הרב אורי שרקי

הפוזיטיביסט עלה מן האוב

"עולם קטן", אלול תשע"ז




עם ישראל הוא עם שמרני. זה חלק מאופיו. לכן גם האפיקורסים שבו אוהבים לאמץ כפירות ישנות שאבד עליהן הכלח. במאה ה-19 שלטה בעולם עמדתו של הפילוסוף הצרפתי אוגיסט קונט שהגה את הרעיון הפוזיטיביסטי, שתמציתו היא שכל השאלות הגדולות שתשובותיהן סופקו בעבר על ידי הדת, האתיקה והדתות, עתידות להיפטר על ידי המדע. הקידמה המדעית המסחררת של אותם הימים יצרה עיוורון מחשבתי בדמות של "דת המדע", הסבורה שכל מה שמחוץ לתובנות המחקר אינו אלא אשליה, שרידים של המחשבה הפרימיטיבית. עמדה זו ששימשה גם בסיס רעיוני לקולוניאליזם שהמציא לעצמו שליחות "לתרבת" את הפרימיטיבים, נזנחה מזה זמן רב בעולם המחשבה המערבי, ורק יהודים במדינת ישראל, המתרפקים על תפיסות מיושנות ובעיקר סטריאוטיפיות, הפוטרות את המחשבה מעיון מעמיק, עדיין מחזיקים בה. כזה הוא מאמרו השטחי עד אימה של יובל נוח-הררי בידיעות אחרונות (31.08.17) "האמת החילונית". אמנם כוונתו רצויה, והיא להפיג את המתח הציבורי במלחמת השווא נגד ההדתה במוסדות החינוך, על ידי הצגה של ערכים שהוא מנכס אותם לחילונות, שאותם יש לקדם, בבחינת "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אך התוכן של דבריו לוקה בחוסרים רבים המציגה דמות קריקטורית של החילונות ושל הדתיות גם יחד.

לטעמו של נוח-הררי ששת הערכים החילוניים הם: אמת, חמלה, שויון, חופש, אומץ ואחראיות. הבה נבחן אותם:

א) אמת. החילוני אינו מקדש שום ספר אדם או מיתוס, כי אם עובדות, כגון סטטיסטיקה, מאובנים או צילומי גלקסיות. עליבות הטיעון בולטת לעין. הרעיון שאין שום דבר מקודש כי אם עובדות, העשויות לאשש את קדושתו של סיפור או ספר או סופר, מקובל על כל אדם באשר הוא. הדתיים מקבלים את קדושת התורה על בסיס מה שהם מחשיבים כעובדות ולא על בסיס אמונה עוורת (כוזרי א, פט). לפי דבריו הדתיים לא ראו מאובן מימיהם ולא למדו סטטיסטיקה. לעומת זה התבונה שלטת אצל החילונים.

הוא רואה גם לנכון להעלות על נס את הישגי המדע בתחום הקיום הפיזי של האדם ומתוך כך מבטל בהנף יד את הערך של מתן המשמעות שהרוחניות מקנה לאדם.

ב) החמלה הינה ערך חילוני, בעוד שבדת היא על בסיס הציווי בלבד. נראה ששכח שהדת בעצמה מלמדת שדרך ארץ קדמה לתורה ושמקור המוסר ביושר הפנימי של נפש האדם. העובדה שמשטרים חילוניים ואתיאיסטים התאכזרו בצרפת של המהפכה, בסין וברוסיה, למאות מיליוני בני אדם אינה מטרידה את בטחונו בחילונות כערובה לערכים ההומניסטים. גם זיהויו של הרגש בתור המדד למוסר בא לו למרבה הפלא מהמסורת הנוצרית.

ג) ערך השוויון, שאותו מנכס נוח-הררי לחילונות, ולא לרבי עקיבא שאמר "חביב אדם שנברא בצלם א-לוהים" (אבות ג, יג), לובש אצלו את הצורה של ההשקפה השמאלנית, שאינה מכירה בערכה של הזהות הייחודית של אומה כלשהי, וסבורה שעל ידי פסילת רעיון הסגולה תפטור את עם ישראל משליחותו האוניברסלית.

ד) החופש. מאחר ולא מצא יובל נוח-הררי חברה אנושית שאינה מגבילה את בניה על ידי חוקים שונים, ביקש למצוא את החופש החילוני ביכולת להטיל ספק. וכי לא היהדות היא זו שחינכה דורות של בני אדם להטיל ספק ולברר את האמת? מאברהם אבינו, המערער את המוסכמות ועד הרב קוק הכותב: "האמונה בטהרתה על ידי אפשרות של כפירה" (מידות הראיה, אמונה טו), חוט אחד של חופש חורז את הדורות.

ה) האומץ. לדידו, החילונות אינה חוששת מהבלתי נודע, בעוד הדת מחנכת לפחד. אך מעולם לא מצאנו אומץ להכניס גורם בלתי נודע במערך החיים יותר מאשר בדת היהודית, המפגישה את האדם עם אין סוף בלתי מושג, לעומת התפיסות הטוטאליות שבהשקפות העולם של הפילוסופיה המערבית, כגון השפינוזיסטית ההגליאנית או המרקסיסטית.

ו) האחראיות. החילוני לוקח אחראיות על העולם ואינו סומך על כוח עליון. הרעיון של שותפות האדם במעשה בראשית, המטיל עליו אחראיות של "תן דעתך שלא תחריב את עולמי" (קהלת רבה), הוחלף על ידי נוח-הררי להשקפת עולם של בדידות קיומית של האדם, שבה אין לעולם משמעות ותקוה, שבו אין בסיס מוחלט לערכים, כי אין למוסר מקור מלבד החלטתו השרירותית של האדם.

לפיסגת הגיחוך מגיע יובל נוח-הררי כשהוא נותן מקום שווה בספריה לרמב"ם ולשייקספיר ומערב מין בשאינו מינו. כביכול הנאורות היא נחלתה של החילונות וצרות האופקים נחלתו של הציבור הדתי (מלבד מספר דתיים נאורים שמצאו חן בעיניו בשל דעותיהם ה"מתקדמות"). אולי היה ניתן להסכים אלמלא בא מאמרו של נוח-הררי והציג לראווה מבט מלא סטריאוטיפים ודעות קדומות מצד מי שביקש להנגיד את האמונה החילונית ואת האמת הדתית.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)