הרב אורי שרקי

שמאי

סיכום שיעור, בעריכת ר' אברהם כליפא




שמאי מפורסם כאדם קפדן, כמי שדוחה באמת הבניין את השואלים אותו שאלות מתריסות. אך הנה אומרת המשנה (אבות א, טו): "שמאי אומר ... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". מכאן לומדים שקפדנותו המפורסמת של שמאי איננה עצבנות או מידה רעה בנפש, אלא היא עמידה על האמת. לכן שמאי אינו מוותר, ובדרך כלל שיטתו היא השיטה המחמירה. כשמו כן הוא: שמאי הוא שמיימי. הוא רואה את הדברים בצורתם האידיאלית.

מצאנו במסכת ראש השנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בחמישה עשר בו". כאמור, בדרך כלל בית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקלים. אבל כאן אין מקום למונחים קולא או חומרא שהרי מדובר בקביעה מתי חל ראש השנה לאילן. מסביר הרב הנזיר, ר' דוד הכהן זצ"ל, שבית שמאי רואים את הדברים מצד הפוטנציאל שלהן, וכבר באחד בשבט השרף עולה באילנות למרות שעדיין לא רואים את הפריחה. השקפה שכזו הינה "כדברי בית שמאי", שבדבריהם רגילים לראות את הפוטנציאל. לעומתם בית הלל רואים את הביצוע המציאותי.

שמאי הוא דמות מיוחדת, שמציבה לנו רף עליון. אמנם, כבר נאמר בתלמוד שהלכה כבית הלל, "מפני שנוחין ועלובין היו ... ומקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין יג, ב), אך עם כל זאת, בית שמאי מציבים לפנינו אידיאל עליון, עד שאמרו חכמי הקבלה שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי.

מכאן מובנת התנהגותו של שמאי, שכאשר בא נכרי שרצה ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, שמאי לא רצה להתפשר ודחה אותו באמת הבניין. אותו נכרי הלך להלל, שקיבל אותו. לכאורה נראה שסיפור זה בא לפסול את התנהגותו של שמאי, אבל האמת היא ההיפך: מתוך דחייתו של שמאי שלימדה אותו שלימוד תורה הוא דבר רציני, הלל יכול לקבלו. כך ששמאי ממלא תפקיד חשוב בקביעת ההלכה כהלל.

נאמר בתלמוד: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי" (שבת ל, ב). שאל הרב קוק: וכי שמאי עבר על דברי הברייתא שאמרה שלא להיות קפדן כשמאי. אלא יש לדייק בדברי ברייתא: ואל יהא קפדן כשמאי. אם אתה רוצה להיות כ-מישהו, כלומר כאשר אתה צריך לקחת דוגמה מאנשים גדולים ממך, היה אתה כהלל, אבל אם אתה בעצמך הלל או שמאי, אין צורך שיסבירו לך מה להיות. לכן שמאי יכול להיות קפדן.

אמרו חכמים: "משרבו תלמידי בית הלל ותלמידי בית שמאי שלא שימשו כל צרכן, רבתה מחלוקת בישראל ונעשתה תורה כשתי תורות" (סנהדרין פח, ב ועוד). נראה שהרקע ההיסטורי לאמירה זו כדלהלן:

בימי הלל ושמאי, עלה הורדוס לשלטון ופירק את הסנהדרין. החכמים כבר לא יכלו לשבת ולדון ביחד ולפסוק את ההלכה. זו המשמעות של "לא שמשו כל צרכם". אם כן הלל ושמאי ניצולים מהאשמה של מחלוקת שאינה לשם שמים, ואדרבה "מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הללה ושמאי" וסופה להתקיים. אבל הנסיבות ההיסטוריות גרמו שתלמידי בית שמאי ותלמידי בית הלל רבו ועשו מחלוקת בישראל. על זה אמר המהר"ל מפראג: אף על פי שהיא לשם שמים, שנואה היא המחלוקת.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)