם ישנה שייכות מסוימת אל התבן). התורה ניתנה לעם ישראל עבור האנושות כולה. על כך אנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" - כלומר, הקב"ה לקח דבר מה מכל עם ועם ומתוך כך נוצר עם ישראל, ובשם האנושות כולה הקב"ה "נתן לנו את תורתו".

לכן אנו קוראים את מגילת רות בחג השבועות כדי לדעת את הטעם האוניברסלי של תורת משה.

 

הטעם במישור העולמי

התורה לא באה לתקן אך ורק את האדם אלא התורה היא צורך העולם כולו, כפי שאומרת הגמרא :

"אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'" (פסחים ס"ב-ב').

לפיכך צריך להבין כיצד מגילת רות מלמדת את השלכות התורה על כל היש כולו.

עולם הטבע נתון במחזוריות שבה הדברים הנמצאים בו, כגון פרחים, הולכים וכלים, הולכים ונעלמים. הבנה זו מזעזעת ועלולה לדכא ולייאש את האדם ח"ו. לכן התורה באה ללמד אותנו כי "אין ייאוש בעולם כלל" (ליקוטי מוהר"ן, ע"ח).

דוגמא לכך היא הלכות קשירת שרוכי הנעליים: הלא סך כל השעות בהן אדם קושר את שרוכי נעליו במהלך חייו מגיע עד לכדי מאות של שעות, וכאשר יגיע האדם לבית דין של מעלה עלולים לומר לו כי לפעולה זו, אשר בסופו של דבר נמשכה על פני שעות רבות, אין, ח"ו, כל חלק בנצח. על כן התורה הורתה לנו כי מאחר ויש לקשור את התפילין על יד שמאל - זאת אומרת שהתורה נותנת עדיפות בענייני קשרים לצד שמאל על פני צד ימין - כך אף ביחס לקשירת שרוכי הנעליים יש לקשור את הנעל השמאלית תחילה ורק לאחר מכן את הנעל הימנית. מכאן ואילך קשירת הנעליים הפשוטה והיומיומית נוגעת לקשירת התפילין, וזו נוגעת לעקידת מידת הדין בעולם, שצד שמאל הוא כנגד מידת הדין וכאשר אנו קושרים את צד שמאל אנו ממעטים בכך את מידת הדין. בדרך זו ישנו ערך קוסמי לקשירת שרוכי הנעליים. אם כן, שום דבר לא נעלם מהמציאות ללא משמעות ו"אין ייאוש בעולם כלל".

לימוד חשוב זה גנוז ועלום בתורת משה אולם גלוי ומפורש במגילת רות. מגילת רות מספרת לנו על המשפחה של אלימלך שנאבדה לחלוטין: הם יצאו מן הארץ (שזה אחד הדברים הנוראים ביותר, שבו אדם נתלש ממקומו ומצטרף לתרבות הזרה לו לחלוטין), הבנים נשאו גויות, אבי המשפחה מת, שני בניו מתו אחריו. המגילה מספרת כי לאחר מאמצים רבים נוצרה אפשרות לגאול את אותה המשפחה דרך השדה של מחלון (גאולת הדומם שימשה לגאולת חי...). למרות שהמעשה המתואר במגילת רות אינו 'יבום' אלא 'גאולה', בכל זאת אנשי בית לחם הבחינו בדמיון ובקשר הענייני שבין מה שאירע למשפחת אלימלך לבין מה שאירע למשפחת יהודה באומרם לבועז:

"יהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת" (רות ד'-י"ב).

גם אצל יהודה נוצר מצב של אבדון ושל ייאוש מוחלט כאשר ער ואונן מתו ושלה לא ניתן לתמר, והנה לאחר תחבולות נישאה תמר ליהודה ומתוך כך באה גאולה לישראל ולעולם כולו. היתה זו אף גאולת הרע, שכן משפחתו של יהודה נולדה על ידי מעשה שבאופן גלוי נראה פסול מבחינה הלכתית ומוסרית, אולם רטרואקטיבית התברר שלא היתה בו כל עבירה, ולא עוד אלא שזו אף היתה מצווה.

דבר דומה קרה גם במשפחתו של דוד המלך. לפי מדרש חז"ל (המובא, למשל בספר "תורת מנחה" לרבי יעקב סקילי, תלמידו של רשב"א), אחרי שישי הוליד שישה בנים, הוא חשש שמא הוא פסול לבוא בקהל כי הוא צאצא של רות המואביה והתורה אמרה:

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם" (דברים כ"ג-ד').

אם הוא פסול לקהל, זה אומר שהוא אסור לאשתו - לכן ישי פרש מאשתו. אשתו לא חשבה כמותו והתחפשה לשפחתו (שהיתה מותרת לו גם אם הוא פסול לשאת בת ישראל). לאחר זמן ישי ראה כי אשתו הרה וכשנולד דוד ישי היה בטוח כי דוד אינו אלא ממזר, ועל כך אמר דוד:

"מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי" (תהילים ס"ט-ט').

אמנם בסופו של דבר, כששמואל בא לבית ישי למשוח מלך, התברר כי דוד אכן הוא בנו של ישי. זוהי דוגמה לכך שהקודש העליון והגואל לעולם מתגלה בתחילת דרכו כדבר רע וטמא, מדכא ומייאש, אולם סופו שקדושתו וגאולתו מתבררת ומתגלית לעין כל.

זה גם קשור להתפתחות של התורה שבעל פה. לפני שבועז פסק "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" היה אסור מדאורייתא להתחתן עם עמוניות ומואביות (לפי הפסוק בדברים כ"ג-ד' המובא לעיל), והראיה לכך היא כי מחלון וכליון מתו אך ורק מפני שנשאו נשים מואביות:

"ולמה נקרא שמם מחלון וכליון - מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחייבו כליה, אשר בעלו למואב שנשאו נשים נכריות" (ילקוט שמעוני על רות, רמז ת"ר).

זמן רב אחרי מותם בועז ראה כי רות כל כולה חסד והבין מתוך כך שלא יכול להיות שכשהתורה גזרה נגד עמון ומואב בגלל חוסר חסד מוחלט מצידם היא התכוונה גם לרות. לכן הוא כינס את בית הדין ופסק: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". לאחר מכן הוא הציע ל"פלוני אלמוני" לגאול את השדה ויחד עם זאת לגאול גם את רות, ומשסירב לקחה בועז. (מכאן נפסק כי אדם הבא להתיר דבר, אשר עד כה נאסר, אסור לו לעשות כן באם רואים באופן גלוי כי יש לו אינטרס בכך - לכן כשבועז התיר את המואביות הוא קודם כל הציע ל"פלוני אלמוני" להתחתן אתה רק אחרי שזה סירב נשא אותה בעצמו).

חז"ל אומרים (למשל במדרש זוטא על מגילת רות, פרשה ד') כי למחרת, לאחר שהרתה רות לבועז ועובד היה בבטנה, בועז מת. אפשר בקלות לדמיין שהיו אז אנשים שדיברו סרה על בועז - הלא זה דורות רבים נאסר לשאת עמוניות ומואביות, והנה מחלון וכליון מתו אחרי שנשאו נשים מואביות, וכך גם בועז... אף לאחר שדוד חזר ממלחמתו עם גלית פקפקו במוצאו (עי' יבמות ע"ו-ב'), עד אשר לבסוף בא שמואל הנביא שכתב את מגילת רות והכריעה בה את ההלכה כבועז (בכך גאל את ההלכה שנפסקה על ידי בועז).

האומה המואבית היא אחת האומות שהורחקו מעם ישראל, ולמרות הכל נמצאה הדרך לגאול אותה. אם את האומה המואבית אפשר היה לגאול - ממילא ניתן לגאול כל דבר בעולם. לכן לקריאת מגילת רות בחג השבועות יש השלכה קוסמית אוניברסלית.

 

הטעם במישור הא-לוהי

"בתחילה עלה במחשבה [של הקב"ה] לבראתו [את העולם] במידת הדין. ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושתפה למדת הדין" (רש"י בפירושו לבראשית א'-א').

במציאות יש צורך שמעט מן הדין יהא מעורב בתוך החסד והרחמים, אולם את מידת הדין הזו יש לזקק - להטותה כלפי החסד. עבודת זיקוק זו מוטלת על השושלת המשיחית.

בספר התנ"ך פוגשים אנו בשני ג'ינג'ים - עשו (בראשית כ"ה-כ"ה) ולהבדיל דוד (שמואל א', ט"ז-י"ב). ביחס לדוד נאמר במדרש:

"כיון שראה שמואל את דוד אדמוני... נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: 'עם יפה עינים' - עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג" (בראשית רבה ס"ג-ח').

יצחק, אביו של עשו, היה בן שרה בת הרן בת תרח. רבקה, אמו של עשו, היתה בת בתואל בן מלכה בת הרן בת תרח. כלומר עשו היה צאצא של הרן הן מצד אביו והן מצד אימו.

דוד מצד אביו, ישי, הוא צאצא של מואב בן לוט בן הרן בן תרח.

אפשר היה להגיד שהגנים האדמוניים הגיעו דרך תרח והרן. אומנם אם תרח והרן נושאים גנים אדמוניים, מדוע לא מצינו אנשים ג'ינג'ים אצל אברהם ונחור?

אברהם אומר לאבימלך:

"וגם אמנה אחתי בת אבי הוא [דרך הרן] אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (בראשית כ'-י"ב),

ורש"י מפרש:

"'אחותי בת אבי היא' - ובת אב מותרת לבן נח, שאין אבות לגוי. וכדי לאמת דבריו השיבם כן. ואם תאמר והלא בת אחיו היתה? בני בנים הרי הן כבנים והרי היא בתו של תרח, וכן הוא אומר ללוט 'כי אנשים אחים אנחנו'. 'אך לא בת אמי' - הרן מאם אחרת היה".

כלומר, לתרח היו שתי נשים - מאשתו האחת נולדו אברהם ונחור, ומאשתו השניה, שהיתה נשאית גנים ג'ינג'יים, נולד הרן.

מתוך כך אפשר ללמוד כי בתוך משפחתו של אברהם אבינו ישנו ענף של מידת הדין ההולך ומתברר במשך הדורות, כאשר חלק ממנו יצא לעשו וחלק יצא למואב עד אשר הגיע בצורתו הטהורה והמזוקקת לדוד. האומה המואבית עצמה התנגדה למידת החסד:

"על דבר אשר לא קדמו [העמונים והמואבים] אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג-ה'),

אולם הנציגה של אותה אומה - רות המואביה - התגברה על כשלון מידת החסד אצל אומתה והפכה את מידת הדין למידת החסד, כשם ש"הדם נעכר והופך לחלב" (נידה ט'-א'). (זו אחת הסיבות מדוע אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות).

דרך משפחת בועז ורות הצליח הקב"ה לגאול את מידת הדין אשר התלוותה בשורש הבריאה והתגלתה, בסופו של דבר, כמידה טהורה המצטרפת אל מידת החסד, ובדרך זו נגאלת השכינה מעפר.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)