הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת וזאת הברכה

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




האם פרשת "וזאת הברכה" אכן חותמת את התורה כולה?

אין הכרח לומר שהתורה באמת מסתיימת ב"וזאת הברכה". מצאנו בתלמוד: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (נדרים כ"ב). כלומר, ספר יהושע היה אמור להיות מלכתחילה חלק מן התורה, אלא שמשה מת - ואז הסתיימה התורה באופן פתאומי. הלא באופן האידיאלי, אילו לא היה משה מת - היה הוא זה שמנחיל לנו את ארץ ישראל, הוא היה 'ספר יהושע'. בכך שהתורה מסתיימת ב"וזאת הברכה" נמצאנו למדים שהתורה לא באמת תמה, אנו עדיין בתהליך כתיבתה.




משה מקבל את הכינוי "איש הא-לוהים". מה משמעותו של כינוי זה?

ביטוי מיוחד זה בנוגע למשה רבנו נמצא רק בעוד מקום אחד במקרא - בספר תהילים. איך שלא נבארו, הרי שביטוי זה בוודאי מראה על מדרגה מיוחדת שהיתה לו למשה רבנו. ובכן, מה זיכה אותו לאותה מדרגה - להקרא 'איש הא-לוהים'? מבאר "אור החיים" הקדוש שמשה נקרא בשם 'איש הא-לוהים' דווקא לפני מותו, וזאת בזכות הברכה שברך את בני ישראל באותה שעה. זאת הוא למד מסמיכות העניינים בפסוק: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש הא-לוהים את בני ישראל לפני מותו" (דברים ל"ג, א'). נבאר: משה מת קודם זמנו ובחוצה לארץ מפני עוונותיהם של ישראל, או למען עם ישראל. בין כה ובין כה - סיבת מותו היא בני ישראל, ודווקא בשעת מותו, בשעה שאך הגיוני יהיה שתהיה לו מרירות כלפי האומה, דווקא שם בחר משה לברך אותה, ולכן זכה לכינוי המיוחד "איש הא-לוהים".

עוד מצאנו בחז"ל על הביטוי "איש הא-לוהים": "מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה א-לוהים" (דברים רבה פרשה י"א). במחשבה ראשונית, התיאור של "מחציו ולמטה איש" עשוי להתקבל על דעתנו, שכן כל אחד מאתנו הוא איש. מה שיותר צורם באזון הוא הביטוי "מחציו ולמעלה א-לוהים". הרב קוק בספרו "עין אי"ה" בוחר להעלות דווקא את הקושי ההפוך; הוא מקבל בהבנה שמשה הוא "מחציו ולמעלה א-לוהים", שהרי דבריו של משה אינם דברי עצמו כי אם דברי ה'. מה שלא מובן לרב קוק הוא הביטוי "מחציו ולמטה איש" - וכי יש לו למשה אישיות משלו? משיב הרב שזו היתה מעלתו של משה, שאחרי שזכה להיות הצינור המושלם לדבר ה', הזדכך הוא כל כך עד שגם האישיות הפרטית שלו הצטרפה לדבר ה'.

ועל אף כל התשבחות הללו, מה שמיוחד במשה הוא שבסופו של דבר הוא מת. האיש הזה, שהוא עבורנו הכל, בסופו של דבר מת. בפרשה הקודמת נאמר: "הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה" (דברים ל"א, ט"ז). וכבר עמדנו על כך שאמנם המשכו של הפסוק הוא "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ" (שם), אך סוף כל סוף הכתוב מתאר לנו שכאשר משה שוכב, העם קם. רוצה לומר: אינך יכול לתת לעם לקום בעצמו, כל זמן שאינך מת. לכן צריך שמשה כביכול יזוז הצידה, יצמצם עצמו, על מנת לאפשר לעם ישראל לקום למדרגתו של משה - ואז יש מקום לשניהם לדור בכפיפה אחת. יש כאן לימוד עצום - כשם שהקב"ה כביכול מפנה 'מקום' על מנת לתת לעולם להתקיים, כך משה מפנה 'מקום' על מנת לתת לעם ישראל לקום. בעשותו כן משה מנחיל לנו עיקרון גדול נוסף - התורה אחרי פטירתו חדלה מלהיות מרוכזת אצלו בלבד והופכת להיות נחלת ישראל כולו. אפשר לומר שזו כוונת הפסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים ל"ג, ד') - הכח שהיה לו למשה לתת לנו את התורה, לצוות לנו את התורה, אותו כח מסר אותו משה בירושה לכל האומה. כל עוד היה משה חי, כדי לקבל את התורה היה צורך ללכת אליו, שכן אין אדם אחר שיש לו את הסמכות למסור את דבר ה' מלבדו. בשעה שמשה נפטר, אותה סמכות חדלה מלהיות מרוכזת באישיותו והופכת להיות נחלת כל האומה. זהו היסוד והסוד של התורה שבע"פ - התגלות דבר ה' דרך פיותיהם של ישראל. יחד עם זאת, מצאנו גם את שייכותם של האומות אל תורת משה; על הפסוק: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג, ב'), בארו חז"ל בספרי (וזאת הברכה פס' שמג): "כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: 'ויאמר, ה' מסיני בא' - זה לשון עברי, 'וזרח משעיר למו' - זה לשון רומי (לטינית), 'הופיע מהר פארן' - זה לשון ערבי, 'ואתה מרבבות קדש' - זה לשון ארמי". כלומר - יש בכך רמז להתפשטות דבר ה' דרך תורתו אל כל העמים ואל כל התרבויות כולן, לא רק אל בני ישראל. שמא יאמר אדם, אם כן מהו הייחוד של האומה הישראלית אם כל העמים כולם יש להם איזו שהיא שייכות לתורה שבכתב (כפי שמצוי היום, שהתנ"ך הוא רב המכר הגדול ביותר בעולם כולו)? על כך אומר משה בסמוך: "אף חבב עמים כל קדשיו בידך, והם תכו לרגלך, ישא מדברתיך" (דברים ל"ג, ג') - למרות שהקב"ה מחבב גם את העמים, בכל זאת חיבה יתירה יש לו כלפי ישראל, משום ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - רק באומה הישראלית נמצא הכשרון להפוך את התורה לא רק לאיזו שהיא חוקה רחוקה מן העבר שמתייחסים אליה בכבוד, כי אם לדבר הממשיך לחיות ולהתפתח דרך האומה. נמצאנו למדים שהמייחד את תורת משה הוא הכשרון לייצר תורה שבעל פה ולא רק תורה שבכתב. מתנה גדולה זו היא הגורמת לנו את השמחה הגדולה של שמחת התורה, המיוחדת לאומה הישראלית בלבד, "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הללויה" (תהלים קמ"ז, כ').




נדמה שאיננו יודעים כל כך על אישיותו של משה.

אכן כן, אך בכל זאת מצאנו במסכת אבות: "משה קבל תורה מסיני" (אבות א', א'), או בקיצור: "משה - קבל". המיוחדות של משה, כך מבאר המהר"ל מפראג, היא יכולתו לקבל. זוהי תפיסה הפוכה מזו העומדת אצל הפילוסופים, שאצלם האדם הגדול הוא מי שיש לו תלמידים רבים היונקים ממנו את תורתם, בעוד שבתורת משה האדם הגדול הוא זה שהוא "תלמיד חכמים" - תלמיד של חכמים שקדמו לו. אם כן, הדגם שמשה מחדש הוא היכולת לקבל: "משה קבל תורה מסיני", ממדרגת ההתבטלות ויכולת הקבלה.




מה בין ברכת משה לברכת יעקב?

משה עצמו פותח ואומר: "וזאת הברכה" (דברים ל"ג, א') - וא"ו החיבור באה כאן לרמז על ברכת יעקב שעימה מתכתבת ברכת משה, כאשר ברכת יעקב היא "ברכת האב", וברכת משה היא "ברכת הרב". יש תורה שאדם מקבל מביתו ויש תורה שאדם מקבל מרבו. אצל יעקב אבינו הקדושה מוטבעת היא בטבע עצמו ובמשפחה עצמה, ואילו אצל משה - יש איזשהו ריחוק טבעי מעצם היותו "הרב". יחד עם זאת, כמו בברכות יעקב לבניו, יש נתינת מקום למיוחדות שבכל שבט ושבט. אין לנו נוסטלגיה מזויפת המתרפקת על ימים עברו בהם היינו כאלומה אחת ואחידה, מפני שתמיד היו חיכוכים ובירורים בקרב האומה, זהו היופי שבמורכבות החיים. משה רבנו רוצה שנוכל להגיע לאחרית הימים, ואי אפשר להגיע לאחרית הימים אם לא מתוך מודעות להבדלים בינינו, ולכן הוא מדגיש את המיוחד שבכל שבט ושבט ולא רק באומה כמכלול. לפעמים במפגשים בין מגזרים שונים יש נטיה לנסות להשכין שלום בין הצדדים על ידי שאומרים אמירות כגון: "רב המאחד על פני המפריד", "כולנו אחים", "ההבדלים ביננו אינם משמעותיים באמת", וכו'. ביטויים אלו - שהם כמין טשטוש מאחד - אין בהם תועלת של ממש, שכן אם אדגיש בפניך שוב ושוב שכל מה שביני לבינך הוא אחד, מה שלבסוף יבצבץ ויצוף מעל פני השטח הוא דווקא מה שאנו נבדלים בו, שנינו לא נדע איך להתמודד עם המצב - ונתרחק. מה שאין כן אם אתה ואני יודעים להגדיר בדיוק במה אנו שונים וחלוקים זה מזה, או אז יש בסיס בריא כדי לדעת גם מה מאחד ביננו.




היכן נמצא שמעון בברכת משה?

שמעון מובלע בתוך ברכת שבט יהודה - "שמע ה' קול יהודה" (דברים ל"ג, ז'). גם מבחינה היסטורית, נחלת שמעון היתה בלועה בתוך נחלת שבט יהודה, זאת משום ששמעון כשהוא לבדו יש בו פוטנציאל לסכנה גדולה, שכן היה הוא חם מזג והיה זקוק לגורם שימתן אותו. יחד עם זאת, כאשר יהודה יצא לכיבושים היה הוא נעזר בשמעון: "וילך איתו שמעון" (שופטים א', ג'). לא בכדי יהודה הוא הדומיננטי מבין השנים, שכן משבט יהודה אנו למדים את סוד התשובה, שאין יאוש בעולם כלל ושיש אפשרות לתיקון בסופו של דבר. שורשו של הענין מופיע כמובן אצל יהודה ותמר, אך אין הוא מסתכם בכך. זה השבט שגדולתו מופיעה בצורה מאוחרת, לאחר שהנסיונות של שבטי אפרים ובנימין למלוך כשלו, כאשר מגיח דוד "מאחורי הקלעים": "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאת צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" (תהילים ע"ח, ע'-ע"א) - ומראה ששושלות שכמעט הלכו לאיבוד - מחלון וכליון - בסופו של דבר גם להן יש תיקון. וכך, מלכות בית דוד מראה לנו שההיסטוריה איננה בהכרח פועלת דרך הקבוע והעומד, אלא גם דרך האפשרות של הנפילה והעליה.




היכן הם עשרת השבטים היום?

איננו יודעים כיום באופן ודאי היכן הם עשרת השבטים, יתכן שכבר התחילו לשוב אלינו - יש שטוענים שהפשטונים מאפגניסטן ופקיסטן הם מבני אפרים, שהאתיופים משבט דן, ויש אף אומרים שיש מעשרת השבטים גם בגאורגיה ובבוכרה. מה שכן ברור הוא, שהיסודות של עשרת השבטים חסרים לנו. ההיסטוריה של עם ישראל במשך שנות הגלות סבבה סביב הדומיננטיות של שבט יהודה, עד שהפכנו להיות "יהודים" בלבד. מכיוון שיתר חלקי האומה היו חסרים בנו, על מנת למלא את החסר פיצלנו את עצמנו בתוך שבט יהודה פנימה לתתי קבוצות. כך למשל, מה שמכנה הנביא בכל מקום "יהודה" ו"אפרים" אפשר כיום לראות באופן כללי כחלוקה בין ה"דתיים" ל"חילוניים" (למשל - כאשר הנביא מלין על אפרים שהוא לא חפץ בקיום המצוות, אך מצד שני יש לו תקיפות לאומית). בסופו של דבר מדובר בחלוקה מלאכותית בתוך שבט יהודה, ולכן יש לנו הציפיה לשיבת ציון המלאה שתכלול את כל השבטים כולם.




מה ניתן ללמוד מהמילים האחרונות של התורה העוסקות במותו של משה?

ראשית יש להקדים ולומר שמשה לא מת במובן של כליון וסוף חלילה, אלא ש"ארע לו מה שהוא עבורנו מיתה, ועבורו - עילוי" כלשון הרמב"ם במורה נבוכים. משה על פי חז"ל היה משמש למטה בעולם הזה ומשמש למעלה גם אחרי מותו, הוא אדם שלא יכול להפסיק את החיים שלו, אלא הוא פשוט ממשיך אותם במישור אחר.

נוסף לכך, אמרו חז"ל: "שקול משה כנגד כל ישראל" (רש"י בשמות י"ח, א'). משמעותה של אמירה זו היא שכל כוחו של משה לא בא לו אלא מכוחו של עם ישראל ולא מעצמו, זאת לעומת שלושת האבות - שאצלם הזכות היתה עצמית. נאמר זאת כך: אברהם אבינו היה אב-רם, קרי: אדם גדול מצד עצמו, בעוד שמשה היה בן עם-רם, בן לאומה גדולה. וכך, כשהעם נופל - גם משה יורד: "לך רד - כי שחת עמך" (שמות ל"ב, ז'), ולהפך. משה ידע שכל מעלתו באה מכח הביטול אל האומה, וענין זה בא לידי ביטוי בפעולתו המרכזית הנזכרת במילים החותמות את התורה: "ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (דברים ל"ד, י"ב), ורש"י שם: "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם... והסכימה דעת הקב"ה לדעתו". הרי ידוע ש: "ישראל קדמו לתורה" (בראשית רבה א', ד') - שאע"פ שהתורה חשובה מאד וישראל חשובים מאד, אם ייווצר מצב שבו תעמוד סתירה בין הקיום הישראלי לבין התורה, הרי שהקיום הישראלי קודם, והתורה תידחק הצידה. כך באמת קרה למשה בעצמו כאשר ירד מהר סיני עם לוחות הברית בידו, כאשר בלוחות הברית עצמן נכתב: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ', ד'), והנה ישראל עשו פסל ותמונה. אם ינסה לגונן על ישראל - הרי זו לכאורה פגיעה בתורה, ואם לא יגונן עליהם - אמנם התורה תישאר, אבל עם ישראל, חלילה, יכלה. בחר משה לשבור את הלוחות ולא לכלות את ישראל, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו! אם כן, שקול משה כנגד כל ישראל, וכל התורה כולה יסודה במידות הישראליות, ועל כן כאשר אדם בא וניגש ללמוד את תורת משה, עליו קודם כל להידבק באהבה באופייה של האומה הישראלית, לאהוב את היהודים ולהתחבר אל דרכיהם ומתוך כך יוכל לקבל את תורת משה באמת.

על כל אלה, בל נשכח שלמשה רבנו היו שני תפקידים; משה הוא כמובן "נותן התורה" - אך זהו תפקידו השני במספר. תפקידו הראשון היה גואלם של ישראל - כשהוציאם ממצרים מעבדות לחרות. כלומר, תחילה יש תפקיד מדיני פוליטי, ורק אחר כך מגיע התפקיד הרוחני. מעניין הוא שהחברה הישראלית מתחלקת לשניים - יש מי שרואה במשה את הגואל המוציא אותנו לחירות (החברה החילונית), ויש מי שרואה במשה את דמות הרב האולטימטיבי (החברה הדתית). ומצד האמת - יש רק משה אחד שעשה גם את זה וגם את זה, אין חילוק מהותי בין לאומיותנו לדתיותנו, כפי שמבאר הרב קוק ב"אורות": "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין הא-לוהי הזה המיוחד באופי הישראלי לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה" ("אורות", ישראל ותחיתו, פסקה ל"א).