הרב אורי שרקי
חודש ניסן - לברכת האילנות
אדר תשע"ח
המשנה במסכת אבות (פרק ג', משנה ז') אומרת "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחיב בנפשו". אם הדברים כפשוטם, הרי שיש כאן זלזול בערך האסתטי של הטבע. הקדוש ברוך הוא אמנם ברא אילנות יפים, אבל אין זה מעניינך להתבונן בהם. "האומר מה נאה אילן זה - הרי זה מתחייב בנפשו". כך יכולנו להבין, אלמלא שהדברים עומדים בסתירה להלכה מפורשת שהיוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות, ואילנות טובות, להתנאות בהן בני אדם" (ברכות מ"ג, ב', שו"ע או"ח, סימן רכ"ו, סעיף א'), אם כן ההנאה האסתטית מן היופי של האילן בודאי שהיא ראויה, לכן לא יתכן להבין את דברי התנא כזלזול ביופי של הטבע.
אלא שכאן צריך להבין את הדברים לעומק. כל הפוסק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה', מי שעבורו ההתבוננות באילן היא הפסקת משנתו, במקום להיות ההמשך של משנתו, זה סימן שהוא חי בעולם חצוי, שבו אין הנפש מתפשטת על כללות המציאות, ולכן הוא באמת מתחייב בנפשו, הוא מגלה בזה שהוא התחייב בנפשו, שאין לו חיים שלמים.
מה שאין כן, מי שנטיעת האילן, ההתבוננות באילן, היא ההמשך של חיי הקדושה שלו, בוודאי שבזה זכה להידבק בשכינה, שכן אמרו חכמים במדרש: שאחד מן הדרכים להידבק בשכינה זה לעסוק בנטיעה בארץ ישראל. מעלתה של הנטיעה של העצים, גדולה עד כדי כך שרבי שמואל מוהליבר כותב באחת מתשובותיו, שכל תשוקתו היא לעלות לארץ ישראל כדי לנטוע בה עץ אחד, לדעת שהוא עשה דבר מה בחייו. המעלה העליונה כל כך היא שבנטיעת העצים נעשה האדם שותף לקב"ה, שנאמר בו: "ויטע ד' א-להים גן בעדן מקדם" (בראשית ב', ח'). העצים הראשונים נבראו ע"י הקב"ה ישירות, ללא גרעין וללא פרי שקדם להם. העץ השני נעשה ע"י העץ, ע"י הפרי שהרקיב באדמה ויצר עץ חדש. כאשר האדם מתערב בתהליך הצמיחה, הרי הוא בזה דומה ליוצר בראשית בעצמו ושותף לבריאתו. ולכן הדבקות הגדולה ביותר שיכולה להיות בשכינה היא דרך התפשטות הקדושה עד לנטיעת העצים של ארץ ישראל. ומכאן לדברי החת"ם סופר (חידושיו למסכת סוכה ל"ו. ד"ה 'דומה לכושי'), שאמר שכל הוויכוח שמצאנו בתלמוד, האם יש ערך לעבודת האדמה לעומת לימוד תורה, כאותה המחלוקת המפורסמת בין רבי שמעון בן יוחאי לבין רבי ישמעאל, לא נאמרה אלא בחוצה לארץ בלבד, אבל בארץ ישראל בוודאי שגם רשב"י יודה בערכה המיוחד של קדושת הארץ והדבקות בשכינה, שמושגת בנטיעת העצים בה. לכן אשרי חלקו של כל מי שזוכה להיות שותף בבניינה של הארץ, בנטיעת עציה, ובקיום הנבואות האומרות: "ובנו בתים ונטעו כרמים" (יחזקאל כ"ח, כ"ו). בניית בתים נאמרה כסימן מובהק לגאולה, וכיעד של הגאולה. וכן נטיעת העצים היא אחד מיעדי הגאולה, יותר מאשר לימוד תורה שלא הוזכר בין יעדי הגאולה, במפורש בנביאים, אע"פ שבוודאי שמתוך נטיעת העצים נגיע גם למצב של "מלאה הארץ דעה את ד'" (ישעיה י"א, ט') אבל תוכנם הישיר של הנבואות הוא על נטיעת העצים.