הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק ב'

סיכומי שיעורים 4, 5, 6 מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




עד עכשיו ישעיהו ראה את ההווה ואת הסכנות המיידיות. עכשיו הוא מביא את האלטרנטיבה, הגודל של העתיד.

התוכחה היותר מועילה איננה על ידי כך שאומרים לאדם שהוא רע. התוכחה היותר אמיתית היא ע"י שמראים לאדם את התפקיד שלו ומראים לו שכאשר הוא חוטא הוא לא יכול למלא את תפקידו. כשהנביא ישעיהו מדבר על אחרית הימים, זאת התוכחה היותר גדולה. בנוסף על כך הוא יכול לומר: "אמרתי עליכם הרבה דברים רעים, אבל אתם עתידים לתפוס מקום חשוב באנושות". אם מציבים לפני אדם אלטרנטיבה מה להיות, דבר שהוא יכול להזדהות אתו, אז הוא יכול לעזוב את מצבו הגרוע.

 

"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (ב'-א').

הנבואה הזאת חוזרת כמעט מילה במילה בהבדלים קלים במיכה.

 

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ב'-ב').

"אחרית הימים"

זהו ביטוי עם כמה משמעויות. בד"כ הכוונה לסוף הגלות, ואז "אחרית הימים" הוא מושג שחוזר על עצמו מספר פעמים בהיסטוריה - מכיוון שיש מספר גלויות. כשיעקב אומר לבניו: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", אנחנו רואים מתוך תוכן הדברים שהוא מדבר על מצב השבטים כשהם יצאו ממצרים ויתיישבו בארץ בימי השופטים. לא מדובר על קץ ההיסטוריה, מלבד אצל יהודה. חז"ל אומרים: "ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים". במקום לדבר על הקץ, סוף ההיסטוריה, יעקב דיבר על אחרית הימים.

אצל ישעיהו יש סגנון כפול. בימי ישעיהו הייתה ציפייה שתיקון העולם כולו יבוא בדורו או בדור הבא אחריו - כפי שאומרים חז"ל: "ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג".

גם כשמשה הוציא את ישראל ממצרים, הייתה ציפייה שזאת תהיה הגאולה האחרונה. מצרים הייתה ראש התרבות האנושית באותם הימים. אם מצרים מיתקנת אז כל העולם מיתקן. במדרש תנחומא כתוב שכשיהודה רצה להחריב את כל השווקים של מצרים אמרו לו אחיו: "יהודה, מצרים אינה כשכם, אם אתה מחריב מצרים תחריב את העולם כולו". (כלומר, מצרים זה המקום המשמעותי מבחינת ההתפתחות של התרבות האנושית).

כשמשה אומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, המשמעות היא שפרעה, שעומד בראש התרבות האנושית ושקובע ומחליט את גורל האנושות כולה, צריך לוותר על העבדים שהם הבסיס הכלכלי של הממלכה שלו ולהסכים להתמוטטותה של מצרים, ומי שיוביל מעכשיו את ראש החץ של ההיסטוריה הם העבדים האלה. פרעה אומר שהוא מוכן בתנאי שמשה ואהרון יוכיחו לו שהם צודקים: "מי ה' אשר אשמע בקולו?!".

בפסח אנחנו מציינים את "יציאת מצרים" (ולא את "יציאת ישראל"). כלומר, אנחנו רוצים שמצרים יצאו מההשתעבדות שלהם לטבע. ערב רב אכן יצאו מההשתעבדות יחד עם בני ישראל ובכך היה משהו אוניברסאלי ביציאת ישראל ממצרים, אבל לא מספיק - לא היה תיקון העולם כולו. משה לא הצליח להיות המשיח (זה התברר כשהוא נשבר כשהעם ביקש בשר).

הרעיון של תיקון העולם הוא רעיון עתיק. גם יהושע בן נון במלחמה עם הכנענים בעי, כשנהרגו "כשלושים וששה איש", פונה לקב"ה ואומר: "וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ, וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ. וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל?"

אחרית הימים מבחינתו של ישעיהו זהה עם הקץ. במציאות זה לא קרה.

שאלה: מה הכוונה בקץ?

תשובה: יש מספר "אחרית הימים" בהיסטוריה. סיום מהלך היסטורי גדול הוא "אחרית ימים". הסיום הכללי של ההיסטוריה, ביאת המשיח, נקרא "קץ". הקץ הוא אחרית הימים האחרונה. בימי ישעיהו הייתה ציפייה שאחרית הימים תהיה גם הקץ. הגמרא בסנהדרין (דף צ"ד) אומרת: "דרש בר קפרא בציפורי: ... ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". אבל זה לא הצליח. ישעיהו אמר על חזקיהו: "על כיסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה, במשפט ובצדקה, מעתה ועד עולם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת". נפילת אשור היא אחרית ימים. היא הייתה יכולה להיות גם קץ אבל בסופו של דבר הייתה רק אחרית ימים.

קץ הוא קץ המהלך ההיסטורי שהתורה דיברה עליו. חז"ל אמרו שהעולם מתקיים ששת אלפים שנה. מה פירוש ששת אלפים שנה? הרי העולם קיים לפני כן ויתקיים אחרי כן?! התורה ניתנה במהלך ההיסטוריה האנושית כדי להגיע ליעדים מסוימים. הקץ יגיע כשיושלמו היעדים האלה, וממנו ואילך מתחילה ההיסטוריה האמיתית. עד אז אנחנו בפרה-היסטוריה. כל זמן שיש בעולם מלחמות, מחלות, קנאה, שנאה ותחרות, ישראל מושפלים, דבר ה' לא נשמע וכו', זה עולם לא נורמלי. אנחנו מחכים שתתחיל סוף-סוף ההיסטוריה.

שאלה: איך ישעיהו מדבר על הקץ ולא נסתלקה ממנו שכינה כמו שקרה ליעקב?

תשובה: האבות הם שורשי האומה, שורשי המציאות. האבות הם המרכבה. מה שהם אומרים זה מה שיהיה. ישעיהו הוא תלמיד של משה. זו ההקרנה החיצונית ולא גופו של דבר, ולכן הוא יכול לדבר.

באקדמיה טוענים שהרעיונות האוניברסליים של ישעיהו הם תופעה מאוחרת בתנ"ך. תורת משה מדברת על עם ישראל ולא עוסקת בגויים. הרב קוק אומר ב"אורות הקודש" שזה ההפך: משה מדבר על הלב והנביאים על החוץ. אבל חז"ל אמרו שכל הנביאים לא באו אלא להזהיר על תורת משה. "להזהיר" - מלשון "זוהר": מה שגנוז בתורת משה זוהר על הכל. עיקר הנבואה היא תורת משה. ישעיהו וכל הנביאים האוניברסליים מדברים במדרגה נמוכה יותר ממה שגנוז בשורש תורת משה.

שאלה: כשהיו ציפיות משיחיות, לא הייתה אחרי זה קריסה מוחלטת?

תשובה: היו בהיסטוריה ציפיות משיחיות שכן יצא מהן משהו. למשל, בצפת במאה ה-16 הייתה ציפייה משיחית גדולה עם הרבה השלכות חיוביות לעם ישראל. אחריה הייתה ירידה אבל לא הייתה קריסה.

מה שהביא לקטסטרופות במהלך ההיסטוריה זה חישובי קיצים - למשל חשבו שהגאלה תהיה בשנת ת"ח אבל היו בה דווקא הפרעות של חמלניצקי וזה גרם למשבר קשה מאוד בעם ישראל. כשמחשבים קץ זהו זמן עם פוטנציאל לא ממומש והוא הולך לכיוון השני.

יש שאומרים שמדינת ישראל היא כמו מעשה בני אפרים, שיצאו ממצרים לפני הזמן ונהרגו ע"י אנשי גת. לפני שמשה גאל את ישראל באו אנשים שפקפקו וביקשו הוכחות של אמיתות שליחותו ומשה עושה אותות לפני העם. אבל אחרי שעם ישראל עבר את ים סוף והמצרים טבעו בים אין מקום לפקפוקים והמפקפקים הם דתן ואבירם. אפשר להסתפק ברעיון של שיבת ציון עד שהוא מצליח. הרעיון הצליח ואנחנו כבר בתוך המהלך הזה, ואם אנחנו לא ניקח אחריות על התפקיד שלנו אז יכול להיגרם לנו נזק. אם הקב"ה שם אותנו במצב שבו אנחנו יכולים לבצע את התוכנית, ואנחנו לא מבצעים אותה, יש קטרוג. לפני שלוש מאות שנה לא באו אלינו בטענות שאנחנו לא מספחים את יהודה ושומרון, כי אז היינו תחת העול של הגויים. עכשיו שאנחנו כאן - יש טענות כלפינו.

"נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים"

"נכון" - מבוסס, כמו "הכיור וכנו".

"בראש ההרים ונשא מגבעות"

מה הפירוש "ונשא מגבעות"?! הרי הר הבית הוא לא ההר הכי גבוה - יש לידו הרים שגבוהים ממנו.

אפשרות אחת היא שהר הבית יתרומם באופן פיזי (הנביא זכריה מדבר על רעידת אדמה ועל התבקעותו של הר הזיתים וגם ביחזקאל יש הדגשה שהר הבית הוא ההר הגבוה בעולם).

אפשרות אחרת היא לפרש את "ונשא מגבעות" במובן של "מעלה": הר הבית יהיה ההר הנכבד בעולם, כולם יכירו בהר בית ה' בתור המקור של האורה. הוא יהיה בראש האמונות - כל האמונות מדומות להרים וגבעות מצד שהן ניסיונות להתקרב אל הא-לוהות. להלכה אסור לגויים לחדש דתות אבל הם לא שואלים אותנו, ויש בדבר השגחה עליונה. ה' איפשר את הופעתן של דתות נוספות בעולם על מנת להפיץ את דברו בעולם. אמונת ישראל עולה על כל האמונות האלה ומתוך כל הניסיונות מתברר ועולה ערכו של בית ה' על פני שאר האמונות.

"ונהרו אליו כל הגויים" - מלשון "נהר" ומלשון "אור". להיות מונהר - לקבל אור. מקבלים אור מהמקדש.

 

"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ב'-ג').

"והלכו... ואמרו לכו ונעלה"

"לכו ונעלה" - האנושות מתקדמת, הולכת ומתפתחת, לא קופאת על שמריה. יש כאן מוטיב של התפתחות, של הליכה. המשנה אומרת: "בהתהלכך תנחה אותך" - בעולם הזה. המהר"ל מפראג מסביר שהעולם הזה הוא עולם השינוי, עולם שבו הולכים. כלומר, "ללכת" פירושו "להשתנות". הגויים יעברו שינוי. הם יכירו שהא-לוהות מתגלה דרך אומה מסוימת, א-לוהי יעקב.

"א-לוהי יעקב" - ולא א-לוהי ישראל כי ביעקב נאמר: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". כלומר, יעקב הוא נקודת המגע עם האנושות. ישראל זה נעלה.

"ויורנו מדרכיו... כי מציון תצא תורה"

"כי מציון תצא תורה" - אל אומות העולם. זהו ההיבט האוניברסאלי של היהדות.

הנביא מביא את המילים האלה בשם הגוים - הם רוצים שמציון תצא תורה אליהם, שדבר ה' יגיע עד אליהם. לא מדובר על התורה שלנו - אצלנו תורה היא בציון לא מציון. מדובר כאן שהתורה יוצאת מציון לאומות. במקורות הקבלה מתואר שעתידים אומות העולם להגיע למדרגת ישראל שבחו"ל.

"ויורנו מדרכיו" - דרכיו של ה' הן המצוות, המידות, אבל יש הבדל ביניהן.

משה מבקש מה': "הודיעני נא את דרכיך" - הכוונה היא לשלוש עשרה מידות, אבל "ויורנו" זה מלשון "תורה", "להורות". הגויים דורשים איזושהי שייכות אל התורה. "ויורנו מדרכיו" בא לצמצם: הגויים לא מבקשים הוראת כל דרכיו אלא מדרכיו - מתוך דרכיו של הקב"ה הם רוצים הדרכה חלקית.

שאלה: האם אומות העולם יקיימו את כל התורה והמצוות? האם מותר ללמד תורה לגוים?

תשובה: כתוב בפסוק: "ויורנו מדרכיו", ולא "ויורנו את דרכיו". מדרכיו - יש חלקים של התורה שמתאימים לגויים, כמו מצוות סוכה. לעתיד לבוא אומות העולם יאמצו באופן הדרגתי מנהגים, הלכות, מצוות מישראל.

הרמב"ם כותב בהלכות שמיטה ויובל: "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-לוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים [לפי דברי רבי מאיר במסכת בבא קמא שגוי העוסק בתורה הוא ככהן גדול], ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים".

בהלכות מלכים פרק י', בהלכה ט', הרמב"ם כותב: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה. לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת, אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה".

לעומת זאת בהלכה י' באותו פרק הרמב"ם כתוב: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה, כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה".

ההסבר לסתירה, כביכול, בין ההלכות הוא שבהלכה ט' מדובר על סתם גוי ובהלכה י' על בן נח. בן נח הוא מי שקיבל על עצמו (לפני בית דין) שבע מצוות בני נח - אז הוא יצא מכלל גוי. (יש שלוש דרגות: גוי, חכם אומות העולם וחסיד אומות העולם - הוא הוא בן נח. חכם אומות העולם הוא מי שמקיים את שבע מצוות בני נח מתוך הכרע דעתו. חסיד אומות העולם, כלומר בן נח, הוא מי שקיבל אותם לפני בית דין ומקיים אותן מתוך שהוא מכיר שהן ניתנו ע"י משה).

אם סתם גוי, לא בן נח, נוטל לולב זה "זבח רשעים תועבה". אבל אם הוא קיבל על עצמו שבע מצוות בני נח כהלכה, הוא הופך להיות גר תושב ויכול להוסיף מצוות.

למשל, אם בן נח רוצה לקיים מצווה כלשהי כי היא מדברת אליו, בונה אותו, מקדמת אותו, זה מותר לו. במשנה במסכת תרומות (ג', ט') כתוב: "הנכרי והכותי תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר והקדשן הקדש". הרמב"ם מפרש בפירושו למשנה: "הנכרים אע"פ שאינם חייבים במצוות, אם עשו מהם שום דבר יש להם קצת שכר וזהו מן העיקר שלנו, וכיוון שהם משתתפים עמנו בשכר, מעשיהם במצוות קיימין".

יש בגמרא במסכת סנהדרין דיון לגבי ההגדרה של גר תושב.

רבי מאיר אומר: "כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודה זרה".

החכמים אומרים: "כל שקיבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח".

אחרים אומרים: "שקיבל עליו לקיים כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות".

לפי אחרים גר תושב יכול, ואף מחויב, לקיים מצוות. כלומר, לפי הדעה הזאת גוי בארץ ישראל חייב לשמור שבת, לא לאכול חמץ בפסח וכו'. הגר"א אומר שגוי בארץ ישראל חייב לקיים את כל המצוות. לא ייתכן שיש כאן מחלוקת בין אחרים לבין חכמים.

כלומר, איסור קיום מצוות לא נאמר על בן נח אלא על גוי. כך כתב בעל "מגן אברהם" בביאור הלכה, סימן ש"ד, וגם חתם סופר בחידושיו לחולין, דף ל"ג.

הרב קוק מדגיש שחז"ל אמרו "עתידות מצוות להיבטל לעתיד לבוא" ולא "לעתיד לבוא פטורים מהמצוות" (פטורים כמו בביטוי "כיוון שאדם מת פטור מן המצוות" - כלומר, נעשה חופשי מהמצוות). "להיבטל" - פירושו כמו ביטול בשישים: המצוות יהיו בטלות לטעמן. בעולם הזה הטעם בטל למעשה המצווה: חובתנו לקיים את המצוות בלי לדעת את טעמן. המעשה הוא העיקר וטעמי המצוות בטלים לעומתו. לעתיד לבוא נרגיש את הטעם והמעשה יהיה בטל. אנחנו נעשה את המעשה בגלל הארת הטעם שלו - כך יהיה בישראל. אומות העולם יתפסו את הערך של המעשה. כיוון שבמצוות ציצית נאמר: "וזכרתם את כל מצוות ה'", לעתיד לבוא הגויים יבואו ויתפסו בכנף איש יהודי, כפי שכתוב בספר זכריה (ח'-כ"ג): "כה אמר ה' צבאות, בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם, כי שמענו א-לוהים עמכם". כלומר, הם יהיו מעוניינים במעשה המצוות.

אם כן, יש אצל האומות איזשהו צורך לקבל הדרכה חלקית מתוך תורת משה. מדובר בהכרה חלקית ולא באימוץ כל דרכי התורה, מכיוון שזה כנראה תואם את הפיצול של האנושות לזהויות שונות. מאז מגדל בבל האנושות הקוסמופוליטית שהייתה לפניכן התפצלה לשבעים אומות וכל אומה ואומה מקבלת חלק מהזהות האנושית וממילא גם חלק מהתורה - ולא את כל התורה. עם ישראל נמצא מעל הפיצול הזה. לפי הנאמר בפסוק שלנו, עם ישראל צריך להקים בירושלים מועצה עליונה לאומות העולם ונציגי כל אומה יבואו לקבל את אישור המועצה לגבי החלק הרוחני שלה.

"ונלכה באורחותיו"

דרך - הדרך הראשית, אורחות - פרטיות.

יש פסוק במשלי: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". לפעמים יש לאדם קושייה על הדרך. ברגע שהאדם יודע מהי הדרך, בתוך הדרך יש אורחות שמסתדרות מעצמן. ראשית יש הדרכה כללית: "ויורנו מדרכיו", ואח"כ "ונלכה באורחותיו" בעצמנו. כלומר, יש לכל אומה דרכים משלה איך ליישם את הדרכת התורה אליה.

למשל: כולם מסכימים שיש גיל שבו האדם מתחיל להתחייב במצוות. מהו הגיל הזה? ביהדות נקבע שהבנים בגיל 13 והבנות בגיל 12. אצל הגויים ייתכן מאוד שהדבר ישתנה בין האומות לפי הערכת הבגרות הנפשית של האנשים וכדומה. ואז "יורנו מדרכיו" - יש גיל חיוב במצוות, "ונלכה באורחותיו" - האומה תקבע מה הגיל.

יש מחלוקת בין הרב קוק לבין הכלי חמדה האם בפרטי ההלכות הגויים צריכים לשאול אותנו או צריכים לקבוע על פי בתי דינים שלהם. כאן נראה שהגויים קובעים על פי בתי דינים שלהם.

צריך לדעת מה הדרך. בספר הכוזרי מסופר שמלך כוזר מתלבט למה להשתייך. בתחילת המאמר השני הוא מחליט להיות יהודי. הוא מתגייר ומל את עצמו. אחר כך צצות שאלות. הדרך התבררה ואח"כ "יישר אורחותיך".

 

"וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ב'-ד').

"ושפט בין הגויים"

השופט הוא המשיח.

ממציא המשפט הבינלאומי היה ההולנדי הוגו גרוטיוס. הוא בנה אותו על יסוד שבע מצוות בני נח. היה לו שותף בריטי בשם ג'ון סלדן שכתב ספר בלטינית על שבע מצוות בני נח, וזה מה שהביא לרעיון של המשפט הבינלאומי. במאה העשרים כבר היה יישום של הרעיון של גוף בינלאומי. בהתחלה חבר הלאומים ואח"כ האו"ם. חלק מתורת המשפט הבינלאומי היא שצריך גוף שישפוט בין הגויים. כשיש מלחמות בין הגויים יש למי לפנות. כמו בית הדין בהאג. הגמרא מספרת שבימי אלכסנדר מוקדון באו לפניו כדי לדון עם ישראל. כלומר, מחפשים מעצמה או גוף בעל ערך משפטי שיכול לשפוט בין הגויים.

בתפילה של ראש השנה נאמר: "ויעשו כולם אגודה אחת". הרב הנזיר זצ"ל אומר שהגויים כבר עשו אגודה אחת - האו"ם, "לעשות רצונך" - שלום. אבל הם לא עשו את זה בלבב שלם: כל אחד מנצל את האו"ם כדי לסדר את האחרים. הם לא יודעים את הסוד של הלב השלם. במצב הנוכחי זה לא בא ממרכז החיים של העולם. לכן מיד אחר כך נאמר בתפילה: "ותמלוך אתה הוא ה' א-לוהינו לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קודשך". כשאנחנו נקים את הגוף הזה בהר ציון, אנחנו באמת נפתור את הבעיות של כל העולם. נובע מכך שהתפקיד המשיחי הוא תפקיד פוליטי משפטי ולא חסד, רחמים וחמלה.

כשרומאים ראו שיש יותר מדי שפיכות דמים, הם ראו צורך להמציא משיח שיפתור את הבעיה. הם מצאו מישהו שמדבר כל הזמן על אהבה וחשבו שזה חידוש עצום. הם חשבו שא-לוהים זה אהבה. זאת הנצרות. ביהדות המושג של אהבה היה מובן מאליו. "ואהבת לרעך כמוך", "הוי... אוהב את הבריות". אין תאוות רציחה אצל היהודים ולכן אצלנו המשיח לא בא בשביל לאהוב אלא בשביל לעשות את מה שהרבנים לא יודעים לעשות - לשפוט בין מדינות במשפט בינלאומי. הרבנים דנים לפי דיני התורה ודיני התורה לא מספיקים כדי לתקן את העולם. זאת הסיבה לכך שהתורה אמרה להעמיד גם שופט וגם מלך.

הר"ן אומר שהמלך בא להשלים את מה שחוקי התורה מחסירים. חוקי התורה נדרשים כדי שתשרה שכינה אבל לא כדי לתקן את העולם. לפעמים זה זהה אבל לדוגמה אם אנחנו רוצים לשפוט רוצח אז אנחנו מביאים שני עדים. אם אין שני עדים - האדם פטור גם אם הוא מסתובב עם סכין מגואלת בדם ומודה שהוא הרוצח. החברה יכולה לשאת דבר כזה אם זה קורה אחת לשבעים שנה. אם זה הופך לדבר יותר שכיח, צריך להכניס את המלך לעניין. הוא יכול להרוג את מי שהוא רוצה לפי מה שנראה לו בשביל תיקון העולם. בית הדין יכול לדון שלא מן התורה כשאין מלך, כשיש העדר שלטוני.

"והוכיח לעמים רבים"

גוי - ישות פוליטית, מלשון "גְּוִיָּה". בעברית עתיקה גְּוִיָּה היא דבר חי. גוי הוא ישות מאורגנת, מדינה.

עם - ישות חברתית, מלשון "עִם" - להיות ביחד.

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות"

כל ההשקעה בנשק תושקע בתחומים של רווחת האדם. יש היום מספיק משאבים בעולם כדי להפוך את כל כדור הארץ לגן עדן עלי אדמות. אבל זה לא כך, כי המשאבים מושקעים במלחמה. יש עיכוב מוסרי ברווחת האדם. הנביא מדבר כאן על שינוי עצום שהפניית המשאבים תהיה לרווחת האדם.

"לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה"

הנחת היסוד של הנביא היא שההתנהגות הנורמלית בין גוי לגוי היא המלחמה. החידוש הוא שהגויים לא ילחמו זה בזה. הם יפסיקו להיות גויים ויהיו משפחות.

בבראשית י', ל"א נאמר: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם, לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם, בְּאַרְצֹתָם, לְגוֹיֵהֶם". בהתחלה הקבוצות האנושיות היו משפחות שהיו מוגדרות ע"י הלשון שהיא התרבות. ההבחנה בין קבוצות היא התוכן התרבותי. אחר כך ההגדרה השתנתה. "בארצותם" - הטריטוריה הגדירה את הזהות הלאומית ואז הם הפכו ל"גוייהם", הם הפכו להיות מדינות. ברגע שיש מדינות יש זר. הזר מופקע מן האנושות והוא מהווה איום. הוא הלוחם הפוטנציאלי נגדנו ולכן אנחנו נלחמים בו. הדבר הזה יתבטל. הקב"ה אמר לאברהם: "אעשך לגוי גדול" - פירושו: "אתה תהיה עוד גוי", והתוצאה תהיה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כלומר, הגויים יחזרו להיות משפחות.

יש השלכה הלכתית לפסוק. יש מחלוקת האם מותר להוציא בשבת כלי נשק. רבי אליעזר אומר שמותר לצאת עם חרב בשבת, "כי תכשיטין הן לו". חכמים אומרים שאסור, כי חרב הוא לגנאי שנאמר: "וכתתו חרבותם לאתים". אם לעתיד לבוא הופכים את החרב למזמרה, זה סימן שהחרב היא דבר רע. יש לכך השלכות הלכתיות עד עצם היום הזה. הרב גורן הסתמך על דעת רבי אליעזר בשעת הדחק שבה הוא התיר לצאת עם חרב מחוץ לתחום מדין תכשיט למרות שרוב הפוסקים פסקו כדעת חכמים שזה לגנאי.

 

"בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ב'-ה')

אם העמים עתידים לבוא אל הר ה' ויאמרו: "נלכה באורחותיו", קל וחומר שעם ישראל יעשה זאת. אחד הדברים שיכול לגרום ליהודי לחזור בתשובה זה שהוא רואה שהגויים מתעניינים. דוד המלך אמר: "אז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה", והתגובה שלנו" הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ". הראשונים בין היהודים שאומרים זאת הם אלה ששומעים לגויים. אחר כך זה עובר גם לדתיים ובסוף גם לרבנים. עיקר הסיבה של ההתרחקות מהיהדות בעם ישראל היא התחושה שאין ליהדות מסר אוניברסאלי. ברגע שמתברר שיש ליהדות מסר אוניברסאלי, היהודי חוזר בתשובה.

 

"כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ב'-ו').

הנביא עובר לגוף שלישי ולמציאות העגומה.

כשהנביאים אמרו לבני ישראל לא לעבוד עבודה זרה, הם היו יכולים לנקוט בסגנון שונה. הם היו יכולים להגיד: "באנו לגלות לכם משהו שאתם לא יודעים. אתם לא יודעים שיש רק א-ל אחד שברא את העולם וכל האלילים הם שטויות" - כמו שאברהם אבינו עשה, לפי התורה שבעל פה. הנביאים מדברים בסגנון אחר. הם אומרים: "זה לא בסדר, איך עזבתם את ה'?" הנחת היסוד מאחורי השיח הזה היא שהשומע יודע על מציאות ה' אבל יש לו יצר הרע. הדבר הזה הוא משמעותי: למשל, באקדמיה טוענים שהמונותאיזם התחיל מאוחר בעם ישראל, אבל רואים שהנחת היסוד היא שכולם יודעים על מציאות ה', והנושא הוא רק שזה לא בסדר לעזוב את ה'.

שאלה: האם כל הגויים יודעים את מציאות ה'?

תשובה: לא. חלק גדול כן. כל היהודים, אפילו העוזבים, יודעים שהם עזבו. החילוניות מוגדרת ביחס למרכז שהאדם עוזב. לחילוניות יש ערך עצום, במיוחד כשהיא אתאיסטית, כי היא כופרת בעבודה זרה. יש כלל: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי".

מקדם - מזרח,

כפלשתים - מערב.

עוננים - אמונות טפלות. אדם שלא רוצה לשים מזוזה בפתח, סביר שיניח פרסה של סוס. אם אדם לא עובד את ה' הוא הופך לעובד כוכבים ומזלות.

"ובילדי נכרים ישפיקו" - העם מספק לעצמו את הצרכים במה שהנוכרים ילדו.

 

"וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים. לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם" (ב'-ז',ח',ט')

"ואל תשא להם" - הנביא פונה לקב"ה שלא יסלח.

 

"בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ב'-י', י"א).

הפסוקים האלה הם פסוקים קלאסיים אצל הנביאים שמדברים נגד עבודה זרה. אבל כאן ע"ז מוסברת על רקע תכונת הגאווה. האדם הרגיש את עצמו במרכז ולכן עזב את ה'. אבל מאחר שעזב את ה' הוא מרגיש את חולשתו ולכן בונה לעצמו אלילים.

 

"בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ב'-ה').

"לכו ונלכה" - הגויים אומרים את הפסוק. הם מבקשים מאיתנו שנלך באור ה' כדי שגם הם ילכו באור ה'. הפסוק הזה הוא הסיומת של חזון אחרית הימים שהגויים באים אל הר ה'.

 

"כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב, כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ב'-ו').

"כי נטשתה עמך בית יעקב" - פניה אל הקב"ה. הנביא שומע שהגויים אומרים לנו ללכת באור ה' ואז הנביא פונה לה' ואומר: "נטשתה עמך". יש סיבות לכך שה' נטש אותנו, "כי מלאו מקדם ועוננים כפלישתים...". ההשפעות הזרות הן המסך שמבדיל בין הקב"ה לכנסת ישראל. צריך לבטל את ההשפעות הזרות.

 

"וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו, וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ, אֱלִילִים, לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו" (ב'-ז',ח').

"ארצו" - של הקב"ה.

כסף, זהב וסוסים מזכירים את שלמה המלך. התורה אמרה שאסור למלך להרבות כסף, זהב, סוסים ונשים.

"למעשה ידיו ישתחוו, לאשר עשו אצבעותיו" - ע"ז היא בגידה. כשהנביאים לועגים לע"ז, הם מדברים על הפסלים. רוב עובדי הע"ז לא באמת מאמינים שהפסלים שלהם הם אלים, אבל הנביאים אומרים שהפסלים הם הוצאה לפועל של המחשבות. כל זה מתחיל מגאווה.

 

"וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם" (ב'-ט').

"וישח" - להתכופף.

הנביא מבקש מה' לא לשאת פנים לישראל מסיבות חינוכיות, כדי שה' יסיר את המסכים שבינו לבין האומה. אם ה' יישא פנים הוא ישאיר את המסכים.

יש הבדל בין "לסלוח" לבין "לשאת". לסלוח זה אחרי תשובה, לשאת זה גם בלי תשובה, כמו "משוא פנים".

אפשר להבין את זה גם בצורה ציורית. "וישח" - מלשון כפיפה. הנביא אומר: "אל תרים אותם אלא להיפך", כמו שכתוב בפסוק הבא: "בוא בצור והטמן בעפר".

 

"בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנו. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים, וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ב'-י"א,י"ב).

ישנם מסכים שמבדילים בין האדם לבין ה'. כשיתגלה כבוד ה' המסכים האלה יסורו. בין ההכרה של האדם לבין ה' יש מסכים הכרתיים ומסך של הטבע. הטבע וההכרה מבדילים בין האדם ובין ה'. מסכי הטבע וההכרה נקראים בתנ"ך בשם א-לוהים.

פסוק בתהילים אומר: "כי שמש ומגן ה' א-לוהים". היחס שבין השמש לבין המגן הוא היחס שבין ה' לבין א-לוהים. השמש היא דבר טוב אבל היא יכולה לשרוף ולסנוור. כדי שנוכל להשתמש באור השמש כראוי אנחנו זקוקים למגן. מול ה' אנחנו זקוקים למסכים והם נקראים א-לוהים. המסכים האלה הכרחיים אבל הם עצמם הגורמים לע"ז. לכן הנביא מבקש: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". לבדו - בלי א-לוהים. לעתיד לבוא ה' יהיה לבדו עם האדם.

"לבדו" בתנ"ך פירושו "עם עוד אחד". "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" - המשפחה והצאן הלכו ויעקב נשאר עם אחד. כשכל הא-לוהים ילכו, יישאר ה' לבדו עם האדם. "לא טוב היות האדם לבדו" - האדם לא היה לבד לגמרי, הוא היה זכר ונקבה, אבל הוא היה לבוד - מחובר. בדד - כשהאדם נשאר לבד, "איכה ישבה בדד".

יש מסך לפנים ממסך כי ביחס כלפי ה' יש פנים ויש אחור. יש מדרגה שהיא אחוריים עבור מדרגה אחרת שהיא פנים, ואותה מדרגה שהיא פנים היא בעצמה אחור עבור מדרגה אחרת. כפי שאמר רבי יהודה הלוי זי"ע בקדושה של שחרית של יום הכיפורים: "וכמה פנים לפנים הנוראים, וכמה אחוריים לאחוריים הנראים". הריב"ש מסביר בתשובות שלו, סימן קי"ז, שרבי יהודה הלוי רמז לתורת הקבלה כשאמר שהמדרגות הן יחסיות. יש לנו היום תפיסה מסוימת של העולם שהיא תפיסה דיכוטומית של חומר ורוח. הדברים האלה הולכים ונעלמים באופן הדרגתי. במקדש יש נקודה של פנים, כפי שנאמר בתורה: "יראה כל זכורך את פני ה'". גם בספר יונה נאמר: "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'". "מלפני ה'" - ארץ ישראל.

הרמב"ם כותב: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא". החטא מסלק אותנו מהפנים והתשובה מחזירה אותנו לפנים אל פנים. הדבר דומה לבית עם תקרה וארובה. מי שעומד מתחת לארובה רואה את השמים ויכול לראות מתוך הבית כוכב שנמצא במרחק של מיליארד שנות אור. אי אפשר לעשות את כל הבית לארובה ואי אפשר לעשות את כל הבית אטום. ככל שהאדם מוכשר יותר הוא יכול יותר ויותר להיפגש עם השמיים.

יש בפרק אסטרטגיה שלמה. הגויים עתידים לבוא אל הר ה'. הם רואים שיש בעיה, שעם ישראל לא נמצא עם ה', אז הם פונים אל היהודים שילכו באור ה' כדי שגם הם יוכלו ללכת באורו. הנביא אומר לקב"ה: "אתה נטשתה את עמך" אז איך נוכל ללכת איתך? נטשת בגלל שיש מסכים ואז הנביא מבקש שה' יסיר את המסכים ואז "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

ההתגלות היא מסוכנת. מי שמוכן להתגלות - היא תחמם אותו. מי שלא מוכן - ייהרג. בגמרא במסכת נדרים כתוב: "אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין גֵּיהִנֹּם לֶעָתִיד לָבוֹא, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹצִיא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, וּרְשָׁעִים נִדּוֹנִין בָּהּ. צַדִּיקִים מִתְרַפְּאִין בָּהּ, דִּכְתִיב: 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְעַדְּנִין בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק'. רְשָׁעִים נִדּוֹנִין בָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף'".

"חמה" - השמש. השמש משמשת כדי לראות. בלי השמש לא רואים.

"נרתיק" - משהו שמכסה.

האמת לא לגמרי גלויה בעולם הזה. לעתיד לבוא האמת תהיה גלויה. הרשעים סובלים מההתגלות כי מתגלה שעולם הערכים שהיה מקובל עליהם היה טעות. הצדיקים מתרפאים, ז"א שהם היו חולים מזה שהם חיים בעולם שסותר את מה שהם מאמינים בו. הם מאמינים בעולם ערכי מוסרי והמציאות היא לפי הגורל. כאשר הדבר הזה מתבטל הם מתרפאים. הגורל אומר שאם אדם מחליק על קליפת בננה הוא שובר את הרגל בין אם הוא צדיק בין אם הוא רשע. יש מדרגות בצדיקים. רוב הצדיקים אינם יכולים להימלט מחוקי הטבע ולכן הם מחליקים על קליפת בננה. יש מעטים שלא יחליקו על קליפת בננה.

שאלה: מדוע הנביא רוצה שיסורו המסכים? אם אין מסכים האדם מתאיין, נעלם בא-לוהות. וכי הנביא רוצה שהכול יעלם? איך הנביא פועל בניגוד לדברי התורה "ובחרת בחיים"?

תשובה: צריך מסך כי האדם עדיין לא מוכן. כלומר, כל זמן שהאדם לא קנה את זכות הקיום, המפגש הישיר עם הא-לוהות מבטל אותו. כלומר, כל זמן שהאדם עדיין כ"עיר פרא אדם יוולד" טוב שיש מסכים, אבל אחרי שהאדם עושה מה שצריך כדי לזכות בקיום אז הוא יכול לעמוד מול הא-לוהים צריך לבטל את המסכים כי הם הופכים להיות מיותרים ואפילו מזיקים.

שאלה: כתוב "ביום ההוא" - הרי זה יקרה רק בעתיד?!

תשובה: העתיד הופך מתישהו להווה. הנביאים אמרו שתקום מדינת ישראל בעתיד. עכשיו זה כבר בעבר.

שאלה: כיצד יתכן שבאחרית הימים הגויים מקדימים את ישראל ברצונם ללכת לאור ה'?

תשובה: המהר"ל מפראג אומר בספר נצח ישראל שכדי להעיד על מעלתם של ישראל צריך נביא שבא מבחוץ. לכן בלעם הוא זה שנבחר כדי להגיד מי אנחנו. נביא מבפנים לא יכול לראות את כל התמונה. הצופה מבחוץ הוא העד. התורה אומרת שבזמן שבלעם עומד על ראש ההר ורואה את עם ישראל שוכן לשבטיו ואומר: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", יש עליו רוח א-לוהים: "ותהי עליו רוח א-לוהים". במחנה למטה באותה שעה העם זונה עם בנות מדין. מי שבפנים לא יכול לראות שם קדושה. ולכן אומר הכתוב: "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה" - ואז היהודים ישמעו את דברי הגויים ויגידו: "הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים". דווקא בגלל שהגויים חיצוניים הם רואים את הדברים יותר.

מפסוק י"ב ואילך יש תיאור של ההתגלות הזאת שלא כ"כ נעימה עבור חלק מהאנשים.

 

"כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת, עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל" (ב'-י"ב).

"כי יום" - יש יום.

"ה' צבאות" - א-לוהי המדינה העברית.

כתוב בתלמוד: "אמר רבי אלעזר: מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צבאות', עד שבאתה חנה וקראתו צבאות". חנה אמרה: "ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ". לפי אחד הפירושים בגמרא, חנה אומרת לה': "אם אתה רוצה שיקראו לך ה' צבאות אז תראה בעוני אמתך ואז 'ונתתה לאמתך זרע אנשים' - זרע שמושח שני אנשים: שאול ודוד, מי שיקים את המלכות".

"ועל כל נישא ושפל" - כשה' יתגלה, לא יהיה הבדל בין הנישא לבין השפל. כמו שמצאנו בהקשר אחר: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו... שנאמר: 'כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ'".

 

"וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן" (ב'-י"ג).

העצים הם אלגוריה לאנשים שמתנשאים - מנהיגים, עובדי ע"ז או כל בעל גאווה.

 

"וְעַל כָּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כָּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. וְעַל כָּל מִגְדָּל גָּבֹהּ וְעַל כָּל חוֹמָה בְצוּרָה. וְעַל כָּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כָּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ב'-י"ד, ט"ו, ט"ז, י"ז).

"ונשגב ה' לבדו" - הביטוי חוזר גם בפסוק י"א. דרכה של הנבואה היא לפתוח בפסוק ולסיים באותו הפסוק כדי ליצור חזרה שירית. בסגנון התנ"כי יש חזרות. דוגמה נוספת: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו... ויהי כנען עבד למו. יפת א-לוהים ליפת וישכון באוהלי שם, ויהי כנען עבד למו".

 

"וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף. וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנו בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ" (ב'-י"ח, י"ט, כ', כ"א).

"לחפור פירות" - חפרפרות. כאילו האדם בא לחפור כדי למצוא פירות. ישעיהו אוהב להשתמש במשחקי מילים ובמושגים דו-משמעותיים, כמו: "חרב תאוכלו" - גם מלשון לכלות וגם מלשון להיאכל.

שאלה: האם מילות הנביאים כפי שנוסחו בתנ"ך גם הן מוכרחות או שיש להם חופש ביטוי?

תשובה: זה מעורב. רוח הקודש חלה על הנביא ולנביא יש חיים משלו וסגנון שהוא מפתח. מצד שני הקב"ה בחר בנביא הזה כדי לדבר, ולכן מן הראוי, במיוחד בדברים שהועלו על הכתב ע"י אנשי כנסת הגדולה, לדייק בכל מילה. התורה היא אספקלריה שמאירה והנביאים הם אספקלריה שאינה מאירה אבל גם בהם יש משמעות לכל מילה, במיוחד לאור מה שאנחנו יודעים מהמחקר המודרני שדווקא המילים שהאדם אומר בלי כוונה נושאות הרבה פעמים את העומק של תת-המודע שלו. בספרו "הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום" פרויד מנתח מילים שאדם פולט בלי לשים לב ומראה ששם עיקר המסר שהאדם רוצה לומר. אם זה נכון בכל אדם, קל וחומר בנביאים.

שאלה: הרמ"א בספר "תורת העולה" כותב לגבי ביאור המושג "אספקלריא שאינה מאירה" שהנבואה הובנה ונותחה ע"י הנביא ע"י תבניות החשיבה הקודמות שלו.

תשובה: זה נכון אבל הקב"ה בחר בנביא הזה. כלומר, הקב"ה לקח נביא שדיבר עברית, ובחר בעברית שלו ולכן היא מקבלת ערך א-לוהי. הקב"ה מתגלה בכל דור ודור דרך הסגנון של אותו דור.

"לערוץ" - להפחיד, כמו: "אל תראו ואל תערצו מפניהם".

לעומת זאת המילה "פחד" בתנ"ך פירושה "התרגשות". יש סוגי התרגשות שונים, התרגשות של פחד, של שמחה וכו'. "וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", "אָז תִּרְאִי וְנָהַרְתְּ וּפָחַד וְרָחַב לְבָבֵךְ". "ופחד" - התרגש. "רגשו הרים" - התאספו, כמו: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ". זאת התקבצות שיש אתה רעש.

"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" - זהו הצד החיובי של ההתגלות.

"פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנו בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ" - הצד השלילי עבור חלק מהאנשים. שלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב. דרשו שכשהמשיח בא יש כאלה שבשבילם זאת מציאה ויש כאלה שבשבילם זה עקרב.

 

"חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ב'-כ"ב).

"חדלו לכם" - חדלו מלהחשיב את האדם.

לפני כן דובר על עבודת אלילים ועל גאוות האדם. לכאורה, בעבודת אלילים האדם נכנע לפני האלילים - אז איך ניתן לטעון שיש לו גאווה?! אבל בתוך עבודת האלילים יש מרכיב סמוי של גאווה. הגאווה היא הטענה שיש לאדם יכולת להגדיר את הא-לוהות, להגיד מיהו א-לוה ומי לא. למשל, בספר ההודי העתיק הריגוודה נאמר שהאלים נוצרו ע"י קורבנותיהם של בני האדם.

לעומת זאת בתורת ישראל הא-לוה הוא למעלה מכל מחשבה. הא-לוה לא ניתן להגדרה ולכן הוא גם לא חלק מהבריאה. כשעובדי אלילים מחליטים שכוח פלוני הוא האל, הם מבטאים בזה גאווה של האדם.

אחרי שורה של פסוקים שיש בהם צד של האדרת האדם ואחרי שהנביא מדבר על גאוות האדם ועל האלילים, החתימה של הדיון היא שהכל מתחיל מגאוות האדם.

"נשמה" - נשימה.

"אשר נשמה באפו" - אין לאדם כוח אלא כל זמן שהוא נושם. ז"א, שהאדם בסופו של דבר הוא כלום.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)