הרב אורי שרקי

ישעיהו - פרק א'

סיכומי שיעורים 1, 2, 3, 4, מסדרת שיעורים תשע"ד - עוד לא עבר את עריכת הרב




"חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (א'-א').

"חזון"

יש אצל הנביאים מדרגות שונות. "חזון" מציין את המדרגה היותר גבוהה בנבואה. בדרך כלל הנביאים אומרים "דבר ה'". כמו למשל: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי". כמעט אצל כל הנביאים נאמר "דבר ה' אשר היה לפלוני".

יש דוגמא גם לביטוי קצת שונה: "היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי". יש כאן ירידת מדרגה כי זה התרחש בגלות. "הָיֹה הָיָה" - הָיֹה בגלל שהָיָה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי.

חזון הוא למעלה מזה. יש הבדל בין דיבור לבין חזון. דיבור זה דבר שנשמע, וחזון זה דבר הנראה. יש כלל אצל חז"ל: "לא תהיה שמיעה גדולה מראיה". משמע שהראייה זה דבר יותר עליון. מצד שני רואים שיש אצל היהודים רתיעה מדבר חזותי. החזותיות, מה שעובר דרך העיניים, התיאוריה, זה דבר שהיהודים נרתעים ממנו מפני חשש ע"ז או מפני שהראייה מטעה. גם ראיית השכל מטעה, ולכן האופציה המועדפת ע"י היהדות היא למחוק את הראייה ולהחליף אותה בשמיעה. הרב הנזיר כתב ספר בשם "קול הנבואה - ההיגיון העברי השמעי" שבו הוא מבאר את ההבחנה בין ההיגיון העברי לבין ההיגיון היווני, שהיגיון היווני הוא חזותי ואילו ההיגיון העברי הוא שמעי.

ראייה שכלית היא תיאוריה. כשבונים תיאוריה עושים ציור, אומרים רעיונות ומסדרים אותם בצורה של מערכה. המילה "תיאוריה" ביוונית קרובה למילה ראיה, הסתכלות, השקפת עולם - להשקיף זה גם כן ציור.

לעומת זאת יש שמיעת עולם. כשאנחנו מדברים על אמונתנו ביחוד ה' אנחנו סוגרים את העיניים ואומרים "שמע ישראל". כלומר, אנחנו באים לשלול את הנראה ואומרים את מה שנשמע. זאת צורת ההיגיון העברית. אבל אחרי שאדם קנה את ההיגיון השמעי הוא זוכה לראייה העליונה. כך שהמהלך הרוחני הוא ראייה, ומראייה עוברים לשלילת הראייה ולשמיעה ובסוף עוברים לצד העליון של השמיעה הוא הראייה העליונה. לכן בספר דברים קודם מופיעה הפרשה "עקב תשמעון את כל הדברים האלה" ואחר כך, אחרי שתשמעו, הפרשה "ראה אנוכי נותן לפניכם".

גם בחגי תשרי, במהלך התשובה, אנחנו עוברים מהשמיעה לראייה: בראש השנה אנחנו שומעים (שופר) ובסוכות יש לנו דבר שצריך להיות יפה לעיניים (פרי עץ הדר), וכדי להיות מסוגלים לעבור מזה לזה צריך לעשות תשובה ביום הכיפורים.

גם בפרשיות "שמע" קודם נאמר: "והיה אם שמוע", ואח"כ, בפרשת ציצית: "וראיתם אותו".

"ישעיהו"

"ישעיהו" מלשון ישועה. לפחות חצי מהספר עוסק בגאולה. יש בישעיהו מעט תוכחות והרבה נחמות, הפוך מירמיהו. ישעיהו כשמו כן הוא - נביא של ישועה.

"בן אמוץ"

"בן אמוץ" - גם אמוץ היה נביא. הוא אחד מ-48 נביאים ששמותיהם מופיעים בתנ"ך. התלמוד אומר שכל נביא שמזכירים את אביו סימן שהוא נביא בן נביא.

שאלה: האם הנבואה עוברת מאב לבן?

תשובה: לא. אבא של אמוץ לא היה נביא. אבל ישראל - אם לא נביאים הם, בני נביאים הם. אנחנו נביאים מצד כללותנו. אנחנו אומה ששמעה את דבר ה', אז כל אבותינו היו נביאים, ומשהו מזה חודר דרך כל הדורות. הנביא משחזר כישרון שכבר נמצא באומה מיסודה ומתחיל עוד מעֵבֶר, הסבא רבא של אברהם אבינו שגם הוא היה נביא.

אמרו חז"ל: אמוץ ואמציה אחים היו. אמציה היה מלך יהודה, אביו של עוזיהו. כלומר, ישעיהו ממשפחת המלוכה. זה מסביר איך ישעיהו היה נכנס למלכים בלי בעיות והיה מחנך אותם.

"אשר חזה על יהודה וירושלים"

ישעיהו פועל בממלכת יהודה ולא עסק בממלכת ישראל. רבו, הושע, ישב בירושלים אבל עסק גם בממלכת ישראל. מכיוון שישעיהו מבית המלוכה של מלכות יהודה, הנחלה הרוחנית הטבעית שלו היא ארץ יהודה וירושלים.

"בימי עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מלכי יהודה"

אמרו חז"ל: "אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה". רבנות - שלטון פוליטי. כל נביא ראה לפחות שלושה מלכים שניבא בימיהם. ישעיהו התחיל להתנבא בימי עוזיהו ולפי חז"ל הוא חי גם אחרי חזקיהו בתקופה של מנשה ומנשה הרג אותו. ייתכן שזאת הסיבה שהוא לא הספיק לערוך את ספרו. חז"ל אומרים שאנשי כנסת הגדולה ערכו אותו.

עוזיהו מלך יהודה

עוזיהו היה מלך חזק. כתוב: "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים... ויחזקם. ויבן מגדלים במדבר, ויחצוב בורות רבים..." עוזיהו חיזק מאוד את הממלכה. הוא הצליח לשלוט מחדש על האזור הדרומי עד אילת. הוא החזיר את הגדולה, אבל לא את ממלכת שלמה. עדיין הממלכה מחולקת לשתי מדינות: ממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון. תקופת מלכותו שקטה, חזקה ועשירה.

בימי עוזיהו העם במלכות יהודה עבד את ה'. אמנם עובדים בבמות, אבל כולם כבר התייאשו מלטפל בנושא זה. הבמות הן לא ע"ז אלא עבודת ה' שלא במקדש. לעומת זאת בממלכת ישראל עבדו ע"ז. ממלכת יהודה היא ממלכה עשירה, חזקה ואפשר לומר גם דתית, ודווקא בהקשר הזה באה התוכחה של ישעיהו: "גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" - כלומר, הן משוויצות. ישעיהו רואה את ראשית ההידרדרות, לאן ההידרדרות יכולה להגיע, ולכן הוא מזהיר לפני שזה קורה.

עוזיהו עשה גם טעות גדולה: הוא ניסה להיות כהן גדול. הוא הקטיר קטורת ורצה להכניס אותה לקודש הקדשים. לעוזיהו היה שם נוסף שמופיע בדברי הימים - עזריה. זה היה שמו של הכהן הגדול בתקופתו, וייתכן שהוא ניסה לשנות את שמו או ששמו היה מתחילה עזריה, וזה נתן לו רעיון להידמות לכהן הגדול. זהו ניסיון של ריכוז שלטוני: עוזיהו רוצה לרכז את כל הסמכויות בגוף אחד, לאחד את מוסדות השלטון. זאת נטייה שמתפתחת במדינות חזקות.

לפי תורה, המשטר היהודי בנוי מארבעה מוסדות: מלך, שופט, כהן ונביא (ראשי תיבות משכ"ן).

המלך - עוסק בענייני החול: מלחמה, מיסים וכדומה.

השופט - הסנהדרין, קובע את ההלכה.

הכהן - עוסק בענייני הקודש הפנימיים.

הנביא - מוסמך לשבור את הסמכויות. הוא "אנרכיסטי" מבחינה שלטונית. הוא יכול להורות שלא לשמוע למלך, לכהן או לשופט.

בדרך כלל אחד המוסדות תפס את הראש. בימי השופטים השופט הוא העיקר, בימי המלכים המלך הוא העיקר, בימי גלות בבל הנביא הוא העיקר ובימי בית שני הכהן הוא העיקר. כך שכל זמן שהייתה לנו עצמאות, מעולם לא היה איזון בין ארבעת החלקים של השלטון. בזמן הגלות ארבעת המוסדות התקיימו אבל בצורה מינורית. ריש גלותא הוא מלך תחת מלך אחר שאומר לו מה לעשות. היה בית דין רבני בגלות, אבל בינו לבין סנהדרין יש "אלפי שנות אור". מהכהונה נשאר החזן בבית הכנסת, עליית כהן לראשון וברכת כוהנים. מהנביא נשארו קצת דרשנים שנותנים תוכחה לעם.

בימינו אנחנו מתחילים מחדש: אנחנו עוסקים בהקמת מלכות ונמצאים בשלבי החייאה של המוסדות שלנו: הרבנות הראשית כצעד ראשון להקמת הסנהדרין, מלחמות עם הממשלה והבג"צ על תפילה בהר הבית כשלב ראשון להחזרת עבודת הכהנים. נבואה עדיין רחוקה מאוד...

דגם המשטר המדיני שהתורה דיברה עליו מעולם לא מומש במלואו בהיסטוריה. אומנם בימי משה המלך היה גם השופט, גם הכהן וגם הנביא אבל תקופת המדבר היא תקופה "מחוץ למהלך ההיסטורי".

שאלה: אם השאיפה האידיאלית היא איחוד המוסדות, וכבר היה מודל כזה אצל משה, למה הוראת התורה היא לפיצול המוסדות?

תשובה: המדבר הוא מעין עולם הבא. לעומת זה, העולם הזה הוא עולם של פירוד. אם מאחדים לפני הזמן בעולם הזה, גורמים להפרת האיזון.

בספר ישעיהו אנחנו בתקופה של דומיננטיות של המלכות. המלכות אפילו מעיזה לנסות ניסיון כושל להשתלט על הכהונה. המלך עוזיהו נכנס והקטיר לפני ולפנים ומיד זרחה צרעת במצחו וזרקו אותו מחוץ ירושלים. הוא ישב 25 שנה בבית החופשית ובנו יותם ניהל את הממלכה. הוא היה חשוב כמת כי היה מצורע.

לחשמונאים הייתה נטייה הפוכה - הם היו כוהנים גדולים ורצו את המלכות. יש מחלוקת בין רמב"ם לרמב"ן ובין בבלי לירושלמי אם זה מותר. הרמב"ן והירושלמי סוברים שזה לא בסדר. בירושלמי כתוב: "אין מושחין כוהנים מלכים... משם 'לא יסור שבט מיהודה'". אחד מהספרים החיצוניים שנכתבו בתקופת החשמונאים, ספר "מזמורי שלמה", בא בטענות לחשמונאים על זה, ויתכן שזה מסביר את המתיחות בין יהודי בבל ליהודי ארץ ישראל בזמן החשמונאים. יהודי בבל היו מונהגים ע"י ראש הגולה שהיה מצאצאי דוד המלך ואילו בארץ ישראל משלו כוהנים.

יותם

יותם הוא מלך יהודה היחיד שהיה צדיק עליון ואין עליו הערות בתנ"ך. (דוד היה מלך ישראל).

אחז

חז"ל פירשו את השם "אחז" כמי שאחז את דלתות בית המדרש, סגר את בתי המדרש כדי שלא ילמדו תורה. הוא גם עבד עבודה זרה. חזקיהו גרר את עצמותיו במיטה של חבלים בהלוויה שלו והודו לו חכמים. תקופת אחז הייתה טראומה גדולה. זה המלך הראשון מבית יהודה שעשה טעויות רציניות.

כתוב בגמרא שאחז מוזכר בתנ"ך בזכות אביו ובזכות בנו שהיו צדיקים. הרב ראובן מרגליות ז"ל בספר "מרגליות הים" לומד מהגמרא הזאת שאם צריך הצדקה לאזכור שמו של המלך בתנ"ך, משמע שיכול להיות שיש מלכים אחרים שלא הוזכרו כלל. יוצא שכל הנושא של הכרונולוגיה התנכ"ית צריך רביזיה.

שאלה: איך יתכן שהאבא צדיק והבן רשע גמור?

תשובה: הקיצוניות אופיינית למלכים. מי שהשלטון הפוליטי בידו אינו רואה גבולות לעצמו. נירון קיסר הרשה לעצמו את כל הקיצוניות של יצר הרע בכל הכיוונים האפשריים. למלכים יש עוצמה ולעוצמה יש סכנות. ההלכה אומרת שמלך ישראל יכול לשאת רק שמונה עשרה נשים. אבל מתירים לו שמונה עשרה נשים כדי שיהיה בהיתר ולא באיסור. לשלטון יש נקודת השחתה, לא מצד שהשלטון מושחת אלא כי הוא נותן אפשרויות.

הפסיכולוגים אומרים שכל בן מתנגד לאביו. הרב אשכנזי (מניטו) אמר שאם אדם הוא צדיק למרות שאבא שלו היה צדיק זה סימן שהוא צדיק באמת.

יחזקיהו

יש לשם הזה כמה צורות: יחזקיהו, יחזקיה, חזקיהו, חזקיה.

 

"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר. בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי, וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (א'-ב').

"שמעו שמים והאזיני ארץ"

זה דומה לדברי משה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי".

משה אמר לשמיים להאזין ולארץ לשמוע. ישעיהו מהפך את זה: "שמעו שמיים והאזיני ארץ". להאזין זה מקרוב, לשמוע זה מרחוק. חז"ל אמרו שמשה קרוב לשמיים והארץ רחוקה ממנו, ואילו ישעיהו קרוב לארץ. הרב מלעלוב אומר: אמנם ישעיהו נמוך ממשה אבל הוא נביא גדול ובכל זאת קרוב לשמים. אלא שישעיהו מתנבא בארץ ישראל, ובארץ ישראל זאת מעלה להיות קרוב לארץ. משה נמצא בחו"ל והמעלה אצלו היא להיות קרוב לשמיים.

שאלה: איך זה שגדול הנביאים שלנו היה בחו"ל ולא בארץ?

תשובה: הארץ היא המקום של המימוש. אם משה היה נכנס לארץ, התורה הייתה מתאחדת עם הארץ והיינו מסיימים את ההיסטוריה, אבל הדור לא זכה.

"כי ה' דיבר"

משה תקיף. הוא אומר: "האזינו השמיים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" - בסגנון אחר: "אני מדבר וכולם צריכים לשתוק". ישעיהו אומר: "כי ה' דיבר" - בסגנון אחר: "ה' דיבר, אז תקשיבו". אצל משה - השכינה מדברת מגרונו. לעומתו ישעיהו שומע ומוסר, הוא מדרגה אחרת ממשה. פה רואים את הקרבה של ישעיהו למשה ביחד עם ההבחנה ביניהם.

"בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי"

מה היה פשעו של עם ישראל? לכאורה, הדברים שהם עשו עד אז לא היו כל כך חמורים. כמה אפשרויות:

  • מדובר על ימי אחז.
  • מדובר על מה שעתיד להיות בימי מנשה. אמנם ישעיהו לא ניבא בתקופתו, אבל הכיר את מנשה בילדותו. מנשה גדל בבית של חזקיהו.
  • ישעיהו רואה בגדול מה קורה כשהאומה לא בסדר.
  • ישעיהו רואה את שורשי ההידרדרות.

 

"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו. יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (א'-ג')

לשור יש יותר תבונה מהחמור, לכן השור יודע מי בעליו, קונהו. החמור יודע מי נותן לו אוכל ומרגיש משועבד אליו. השור רועה בחוץ אבל עצם זה שבעליו מתנהג אליו נפשית כבעלים שלו, השור יודע שהוא שלו. לשור יש הכרה של הקניין. ישעיהו אומר שלעומת השור שיודע מי קונהו, ישראל לא ידע. "ישראל" -מדרגה יותר גבוהה, כמו השור. "עמי" - מדרגה יותר נמוכה, כמו החמור. ישעיהו מוכיח את עם ישראל על זה שחסרה לו הכרת ה' הן מצד הטובה הגשמית שה' נותן לעם ישראל, כמו שהחמור מכיר טובה למי שמאכילו, והן מהצד הערכי, כמו אצל השור.

"ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"

ישעיהו לא אומר שהם חוטאים, אבל הם אדישים, הנושא הא-לוהי לא משמעותי עבורם. כמו שכתוב בישעיהו כ"ט-י"ג: "בפיו ובשפתיו כבדוני, וליבו רחק ממני". ברגע שיש ריחוק מנטאלי, אדישות, ההידרדרות כבר בפתח.

גם משה אמר דברים דומים: "לה' תגמלו זאת? עם נבל ולא חכם. הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך".

"אביך" - האב הוא מי שמוליד. הבן הוא תוצר של האב, ומצד זה שהוא נתן לו את החיים היה צריך להכיר לו תודה. אבל ברגע שהאדם קיבל חיים הוא עצמאי.

"קנך" - מי שקנה אותך, כמו העבד. האדון אמנם לא עשה את העבד, אבל העבד שייך לאדון.

עם ישראל הוא גם בנו וגם עבדו של הקב"ה. מכל צד אנחנו צריכים להיות שייכים אליו. ישעיהו אומר שהשור מכיר את הקניין, החמור את ההחייאה. יש שני צדדים של הקשר עם הא-לוהות. משה רבנו וישעיהו שאלו מדוע עם ישראל מתנהג שלא כראוי, הרי הוא עבדו ובנו של הקב"ה.

המהר"ל מוסיף עוד קושיה: הרי עם ישראל הם בני אברהם, יצחק ויעקב והחוט המשולש לא במהרה ינתק. אז איך זה יכול להיות שדווקא העם הזה שיש לו כל הנתונים להיות העם הנפלא ביותר בעולם עושה פשלות כאלה חמורות?!

המהר"ל משיב שבגלל שאנחנו עם עם מעלה עליונה, הקטרוג עלינו גדול יותר. הניגוד בין הנבדל לבין הטבע הולך לכיוון הטבע. דוגמא: אם יש מפה גדולה על שולחן גדול, ומנסים להרים את המפה מנקודה מרכזית, המפה נדבקת לשולחן. הנקודה המרכזית היא נקודה אחת, כנגד כל שאר השטח של המפה. יש לטבע נטייה לאחידות. ברגע שיש חריגה, הטבע "מתקומם" ולא נותן לזה לקרות. לכן, אומר המהר"ל, לטבע יש אחיזה נגד עם ישראל, מכיוון שעם ישראל נעלה. לכן, יש לטבע שליח: יצר הרע שמפיל את ישראל ועוד יותר את תלמידי החכמים.

עם ישראל נפל בחטא העגל בדיוק ברגע שהלוחות היו בידי הקב"ה ובידי משה ביחד. כתוב: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לוחות אבן כתובים באצבע א-לוהים. וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו א-לוהים..."

המהר"ל אומר שהרגע הזה שהלוחות בידי הקב"ה ובידי משה הוא הרגע של המפגש בין הנברא לבורא, נקודת ההשקה היחידה. זהו המצב היותר עליון של הנברא, ודווקא ברגע הזה בא החטא. דווקא כשאדם מגיע למדרגה היותר עליונה יש התנגדות יותר גדולה של הטבע ולכן הוא נופל. כלומר, עם ישראל נופל דווקא בגלל שהוא גדול. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו" - הוא גדול, אז היצר חזק יותר.

שאלה: למה נתינת הלוחות היא נקודת השיא של הגילוי, הרי רק בעקבות החטא משה קיבל את ההתגלות שראה את אחוריו של הקב"ה?

תשובה: מזה למדנו שבתוך החטא יש הזדמנות של התגלות עוד יותר עליונה מבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".

עם ישראל נקרא "עם קשה עורף" מצד המעלה שלו - "קשה עורף" במובן שלא נוחים לעשות תשובה: הולכים אחרי השכל ודורשים הוכחות. "עורף" - זה חוכמה, המוח ("עַרְף" בערבית - ידיעה).

שאלה: מדוע הקב"ה שולח נביאים לעם כזה?

תשובה: שילוח הנביאים הוא מעשה מתסכל. כפי שאמרו חז"ל, חכם עדיף מנביא - הנביאים לא הצליחו להחזיר את העם בתשובה והחכמים הצליחו. אבל מעבר להצלחה הפרגמטית, יש אצל הנביאים מדרגת חיים עצומה ובעלת ערך מצד עצמה.

שאלה: אם הטבע שואף לאיזון, אחידות, נורמליות, אז הפורק עול והולך שבי אחרי ליבו ותאוות נפשו הוא הנורמלי.

תשובה: נכון. אם נתייחס לטבע כנורמלי. התאוות הופכות את האדם לחיה, אבל אדם שנוהג לפי דרך ארץ, לפי המוסר הטבעי, הוא האדם הנורמלי. לפי התורה - הגויים הם האדם הנורמלי. המהר"ל אומר שהעולם הזה הוא עולם הטבע ולכן יש הרבה גויים, ואילו עם ישראל הוא למעלה מהטבע. מבחינה טבעית, האומה הקדושה היא אומה לא נורמלית. המהר"ל אומר בתפארת ישראל שזאת אחת הסיבות לכך שעם היהודי הוא עם קטן: אם הוא היה עם גדול, העולם לא היה מתפתח.

 

"הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן, זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים. עָזְבוּ אֶת ה', נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, נָזֹרוּ אָחוֹר" (א'-ד').

"הוי"

"הוי" זה ביטוי אופייני לישעיהו. "הוי" זה לעורר, כמו "יא" בערבית, וגם לשון אסון. אדם מתעורר מול האסון. יש הבדל בין "אוי" לבין "הוי". המקובלים אומרים שבשימוש ב"הוי" עדיין יש אפשרות לתקן, ובשימוש ב"אוי"  אי אפשר לתקן. האת ה"א היא האות של התשובה.

"כֶּבֶד עון"

בעברית תקנית היה צריך להיות "כְּבַד". הרבה פעמים רואים בשפה של הנביאים צורות שיריות. הם מרשים לעצמם שינויים בשפה מצד יפי המליצה.

המטרה של התוכחה היא בשביל שהאדם יחזור בתשובה, ישפר את מעשיו. כלומר, אנו מניחים שלמרות כל הדברים הקשים, יש ציפייה מהאדם לשוב. עצם התוכחה מנביא היא תקווה.

"גּוֹי חֹטֵא ... זרע מרעים..."

פירוש על דרך הדרוש: וכי גוי הוא זה שחוטא? לא. זהו "זרע מרעים" - זרעם של אברהם יצחק ויעקב. אמנם לפעמים הם "בנים משחיתים. עזבו את ה', נאצו את קדוש ישראל" אבל הם "נָזֹרוּ אחור" - חוזרים בתשובה.

יכול להיות שהדרוש הזה מצוי בעומק הדברים. חז"ל דנים במסכת קידושין האם עם ישראל תמיד נקרא "בנים". כתוב בספר דברים: "בנים אתם לה' א‑לוהיכם". חז"ל אומרים (קידושין ל"ו ע"א): "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים 'בנים'; אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים 'בנים', דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים 'בנים'".

רבי מאיר מביא כהוכחה מספר ביטויים כמו הפסוק שלנו: "בנים משחיתים".

"חוטא" - בשוגג.

"עוון" - במזיד.

"בנים משחיתים" - פשע, במרד.

"עזבו את ה'" - אדישות.

"נאצו את קדוש ישראל" - מרידה אקטיבית.

"נזורו אחור" - התרחקו.

 

"עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ סָרָה. כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי" (א'-ה').

אין תועלת במכות, הן רק גורמות לישראל להתרחק יותר.

"מֶה" - עוד דוגמה של מליצת לשון. נמצאת בשימוש בתמיהה רבה: "מֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי", "חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי, וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי, וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ".

 

"מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (א'-ו').

"זורו" - לפזר אבקה שמרפאה. הפצע נשאר בשלמותו. הפצע - מטפורה לחטא.

 

"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ. אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (א'-ז').

הנביא עובר לתוצאה. הוא מדבר על העתיד הרחוק. זה מתחיל עם אדישות ובסוף "ארצכם שממה".

ישעיהו כותב בלשון הווה אבל לעומת הפסוק הקודם שמדבר על קלקול המציאות, שהוא רואה אותו בעם, כאן הנביא עובר להסתכלות מטה-היסטורית, מעבר להיסטוריה, ומגיע למסקנה - "ארצכם שממה". הוא כבר רואה את זה.

"כמהפכת זרים"

"זרים" רבים של המילה "זר" או צורה אחרת של המילה "זרם". כאשר זרם מים שוטף את הארץ היא נהיית שממה.

אצל ישעיהו יש הרבה פעמים הטיות לא דקדוקיות עבור משחקי מילים. ה"זרים" הראשון הם רבים של "זר", ה"זרים" השני מלשון זרם - לשון נופל על לשון.

 

"וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם. כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה" (א'-ח').

"בת ציון"

כנסת ישראל שמתוארת כאישיות. יש אצל הנביאים מעין דימויים אנושיים למציאויות רוחניות. דוגמא נוספת: "הֵן בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם" (ישעיהו נ', א').

המילה "בת" היא מלשון נספח. כמו "בנות ירושלים" - ירושלים ובנותיה: מבשרת ציון, מעלה אדומים וכו'. כנסת ישראל היא הבת של ציון. ציון - זוהי אידיאה א-לוהית עליונה, האידיאה הלאומית. בהופעתה המציאותית יש בת ציון. בפשט של הכתובים יש הרבה פעמים התאמה מופלאה לתורת הקבלה. המקובלים מדברים במושגים של האנשה של רעיונות של הופעות א-לוהיות וכדומה, ואז יש טענה של מבקרי הקבלה שהם הכניסו גורם זר לתוך היהדות. אנחנו רואים שהנביאים השתמשו בשפה הזאת.

"בת" זה גם מלשון "מידה". בת ציון - מידת המלכות. יש מידה שנקראת "בת" והיא כעשרים ליטר. כמו בישעיהו (ה'-י'): "כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת". "בת אחת" - בכלי אחד. "בת" - יכולת ההכלה. יש רעיון עליון "ציון" ויש לו הכלה במציאות "בת ציון".

"כסוכה בכרם, כמלונה במקשה"

צריך לשמור בכרם כשיש ענבים. מטרת הסוכה היא שמירה. כשיש ענבים בכרם יש שומר בסוכה. אחרי הבציר כבר אין צורך להתיישב בסוכה והיא נשארת עזובה.

מקשה - שדה של קישואים.

מלונה - מקום ללון בו.

ברגע שנלקטו הקישואים כבר אין צורך במלונה והיא נשארת לבד.

המוטיבים האלה הם מוטיבים חקלאיים של החברה שבה ישעיהו חי. אלו מוטיבים שמובנים לציבור. בת ציון, כנסת ישראל, הופכת להיות כלי ריק מתוכן. ברגע שאין אידיאלים שנותנים משמעות לאותה מסגרת אז היא כמלונה במקשה.

"כעיר נצורה"

לעיר נצורה אין יותר מקורות הספקה, אז מה שיש בה הולך ומתכלה. הרב קוק אומר במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" שלפעמים גם אחרי שחברה איבדה את התוכן שלה היא ממשיכה להתקיים באופן מכני אבל לא להרבה זמן. אבל מה יהיה עם כנסת ישראל?! הרי הקב"ה הבטיח שאנחנו עם של נצח! אומר הנביא:

 

"לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ" (א'-ט').

המפרשים דנים איך לפסק את הפסוק, האם כמו בטעמים: "שריד כמעט", או "כמעט כסדום היינו". גורל סדום ועמורה היה חורבן כמעט מלא חוץ מבנות לוט שיצאו מהן עמון ומואב.

 

"שִׁמְעוּ דְבַר ה', קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה" (א'-י').

הנביא עובר לטון יותר גבוה. לפני כן הוא אמר "כסדום היינו" (בעבר) ועכשיו הוא אומר "קציני סדום". לפני כן הנביא אמר "לעמורה דמינו" (בעבר) ועכשיו "עם עמורה".

חז"ל אמרו שאם הנביא מדבר באופן שמרומם את העם, אז התוצאה תהיה חזרה בתשובה, ואם הנביא "יורד" על העם, אז העם נופל. אם הנביא אומר שהם כסדום - הם יהיו בסופו של דבר כסדום. הציבור מושפע ממה שהמורים שלו אומרים עליו. אדם מאמץ את הביקורת נגדו.

"עם עמורה" - לשון נופל על לשון כדי שהדברים ייזכרו בתוך הנפש.

שאלה: אם השיטה הזאת לא עובדת, למה הנביאים משתמשים בה?

תשובה: חז"ל אמרו שחכם עדיף מנביא - ז"א, שחכמים הם יותר יעילים. הנביאים נכשלו. יש בעיה בחינוך הנבואי. אבל יכול להיות שלישעיהו אין ברירה אלא להיכשל - כי הוא נביא. כשהנביא רואה משהו הוא לא יכול לעצור בעד רוחו: "זאת האמת, אני חייב להגיד את זה". הוא לא יכול לא לומר את הדברים מסיבות חינוכיות. זאת תהיה נסיגה מהטבעיות. הנביא ירמיהו אומר: "...כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל-הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי. וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל".

יש משהו שיותר חזק מהנביא, החזון ממלא אותו. לא תמיד ה' אומר לנביא לדבר, אבל הרמב"ם אומר שמה שהנביא מבין כל כך ברור, הוא לא יכול לא להגיד. ישעיהו מראה לנו את עוצמת החיים, עוצמת הכיעור של הרע והיופי של הטוב. אבל זה לא מספיק, צריך מישהו נוסף לידו.

לעומת הנביאים, החכמים לא אומרים את כל מה שיש להם להגיד: "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע", או "[זוהי] הלכה ואין מורין כן".

 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי" (א'-י"א).

דברי תוכחה.

"רוב זבחיכם"

"רוב" - הרבה. ה' לא מתנגד לקורבנות החובה כמו קרבן התמיד והקרבנות של המועדות, אלא ה' מתנגד לרוב הזבח של קרבנות הרשות כמו שלמים ועולה. יש מצבים שבהם ריבוי הזבח בא לכפר על קלקול מוסרי (כמו אנשים לא מתוקנים שרוצים לחפות על מעשיהם ותורמים כסף).

"שבעתי עולות אילים וחלב מריאים..."

ה' שבע מהקורבנות שלכם. ליסוד הפולחני יש מקום על בסיס של תיקון מוסרי., בספר משלי נאמר: "זבח רשעים תועבה", וגם חז"ל אמרו: "דרך ארץ קדמה לתורה".

ירמיהו (פרק ז', פסוקים כ"א-כ"ג) אומר זאת יותר במפורש:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם, וְאִכְלוּ בָשָׂר.  כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח.  כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם; וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן יִיטַב לָכֶם".

הקב"ה אומר שדבר עולה וזבח הם לא העיקר.

 

"כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (א'-י"ב).

מדובר על הרגלים. מדברי ישעיהו אפשר ללמוד נתונים היסטוריים שהיו קורבנות ושהיו עולים לרגל. הכל הפך להיות צחוק, רמיסת החצר.

"מידכם" - מכם.

 

"לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא - קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (א'-י"ג).

"קטורת" - הקורבן היותר נעלה.

"חודש" - ראש חודש.

"שבת" - שבת או כל המועדים.

"קרוא מקרא" - כל המועדים, "מקראי קודש", או מצוות הקהל בסוכות במוצאי שמיטה. המלך היה קורא בתורה בפני העם במקדש. ספק אם הקהל היה נהוג בימי בית ראשון, כי כתוב שכל עם ישראל צריכים להגיע ובאותם הימים היו שתי ממלכות.

"אוון" - מלשון רשע, "כל פעלי אוון".

"עצרה" - עצרת, אסיפה לכבוד ה'.

אם אין אוון אז אפשר לעשות עצרה, אם יש אוון אין משמעות לעצרה. במקום להיות עבודת ה', המפגש הופך למפגש של החבר'ה.

 

"חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי נְשֹׂא" (א'-י"ד).

יש הבדל בין מועדים לבין רגלים. לפי רבינו סעדיה גאון: המועדים הם ראש השנה, יום הכיפורים ושמחת תורה.

"נפשי" -רצוני (לפי הרמב"ם).

אברהם אומר: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני" - כלומר, "אם ברצונכם".

כל הביטויים פה הם אנתרופומורפיים - מייחסים תכונות אנושיות לקב"ה.

"נלאיתי נשוא" - התעייפתי מלשאת.

 

"וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (א'-ט"ו).

"ובפרישכם כפיכם" - ברכת כוהנים או תפילה. מדרכי התפילה להרים את הידיים כלפי מעלה. זה דבר שהיה מקובל בעם ישראל זמן רב. שלמה המלך היה נושא כפיו לשמים בזמן התפילה. דבר זה היה עדיין מקובל בימי הגמרא. כנראה הדבר התבטל בתקופת הגאונים, בגלל שרצו להיבדל מהגויים שנהגו כך, אבל הגויים נהגו כך גם לפני כן. האר"י ז"ל מסביר שיש טעם על פי הסוד שהרמת הידיים כלפי מעלה היא המשכת שפע, שאיננה במדרגתנו בזמן הגלות. בזמן הגלות אנחנו לא מסוגלים להתפלל ע"י הרמת ידיים. עדיין לא חזרנו לזה.

"גם כי תרבו תפילה, אינני שומע" - חז"ל הסיקו מכאן שכל המרבה בתפילה נשמע. כלומר, אם הקב"ה אומר כאן בפי הנביא: "למרות שאתם מרבים בתפילה אני לא שומע", משמע שזה חריג וריבוי התפילה מועיל. מכך למדנו שאם התפלל אדם ולא נענה יחזור ויתפלל. התפילה הראשונה עשתה כבר משהו אבל לא עשתה את הכול אז צריך עוד תפילה.

"ידיכם דמים מלאו" - לא נראה שמדובר ברצח. יש הרבה צדדים של דמים: המבייש חברו ברבים - "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", אדם שלא מסייע לחברו שנמצא במצוקה - "לא תעמוד על דם רעך", נזק כלכלי, קדושת הברית וכו'. ייתכן שהנביא מכוון לדברים יותר חריפים. דרכה של התוכחה לקחת דבר קטן שהאדם עשה ולהגדיל אותו.

לא מספיק להוכיח, צריך גם לעורר לתשובה כפסוק הבא:

 

"רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ,הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ" (א'-ט"ז).

זה סור מרע. אחרי סור מרע עושים מעשה טוב:

 

"לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ. שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (א'-י"ז).

"לִמְדוּ" - להתאמן, לתרגל, כמו "מַלְמַד הַבָּקָר" - מדריך את הבקר ללכת בתלם.

"היטב" - להיטיב.

"אשרו" - ליישר את מה שהתעוות.

"חמוץ" - פשע.

להיטיב זו פעולה אקטיבית. פנייה גם לשופטים, לאנשים עם אחריות ציבורית ליישר את מה שהתעוות.

"שפטו יתום" - יתום לא ניגש למשפט מעצמו, אין לו יוזמה להגיע לבית משפט. לכן בית הדין עצמו צריך ליזום זאת.

"ריבו אלמנה" - ריבו ריבה של אלמנה. הביטוי "ריב" בתנ"ך משמעותו נושא שמגיע לבית המשפט: "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט". לעומת זאת מחלוקת בין אנשים נקראת "מריבה".

כתבו בספר בראשית: "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. ויאמר אברם אל לוט: אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו". כלומר, הדבר שהיה צריך להיות ריב ולהגיע לבית המשפט, אבל אברהם החליט שזו רק מחלוקת רגילה אותה אפשר לסגור ביניהם. הפסוק רומז שאברהם עשה לא כראוי והריב היה אכן צריך להגיע לבית המשפט.

 

"לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (א'-י"ח).

"נא" - למילה "נא" יש שתי משמעויות: מלשון בקשה ומלשון "עכשיו", "עתה". "הושיע נא" - הושיע עכשיו.

"ונוכחה" - מלשון תוכחה. נקבל תוכחה.

"כשנים" - תולעת שני, אדום. החטא נחשב לאדום מלשון דם שמלכלך. מזה הדין של לשון של זהורית שהיו שמים בין קרניו של השעיר שנשלח לעזאזל שהיה אדום ואם נתכפר העוון הפך ללבן.

"תולע" - תולעת שני.

"כצמר יהיו" - ילבינו.

חז"ל אמרו: "שנים" - מלשון שנה, 365 יום, "המסודרים מששת ימי הבראשית". "חטאיכם כשנים" - גם אם יהיו לכם חטאים שימלאו את כל ההיסטוריה, אם תעשו תשובה - "כשלג ילבינו".

רבי צדוק הכהן מלובלין אומר שאם רואים את החטא לבדו, הוא חטא נורא ואיום, אבל אם רואים איך הוא מסודר מששת ימי בראשית אז הוא נהיה לבן. כלומר, לכל החטאים של ישראל יש משמעות. הם מסודרים מראש. לכן במבט עליון אין חטא.

 

"אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ" (א'-י"ט).

הרעיון לקוח מפרשת בחוקותי: "אם בחוקותי תלכו".

 

"וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (א'-כ').

"חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" - לא צורה דקדוקית נכונה. היה צריך להיות "תֵּאָכְלוּ".

"כי פי ה' דיבר" - כל מה שכתוב בפרק כתוב בתורה. כל הנביאים לא באו אלא להזהיר על תורת משה. ה' אמר את הדבר בתורה ועכשיו זה הופך להיות אקטואלי. ישעיהו מאמין שאם עם ישראל יעשה תשובה הכל יהיה בסדר. עניין התשובה מופיע בספר דברים, שם כתוב שאפשר לעשות תשובה והתשובה מועילה. מבקרי המקרא טוענים שספר דברים מאוחר. אבל ישעיהו משתמש בביטויים של פרשת "בחוקתי" וקורא לתשובה. כלומר, ספר דברים ידוע לו.

 

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה. מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ, וְעַתָּה מְרַצְּחִים" (א'-כ"א).

זאת ההפטרה של פרשת חזון שלפני תשעה באב. התימנים קוראים עד פסוק כ' שבועיים לפני תשעה באב, ומפסוק כ"א ממשיכים בשבת שלפני תשעה באב, שבת איכה.

"אֵיכָה" - ביטוי של קינה. "איך" עם קונוטציה של קינה. ה' אומר לאדם הראשון "אַיֶּכָּה" מלשון "אֵיכָה". גם במגילת אסתר נאמר: "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי."

"היתה לזונה" - מזנה אחרי יצר הרע.

ישעיהו פותח כאן נבואה חדשה. זהו נושא חדש. עד עכשיו ישעיהו דיבר על כל העם: "קציני סדום" - אנשים עם אחריות, "עם עמורה" - אנשים בלי אחריות. מפסוק כ"א ואילך מדובר על השכבה המנהיגה שהיא בעלת אחריות יותר גדולה.

"מלאתי משפט" - מדובר על השופטים שצריכים לעשות משפט.

 

"כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם" (א'-כ"ב).

"כספך היה לסיגים" - כסף לא נקי, סגסוגת. כדי לנקות כסף מעבירים אותו באש וכל מה שלא כסף נשרף. הכסף ניתך וכשהוא מתקשה הוא הופך לכסף נקי. מי שלא מומחה לכסף קשה לו להבחין אם הכסף נקי או לא.

"סבאך מהול במים" - כל אדם יכול לשתות ולחוש שזה יין מהול במים.

 

"שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (א'-כ"ג).

"שריך סוררים" - לשון נופל על לשון.

"וחברי גנבים" - השרים לא גונבים בעצמם אלא מיודדים עם ראשי פשע.

"אוהב שוחד" - עסוקים בלקבל טובות הנאה ולעשות בריתות ולא מטפלים באנשים שלא יביאו להם הרבה כסף.

 

"לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל: הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי" (א'-כ"ד).

"לכן" - לשון שבועה, לפי חלק גדול מהמפרשים והמדרשים. ה' נשבע. כמו בפרשת וארא: "לכן אמור לבני ישראל: אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" - ה' נשבע שיוציא את בני ישראל ממצרים.

"לכן נאום האדון ה'..." - שבועה לתקן את המצב. לפני כן הנביא אמר שהוא רואה את ארץ ישראל חרבה: "עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ..." - זה מה שעלול לבוא. אבל כשהקב"ה מטפל במה שצריך לתקן, התיקון הוא מינימלי, תיקון השופטים.

"אדון" - העבדים עשו שטויות ואז ה' צריך לפעול כאדון ולהתערב.

"אביר ישראל" - יש לה' אינטרס שהמדינה תהיה מתוקנת, בגלל שהם עם ישראל. אם ישראל מקולקלים יש חילול השם.

"אביר" - מגן ע"י חזקו. כמו שנאמר בתהילים: "לחם אבירים אכל איש".

"הוי" - לשון אזהרה. "הוי" - סימן לתקווה שאפשר לחזור בתשובה, בניגוד ל"אוי".

"אנחם" - מילה נרדפת לנקמה.

"צרי, אויבי" - השופטים הרעים, ראשי העם.

ה' מתערב לא רק בגלל היתום והאלמנה. הקלקול באומה פוגע באינטרסים הא-לוהים.

 

"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ, וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (א'-כ"ה).

לא מדובר, חלילה, על חורבן או השמדה אלא על הסרת האנשים הרעים. לשון משל.

"סיגים" - בתוך כסף.

"בדילים" - בתוך מתכות.

יסורו השופטים הרעים ויבואו שופטים טובים יותר - כפי שנאמר בפסוק הבא: "ואשיבה שופטיך". הדבר הראשון שצריך לעשות שרוצים לתקן חברה הוא להסיר את בעלי השלטון הרעים ולשים במקומם טובים.

 

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (א'-כ"ו).

חז"ל אמרו שאין בן דוד בא עד שיכלו כל השופטים המקולקלים מישראל. שנאמר: "אסירה כל בדיליך" ורק אחרי כן "יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה".

"שופטים" - בתי דינים.

"יועצים" - בתחום הפוליטי. יועץ המלך - אחד התפקידים שהיו במערכת הפוליטית בימי התנ"ך. כשאנחנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", מדובר על פעולה כפולה, פעולה משפטית ופעולה פוליטית.

"יקרא לך" - ישוב להיקרא לירושלים בתואר הראוי לה ולא כבפסוק כ"א, שם כתוב: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה".

היחס בין הצדק לבין ירושלים הוא קדום. יש חזרה אל אכסניה של הצדק בירושלים: שמו של מלך ירושלים העתיק היה מלכי-צדק, השם של מלך ירושלים הכנעני שיהושע הרג היה אדוני-צדק, למלך ירושלים האחרון קראו צדקיהו, וכן בספר ירמיהו מוזכר מלך המשיח: "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו". תפקידו של מלך המשיח הוא: "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים".

כלומר, ירושלים אינה עיר החסד. חסד אפשר לעשות גם בלי ירושלים. מה שמיוחד בירושלים זה שהיא גם עיר של צדק. הכלי שמאפשר צדק הוא המלכות. אם אין מלכות ושלטון אי אפשר לעשות באמת צדק.

יש לזה משמעות במישור הבינלאומי. ה' היה יכול לצוות את אברהם להקים דת, אבל ה' דרש ממנו משהו יותר גדול, להקים מדינה בארץ מסוימת: "...אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול". הקב"ה דרש מאברהם לעבור מהמישור הדתי, שבו הוא עסק עד גיל 75, לתחום הפוליטי - להקים מדינה. ה' לא מסתפק בדת ורוצה מדינה. אם רוצים לתקן רק את עם ישראל - מספיקה דת, אבל אם רוצים לתקן את העולם יש צורך במדינה.

יש לדבר השלכה הלכתית. התורה ציוותה עלינו להעמיד מלך. הישות המדינית צריכה להיות מלוכנית. אבל משטר מלוכני לא תמיד מתאים. כיצד ייתכן שמצד אחד יש מצוות עשה להעמיד מלך ומצד שני הדבר עלול לגרום לנזק?

הנצי"ב מוולוז'ין אומר בפירושו על התורה, "העמק דבר", שמצוות עשה נדחית מפני פיקוח נפש. העמדת משטר מדיני שלא מתאים למדינה הוא פיקוח נפש לאומה, לכן ברור שהדבר נדחה עד שנהיה מוכנים. כאשר הקב"ה ציווה להעמיד מלך, היה ברור שהמצווה תידחה עד שיהיו תנאים שיאפשרו את קיומה. כתוב: "אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - קיום המצווה דאורייתא תלוי בזה שהתרבות הפוליטית של הגויים מתפקדת יותר טוב אצל משטרים מלוכנים מאשר במשטרים דמוקרטים. אם בתרבות הכללית הדמוקרטיה נכשלה והמלוכה מצליחה, זה הזמן של "שום תשים עלייך מלך".

התורה תלתה את קיומה של מצווה דאורייתא במצב הגויים מכיוון שהקמת מדינה לא נצרכה אלא לשם תיקון העולם, אז צריכה להיות אפשרות של שפה משותפת על מי שאנחנו רוצים להשפיע עליו. לכן התורה תולה את אופי הכלי שיתקן את העולם במצב התרבות הפוליטית של הגויים.

כשישעיהו אומר: "יקרא לך עיר הצדק", הוא מדבר על תיקון העולם. לכן אח"כ ישעיהו מצפה מחזקיהו להיות המשיח. זה אחד המוטיבים החזקים בספר ישעיהו. ביאת המשיח אינה פעולה מיסטית אלא פעולה פוליטית מעשית, עשיית הצדק בעולם.

שאלה: אם המלכות תלויה במצב המדינות אשר מסביב, למה בזמן הקמת המדינה לא המלכנו כאן מלך? במדינות מסביבנו היו מלכים.

תשובה: "המדינות אשר מסביבנו" אין הכוונה למדינות הקרובות מבחינה גיאוגרפית אלא הקרובות מבחינה תרבותית.

שאלה: אם הדת יכולה לשנות את ישראל, אז אולי גם דת יכולה לשנות את העולם?

תשובה: דת אינה יכולה לשנות שום דבר אם היא לא מגובה בממד פוליטי. אנשי הדת לא מחליטים אם תהיה מלחמה או לא. הפוליטיקאים הם אלו שמחליטים.

בינתיים הגזרה בנבואה הזאת היא נגד השכבה המנהיגה, השופטים, שלא ממלאים את תפקידם כראוי.

 

"צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א'-כ"ז).

"ציון במשפט תפדה" - אם תעשו משפט תיפדו מהצרה, לא תבוא עליכם הצרה.

"שביה בצדקה" - מי שעושה תשובה ייפדה ע"י עשיית הצדק. עדיין אין גלות, אז לא מדובר על השבים לציון.

"ב-" - ע"י.

"צדקה" - מלשון צדק.

"משפט" - העמידה על שורת הדין, "צדקה" - מימוש עם התחשבות בצורכי החיים. בקבלה - תפארת ומלכות.

 

"וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו, וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ" (א'-כ"ח).

יהיה שבר לפושעים ולחַטָּאִים.

"חַטָּאִ" - מי שאומנתו לחטוא. יש שלוש דרגות: חוטא - בשוגג, פושע - במעל, במרד, חַטָּאִ - מי שאומנותו לחטוא, כמו: נגר, ספר, נפח. "יתמו חַטָּאִים מהארץ" - החַטָּאִים (שאומנותו לחטוא) ולא החוטאים (בשוגג).

כשישעיהו מדבר על התיקון העתידי הוא אומר: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ. אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם". כלומר, כדי להגיע למצב של אהבה הדדית יש שכבה מסוימת שצריכה להיכרת. גם כאן ישעיהו אומר שנוכל לתקן אחרי שעוזבי ה' יכלו.

 

"כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם, וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ, וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ. וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת, וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ, וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה" (א'-כ"ט, ל', ל"א).

יש כאן מוטיבים בוטניים, מדובר על עצים. הנביא מדבר על עבודה זרה.

"פועלו" - מי שעשה אותו, הפועל אותו. כלומר, עבודה זרה.

ישעיהו לא מדבר במפורש ועובר לשפה שירית כי זה עדיין לא מעשי. בימי ישעיהו אין עבודה זרה אלא עוול. ישעיהו אומר לאן זה יכול להוביל. בימי אחז ומנשה מלכות יהודה הגיעה לעבודה זרה, אבל אצל ישעיהו זה נמצא באופק הרחוק. ייתכן גם שהוא מתכוון לשבטי הצפון שכבר נפלו לעבודה זרה. לכן יש זהירות בניסוח של ישעיהו ויחד עם זה דברים תקיפים.

"אילים" - עצים חזקים.

"עָלֶהָ" - עלווה, כל העלים ביחד.

"וכגנה אשר מים אין לה" - שבבת אחת מתייבשת.

"החסון" - עץ חסון.

"ופועלו" - מי שעשה את העץ, פולחן סביב עצים. אלה שימשה הרבה פעמים לפולחן ולכן היא נקראה כך.

 

סיכום פרק א':

פרק א' הוא דברי תוכחה. ייתכן שהתוכחה הזאת נאמרה מספר פעמים בחיי ישעיהו. היא מופיעה מיד אחרי הכותרת "בימי עוזיהו יותם אחז יחזיקהו מלכי יהודה". זהו המוטו של ישעיהו.

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)