הרב אורי שרקי

פרקי אבות (א'-י"ג) - "נגד שמא אבד שמא..."

מתוך סיכומי שיחות הרב על מסכת אבות בערוץ 7

שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי




"הוּא הָיָה אוֹמֵר: נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף."

אלה דבריו של הלל הזקן שנאמרו בשפה הארמית, ועניינם ללמד אותנו את מידת הענווה.

כשהמשנה התחילה במילים "הוא היה אומר", הכוונה להלל, אלא יתכן גם שהמשנה מתכוונת לומר שדווקא הלל הוא זה שראוי ללמד אותנו את מידת הענווה, מפני שכך הייתה מידתו. כיוון שהיה ענוותן. אמרו: "לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל" (שבת ל, א), לכן דווקא ממנו ראוי ללמוד את מידת הענווה.

מהי מידת הענווה? הענווה איננה כפי שבני האדם חושבים, איזה מין שקר עצמי, שהאדם יחשוב את עצמו פחות ממה שהוא באמת. הרי לא ייתכן שמידה טובה תהיה מבוססת על שקר. ברור שהענווה בנויה על האמת בלבד, שהאדם יודע מי הוא באמת. וכאן יש לדון, כלפי מי אנו מדברים. אם מדובר בין אדם לבין זולתו, הרי שיש לכל אדם מעלה שאין בחברו, וחיסרון לעומת חברו, כי בני האדם אינם שווים זה לזה. אבל כלפי הבורא יתברך, ברור שכל אחד מאתנו באמת אין לו שום זכות. הענווה כלפי הא-להים היא דבר מובן מאליו. כיוון שאנחנו נבראים שלו, הרי שכל מה שיש בנו, מאתו הוא. לכן ברגע שהאדם מתמלא בשיכרון חושים על איזה מעלה שיש בו, נָגַד שמא - שהאדם מתפעל מזה שהוא קנה לעצמו מעלה, הרי שהוא עומד בסתירה לריבונו של עולם, ולכן "אבד שמֵה" - הרי הוא סותר את מטרת קיומו, הכלולה במילה "שמֵה". אם כך תעלה השאלה: אם לפני הבורא איננו כלום, בכל זאת למה בראנו? והתשובה: הוא בראנו כדי שנקנה את זכות הקיום, ולכן "דלא מוסיף, יָסִיף" - ראוי לאדם להוסיף זכויות, להוסיף מעשים, על מנת להצדיק את קיומו, ולכן דלא מוסיף - יסיף, מי שאיננו מוסיף בתורה, ובמצוות, ובמעשים טובים, חכמה וכד', הרי הוא אובד מן העולם.

"ודלא יליף, קטלא חַיִּב" - מי שאינו לומד, חייב מיתה. מה בין זה לבין "דלא מוסיף"? "דלא מוסיף - יסיף", הכוונה מעצמו, "דלא יליף" - הכוונה שהאדם מכוון שלא ללמוד, הדברים חמורים יותר, לכן נאמר "קטלא חיב" - בידי שמים.

"ודאשתמש בתגא, חלף" - מי שמשתמש בכתר, של הקב"ה, חולף מן העולם. מהו השימוש בכתר? כשהאדם משתמש במעלה הא-להית שנתנה לו, כאילו היא שלו. בזה הוא מעמיד את עצמו בתחרות עם ריבונו של עולם, ולכן "דאשתמש בתגא, חלף".

יש מן המפרשים כגון רש"י, שהביאו, ש'נגד שמא' - שמשתמש בשם המפורש, כדי לעשות פעולות נגד הטבע, אותות ומופתים. מכאן מקור קדום מאד לאיסור החמור של השימוש בקבלה מעשית, בקמיעות ובכל מיני סגולות שבהם יש שימוש בשמותיו של הקב"ה. האדם מסתכן מאד אם הוא משתמש באותו תגא. דברים מזעזעים סופרו בספר חסידים (פס' רה) על כך, על אנשים שרצו להשתמש בשמות הקודש, ונענשו בעונש קשה, ונאכלו ע"י חיות רעות. ראוי לו לאדם ללכת באמת ובתמים ולא להשתמש בקמיעות ובכל מיני סגולות שמצויות דווקא בדור שפל. ככל שהדור חכם יותר, אין הוא מזדקק לשימושים שכאלו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)