הרב אורי שרקי

אמונת חכמים

אדר תשע"ז




אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא אמונת חכמים (אבות פ"ו מ"ו). מקובל לחשוב שיש עקרון אמוני המחייב לסבור שחכמי ישראל אינם טועים. ברור כשמש שהבנה זו אינה נכונה, כי אין אדם בעולם שחסין מפני הטעות, ואדרבה מצאנו שגדולי החכמים הודו בטעויותיהם. מי לנו גדול ממשה שעליו נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), ופירש רש"י: הודה ולא בוש לומר לא שמעתי. גם מצוי הביטוי בפי המשיבים: "מודים דרבנן היינו שבחייהו", כלומר ששבח הוא לחכמים שמודים בטעויותיהם.

עצם קיומה של מסכת הוריות, הדנה בטעויות של בית הדין הגדול בהוראה, היא ראיה לכך. ולא עוד אלא שאסרה התורה לעשות כדבריהם אם נודע בודאות שהם טעו. "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! תלמוד לומר: 'ללכת ימין ושמאל'. שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל" (ירושלמי הוריות פ"א ה"א). ומה שב'ספרי' אמרו "אפילו מראים לך בעיניך על ימין שהוא שמאל", הוא בדבר התלוי בשיקול הדעת בלבד.

יש בעמדה הסוברת שחכמים אינם טועים סבנה כפולה. האחת פשוטה, והיא שכאשר יזדמן לאדם להיפגש עם טעות של חכם יתמוטט כל עולמו האמוני. השניה עמוקה יותר, והוא לייחס לנברא תכונה השייכת רק לבורא לבדו, והיא האמת, שעליה כתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"א ה"ד): "הוא לבדו האמת".

מהי אם כן אותה אמונת חכמים המופלאה שבלעדיה לא ניתן לקנות את התורה? ביאר הרב יהודה אשכנזי שכוונת הביטוי היא להאמין שהחכמים הם חכמים. כלומר שדבריהם לא נאמרו על דרך ההזדמן וכסברת כרס. לכן גם כאשר יש מקום לדחות את דבריהם יש להתבונן לעומקה של השיטה הנדחית, שאף היא נושאת בחובה חכמה רבה ויש מה ללמוד ממנה. ואם בכל עניין אמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", קל וחומר בדברי חכמים.

בעוד שמקובל לראות סתירה בין ההערצה לבין הביקורת החופשית, לימדונו חכמים שדווקא האחת מאפשרת את השניה. אמרו "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות פ"א מ"ד). כך פירש רבי חיים מוולוז'ין (רוח חיים, שם), שלהתאבק הוא מלשון "מאבק" כי אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם, ופעמים שתהיה האמת עם התלמיד. ואף על פי שניתנה הרשות לחלוק בראיות, עדיין יהיה בענוה גמורה: "בעפר רגליהם".

כתוב למנהל האתר
כל הזכויות שמורות. Ⓒ תשע"ג (2013)