הרב אורי שרקי
תשעה באב - אהבת חינם ושנאת חינם
סיכום חלק של השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
שנאת חינם היא אחת המידות הקשות והרעות שיש בנפש האדם. עם ישראל סבל הרבה מפני שנאת חינם במהלך הדורות. ידוע שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. כשחז"ל אומרים שבית שני חרב בגלל שנאת חינם, הם מתכוונים לא לאיזה משל על סיבה נסתרת של החורבן אלא לעובדה היסטורית. יוספוס (יוסף בן מתתיהו) מספר על שלוש צבאות יהודיים בתוך ירושלים בזמן המצור שנלחמו אחד בשני ובכך איפשרו לרומאים לכבוש את העיר.
הרב קוק אמר:
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג', שכ"ד).
הדבר הזה בא לידי ביטוי בימינו במדינת ישראל. למשל, למרות המחלוקות הרבות בעם ישראל יש צבא הגנה לישראל אחד ויחיד. גם בזמן קום המדינה, כשהיו מאבקים קשים מאוד בין המחתרות, לא הגענו למלחמת אחים. הדברים הללו מראים בעליל אהבת חינם גדולה שיש בעם ישראל היום. כנראה למדנו לקח מהעבר ואחרי אלפיים שנה אנו יודעים בתת-המודע הקולקטיבי שלנו למה שנאת חינם יכולה להביא ומבינים שמלחמת אחים תביא לסופה של המדינה ולכן אנחנו נמנעים משנאת חינם ומלחמת אחים. אבל עדיין יש כמה גילוים של שנאת חינם ולכן חשוב ללמוד את הנושא ולהבין את ההגדרות: מה נקרא 'שנאת חינם', מה נקרא 'אהבת חינם', ומתוך כך להבין את הסכנות העורבות לפתחנו.
*
בספר ה"אורות" הרב קוק מלמד אותנו מהי השאיפה הפנימית של כנסת ישראל:
"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (אורות ישראל, א'-ד').
החפץ הפנימי של כללות האומה הוא שיהיה טוב לכל, ללא שום הגבלה כמותית או איכותית כלל.
"הרגש הטוב הזה, לפי גדלו, היקפו ועמקו, כן צריך שיהיה מעוטר בחכמה גדולה ובגבורה כבירה, למען דעת איך להוציאו אל הפועל בכל גווניו" (שם).
כלומר, הגישה לעשיית טוב לא צריכה להיות נאיבית. ההלכה אומרת שיש כללים גם לחסד (למשל, 'עניי עירך קודמים' וכו'). ביהדות (לעומת נצרות) יש חכמה מעשית איך לעשות חסד. צריך שעומק החסד יעבור דרך האמת. הרי אם אדם שרוצה להתאבד, רחמנא ליצלן, יבקש מאתנו לגמול לו חסד ולתת לו אקדח, לא נעשה את בקשתו. לעיתים הוויתור מזיק לזולתנו, דוגמת האב המתיר לבנו להכותו, ובכך ממעט את שיעור הקומה המוסרית של בנו. לעיתים עומק המוסר דורש כי השאיפות הנעלות תתגלינה בצורה חיצונית באופן הפוך מן החפץ הפנימי. לפעמים מתוך אהבה לזולת צריך להעניש אותו - כמובן לא מתוך נקמנות אלא על מנת לתקנו, מתוך השאיפה לטובתו ולטובת כלל החברה.
הפשע של המוסר הנוצרי הוא הרצון שחפץ הלב יתפשט מעבר לכל הגבולות - כשהנצרות הופכת את הרצון הזה להנהגה חברתית, במקום להגשים את האידיאל זה הופך לפשע נגד האידיאל.
זוהי הנקודה שצריכה להדריך אותנו בכל הדיון על אהבת חינם ושנאת חינם.
האוהב את חברו משתדל כמה שיותר להיטיב עמו, וההטבה צריכה להיות לא רק הטבה מוסרית אלא אף הטבה קדושתית, כלומר, לקרבו לתורה, אבל כאן יכולה להיות טעות בהבנת אופי הקירוב.
המשנה אומרת:
"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
יש קריאה מוטעית של המשנה: 'אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה', וזה מביא לגישה: 'אני אוהב אותך משום שאני רואה בך דתי פוטנציאלי, ואם יעלה בידי להפוך אותך לדתי, תהא בידי מצוה וזכות לעולם הבא…'. הגישה הזאת בעצם אומרת: 'באמת אני שונא אותך, אך מאחר וכולי תקוה כי ביום מן הימים תהיה דומה לי ומתוך כך תהיה ראוי לאהבתי, אני אוהב אותך...'. זאת לא אהבה אמיתית אלא צביעות ושחיתות, עיוות הנובע מן הרצון ש'אתה תהיה דומה לי'.
הלל אמר: "אוהב את הבריות" – כלומר, יש לאהוב את הבריות מפני שהן בריות ולא מפני שום סיבה אחרת. מתוך אהבה זו יש לקרב אותן לתורה - האהבה אינה צריכה לנבוע מהרצון לקרב לתורה.
מתוך כך אפשר להבין גם את תשובתו של הרב קוק לשאלה שפעם שאלו אותו: למה הוא כל כך אוהב את אלו המכונים 'חילונים' ואיננו חושש שמא יאהב בטעות אף את מי שאין ראוי לאהוב. הרב קוק ענה: "מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם" - שכן כשלון האדם באהבת חינם לעולם איננו כישלון, כי אהבת חינם מוגדרת כאהבה 'מכל מקום', 'מה שלא יהיה'.
כלומר, האהבה והרצון להטיב עם כולם ללא גבול לא צריכים לנבוע מהרצון לקרב לתורה, אבל, כפי שציינו קודם, יש כללים והלכות איך ליישם בפועל את האהבה ואת הרצון האלה.
*
השאיפה לאהוב על מנת שכולם יהיו דומים היא שאיפה קדומה המתוארת בתורה במעשה דור הפלגה, הדור שלאחר המבול. אותו דור חשש מפני מבול נוסף ולכן החליט להקים תומכות לרקיע על מנת שלא יפול. רש"י בפירושו לספר בראשית (י"א-א') מביא את המדרש האומר:
"אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול, בואו ונעשה לו סמוכות".
(היו עמים ברבריים באירופה, גאלים, אשר פחדו שמא הרקיע יפול עליהם על הראש - הם היו 'יראי שמיים' כי פשוטו… הפירוש האמיתי של המילה 'שמיים' בביטוי 'יראת שמיים' הוא עולם הערכים: חסד, אמת, צדק, שלום וכו'. אם יתבעו מאתנו ליישם את כל הערכים, לא נוכל לעמוד בזה, נהיה באמת יראים מן השמיים האלה. משום כך ישנה השגחה עליונה השומרת את הערכים 'למעלה' ואת המציאות 'למטה'. [אדם ירא שמיים באמת הוא אדם המודע לתביעה הפנימית ליישם את הערכים השמיימיים על הארץ]).
אנשי דור הפלגה בנו את מגדל בבל מתוך המחשבה שמה שגרם להרס העולם במבול היתה העובדה שבני האדם נלחמו האחד בשני וכל אותן המלחמות נבעו מפאת שהם שונים זה מזה וממילא שונאים אלה את אלה. לכן אנשי דור הפלגה החליטו לבנות חברה אחידה, וזאת על ידי מציאת מטרה משותפת כה גדולה עד אשר בני האדם יפסיקו לחשוב על עצמם. המטרה המשותפת, אותה הציבו, היתה לבנות מגדל ש"ראשו בשמיים" - כלומר, מגדל שידרוש את המאמץ הפיזי והטכנולוגי של כל האנושות למשך שנים רבות. דבר זה יגרום לבני האדם להפסיק לחשוב על עצמם ורק להתרכז במציאת פתרונות להוסיף עוד ועוד לבנים לבניין.
חז"ל אומרים כי בני אותו הדור היו רשעים, אולם שרר ביניהם שלום. (באופן דומה ברית המועצות היתה רשעה, אולם מנעה מלחמות בין המדינות מהן היתה מורכבת). חז"ל אומרים שבגלל אותו שלום הקב"ה לא השמיד את דור הפלגה. רשעתם של אנשי אותו דור היתה נעוצה בכך שלא פתרו את הבעיה המוסרית ולא הביאו פתרון אמיתי לבעיית השלום, אלא לאמיתו של דבר הם שנאו אלה את אלה מפאת שונותם ועשו את הכל על מנת שיהיו אותו הדבר. הם שאפו לאחידות כדי למנוע את כליון האנושות.
הדרישה לאחידות מכונה אצל אנשים מסויימים בשם 'אהבה' - אולם באמת זוהי 'שנאת חינם'.
גם בתחום החינוך עלול המחנך לחשוב כי תפקידו הוא לגרום לאחידות של טיפוסי החברה - שככל שבני האדם יהיו דומים יותר אחד לשני, כך החברה תהא טובה יותר. אם המסר של המחנך הוא: 'אני אעזור לך להיות כמוני', הוא לא מסייע לתלמיד להיות עצמו. זוהי רשעות וחוסר סובלנות העטופים בסיפורי אהבה.
הפתרון אינו שונות ומלחמות, ולא אחידות ושלום, אלא אחדות – כלומר, מצב שבו כל אדם שומר על האחידות שלו ותורם את אחידותו אל הכלל. הווה אומר: 'אני אוהב אותך בשונותך, משום שאתה מפרה ומעשיר אותי, אשרי חלקי שפגשתי אותך משום שאתה נותן לי את מה שאין לי, ובכך אני אוהב אותך ולא אוהב את עצמי'.
שנאת חינם איננה 'שנאה-ללא-סיבה' - אם אין סיבה, לא תהיה שנאה - אלא באמת ישנה סיבה ל'שנאת חינם', והסיבה היא עצם העובדה ש'אתה שונה ממני'. שנאת חינם אומרת: 'אמנם לא עשית לי כל רע, אולם עצם היותך שונה ממני מרגיזה אותי וגורמת לי לשנוא אותך…'. (לעומת זאת שנאת 'לא-חינם' מופיעה כתוצאה מנזק שאחד גורם לשני - כגון, 'אני שונא אותך כי דרכת לי על הדשא והרסת לי את הפרחים').
*
הרב קוק מסביר איך אפשר להעלות את שנאת חינם (לנצל אותה לטובה, כשם שעילוי מידת העצלות היא העצלות בעשיית עבירות):
"מדת שנאת חנם גם היא צריכה להתעלות, לא תעכב את התשובה ואת הגאולה השלמה מכללות ישראל. צריכין לפתח אורות גדולים" - כלומר, תפיסה מעמיקה - "להבין ולהשכיל, שגם מפירודי הדעות יוצאת טובה כללית" (אורות ישראל, ד'-ו').
המחלוקת גורמת לכל צד להתמקד בנקודה אותה הוא מדגיש. אילו היה כל צד מבין כי ישנה מידה של אמת אצל זולתו, הרי דבר זה היה גורם להחלשת כח ההתמסרות של כל צד לנקודה המיוחדת לו. הרב קוק מסביר בהמשך שזה בסופו של דבר יביא לשלום יותר גדול ויותר פנימי. (עי' בהמשך הסעיף באורות ישראל, וכן באורות התחיה, פסקה י"ח).
האם זה מצדיק שנאת חינם? בוודאי לא, כפי הרב קוק אומר בהמשך:
"ומכל מקום צריכים להשתדל הרבה שיהיה השלום ניכר גם מבחוץ, וסוכת שלום פרושה על כל ישראל..." (שם).
כלומר, ההסבר איך אפשר לנצל שנאת חינם לטובה הוא בדיעבד, אבל מלכתחילה עדיף להימנע ממנה.
שאלה: האם אין לנו מטרה להחזיר בתשובה?
תשובה: יש לנו, אולם כל זמן שלא הפנמנו את הצד החיובי שבזולתנו - הקב"ה שומר עליהם מפני ניסיונותינו להחזירם בתשובה.
*
יחד עם החובה לאהוב כל יהודי, יש לפעמים מניעות לכך. למשל, קשה לאדם לאהוב מי שמזיק לו. לפעמים יש אפילו מניעות הלכתיות לאהבה: למשל, אסור לאהוב מסית לעבודה זרה ומי שחומל עליו עובר על איסור 'לא תעשה'. איך זה מסתדר עם מה שאמר הרב קוק שצריך לאהוב את כולם? בספר "מידות הראיה" (מודפס בסוף הספר "מוסר אביך") הרב קוק מסביר שאהבה לזולת צריכה להיות כל כך גדולה שהיא תכלול שנאה לרע שבזולת: 'אני כל כך אוהב אותך שאני שונא את הרשע שיתגבר עליך ואת העובדה שבגלל הרשע הזה אני חייב להיאבק בך' :
"אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה" (מידות ראיה, ח').
במסכת פסחים (מ"ט-ב') חז"ל אומרים דברים קשים מאוד נגד עמי הארצות, עד כדי:
"אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו".
הרב קוק אמר פעם שכל הדף הזה נכתב כניסיון לאדם מישראל: האם אחרי שאתה יודע כמה רע להיות עם הארץ אתה עדיין אוהב אותם?! זה מבחן לאהבת ישראל. הרב קוק מסביר:
"אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם א-להים שלו ראוי להוקירו באהבה, גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים. ע"כ קריעת עם הארץ כדג היא דווקא מגבו, ולא מצד פניו שבהם אור הצלם" (מידות ראיה, ט').
כלומר, אוהבים כל יהודי מהצד הטוב, צלם א-לוהים, שבו ('פניו'), ושונאים את הרע שבו ('גבו').
(להלכה, כמובן, לא קורעים אף אחד והדברים הקשים נגד עמי הארץ הם רק הדרכה מוסרית. התלמוד נכתב לתלמידי חכמים - לעומת משנה שנכתבה לכולם. תלמידי חכמים ידעו במהלך הדורות איך לקרא אותו בצורה נכונה. התופעה שהמונים לומדים את התלמוד התחילה רק לפני כמה דורות. לכן הרב קוק צריך להסביר להמונים איך להבין את המקום הזה בתלמוד).
*
איך להגיע לאהבת הזולת? התורה נותנת פתרון בפסוק המפורסם:
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא, י"ט-י"ח).
הפסוק מדבר על שלושה סוגי אהבה: אהבת אדם [יהודי] לזולתו [היהודי], אהבת אדם לעצמו ואהבת אדם לקב"ה. לעומת הגישות של הנצרות ופילוסופיות שונות הנותנות העדפה לאהבת אדם לזולתו או לאהבת אדם לעצמו, גישת היהדות אומרת ששני סוגי האהבה הללו נובעים מאותו שורש - אהבת אדם לקב"ה. כלומר, 'כיוון ששנינו נבראו בצלם א-לוהים, יש הכרח שכל אחד מאתנו יאהב גם את עצמו וגם את זולתו'. לכן באופן אמיתי אף אחד משלושת סוגי האהבה הנ"ל לא יכול להתקיים בלי שניים האחרים.
רבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, ואפשר לפרש שהוא כלל של מי שגדול בתורה - לאמור שגדלות בתורה נבחנת באהבת הריע העולה ממנה.