הרב אורי שרקי
פרקי אבות (א'-א') - אנשי כנסת הגדולה
סיכום שיחה בערוץ 7
שיכתוב ועריכה: ניסן יואלי
מסכת אבות, פרק א', משנה א':
"הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה"
מדוע נקראה קבוצת החכמים הגדולה שבמשנה בשם 'אנשי כנסת הגדולה'. במה היא גדולה? מביא רש"י (על פרקי אבות) כדברי חכמים (יומא סט, ב): שנקראו 'גדולה', משום 'שהחזירו עטרה ליושנה', שמשה אמר בספר דברים (י' יז) 'הא-ל הגדֹל הגבֹר והנורא', בא ירמיה ואמר: 'גויים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו'?!, ולכן אמר הא-ל הגדול והגבור. בספר ירמיהו (לב, יח) ישנה תפילה מפורסמת שבה הנביא אומר על הקב"ה שהוא 'הא-ל הגדול והגבור' ואינו אומר 'הנורא'. דניאל ראה את ישראל מפוזרים בין האומות אמר: 'איה גבורותיו'?!, לכן בתפילותיו (ט, ד) אומר: 'הא-ל הגדול והנורא' ואינו אומר 'הגבור'. אנשי כנסת הגדולה אמרו: אפשר כבשה אחת בין שבעים זאבים ולא נטרפה?! (ע"פ תנחומא תולדות, ה), הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, ולכן אמרו בספר נחמיה (ט, לב) 'הא-ל הגדול הגבור והנורא'.
וכאן יש מקום לתמיהה גדולה. וכי ירמיהו ודניאל אינם יודעים שדברי משה אמת?! וכי אנשי כנסת הגדולה זקוקים לעובדה הסתורית כדי לאשר את דברי משה?! ומבלי זה לא היו אומרים גדול, גבור ונורא?! אלא שמכאן אנחנו לומדים יסוד גדול בתפילה, והוא שאין האדם ראוי ורשאי להגיד דבר, שאין הוא מרגיש אותו גם אם הוא מאמין בו. בוודאי שירמיהו דניאל ואנשי כנסת הגדולה האמינו בדברי משה. כי ידעו שמשה אמת ותורתו אמת. אבל מכיוון שלא הרגישו את הדבר, לא היו רשאים לאומרו. לכן הם 'אנשי כנסת הגדולה' משום שהם ראו - היה להם משקפיים כדי לראות בהסתוריה, את אימות דבריה של נבואת משה. בזה הם גדולים באמת, ומכאן והילך, תורת משה הופכת באמת להיות נחלת כלל ישראל דרך תפילותיו.
הם אמרו שלשה דברים: 'הוו מתונים בדין' - כנגד המדה של גדול, 'והעמידו תלמידים הרבה' - כנגד המדה של גבור, 'ועשו סיג לתורה' - כנגד המדה של נורא. גדול גבור ונורא - שלשת המדות האלה של הקב"ה כוללות לפי התלמוד במסכת ברכות (לג, ב) את כל השבחים הניתנים להיאמר על ידי האדם על הבורא יתברך. והם משום שהקב"ה מנהיג את עולמו בשלש מדות: בחסד, בדין וברחמים. בחסד - התפשטות החיים, בדין - צמצום החיים וברחמים - היישוב בין החסד לבין הדין.
הוו מתונים בדין - זה מדת החסד. כשאדם כל כולו נותן את עצמו כאשר הוא בא לשפוט את חברו. 'מתונים' מלשון מתנה. היו כביכול נותנים את עצמכם במשפט שבו אתם דנים את חברכם. זו מדת מסירות נפש - של חסד גמור, ללא גבול. 'והעמידו תלמידים הרבה', כדי לבר את השמועה בצורה מדויקת, זו מדת הדין המגבילה את דברים. 'ועשו סיג לתורה' כדי להעמיד אותה על תלה - התורה זקוקה לסייגים על מנת שהיא לא תובן בצורה לא נכונה מעבר לכל פרופורציה, וגם אל מנת שלא תיפול - שיתקיימו דבריה.
דווקא על ידי שלושת ההדרכות החשובות האלה, של רבותינו אנשי כנסת הגדולה יכלה התורה להמשיך להתקיים, גם אחרי הפסקת הנבואה, כשהם הדריכו אותנו שכל אדם המקבל את התורה ינהג בשלשת המדות האלו: במידת החסד - ע"י שיהיה מתון בדין, ובמדת הדין - ע"י שיעמיד תלמידים הרבה, ובמדת הרחמים - ע"י עשיית סייג לתורה.