הרב אורי שרקי
נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת כי תבוא
מכון מאיר, תש"ע
סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב
לְמה מחנכת אותנו מצוות הבאת הביכורים?
הפרשה העוסקת בביאה אל הארץ נפתחת במילים: "והיה כי תבוא אל הארץ" (דברים כ"ו, א'). "והיה" - לשון שמחה, ההפוכה מן "ויהי" שהיא לשון צער. המילה "היה" היא בלשון עבר, ואילו תוספת ו' ההיפוך בתחילתה גורמת לה לעבור ולהיות בלשון עתיד - "והיה". משמע, שכאשר אדם מסוגל להפוך את העבר לעתיד - אז מופיעה השמחה. התורה פתחה אם כן את הכניסה אל הארץ בציון העובדה שמדובר בדבר משמח, וזהו דבר שאיננו ברור מאליו. יחד עם זאת, ישנן כמובן סכנות בכניסה לארץ, ובראשן - ההשתקעות בה. במצוות הביכורים נבחנת היכולת שלנו להבין שאנו איננו מכים שורשים לגמרי באדמה הזו, איננו משתקעים בה לגמרי, אלא אנו מכירים שהאדמה הזו ניתנה לנו ע"י הבורא ולו אנו נותנים את ראשית תבואתנו. הראשון בהיסטוריה להביא ביכורים היה הבל שהביא מן הראשית ומן המשובח שברשותו - "מבכורות צאנו ומחלבהן" (בראשית ד', ד'), ולעומתו קין עשה את ההפך. אלו הן שתי עמדות נפשיות מנוגדות, האחת מעמידה את הזולת במרכז, והאחרת את האדם. כאן מלמדת אותנו התורה שדווקא מי שמסוגל להביא את ראשית תבואתו אל מי שהוא הזולת המוחלט - הקב"ה - הוא זה שמסוגל לרשת את ארץ ישראל ולקבל את התורה (ששתיהן קרויות "ראשית"). על אף שהנטיה הבסיסית של האדם היא לא לתת לאחר, ארץ ישראל היא ארץ שתובעת אידיאליזם. הלא אילו היינו בוחנים רק את השיקולים המעשיים, ודאי שאין היהודים 'מרוויחים' משהותם בארץ ישראל, ההפך הוא הנכון. כל מעשינו כאן איננו עבורנו - "לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד" (תהילים קט"ו, א'). ארץ ישראל במצוות הביכורים מוצגת אם כן כארץ התובעת מן האדם להיות אידיאליסט. ברגע שאתה רוצה להרוויח מכך משהו - מוטב שתחפש מקום אחר.
נוסף על כל אלה, מצות הביכורים מלמדת אותנו גם על התחדשות. האדם המביא את הביכורים אל בית המקדש יכול להיות אדם שאבותיו הם תושבים ותיקים הנמצאים בארץ למעלה מחמש מאות שנה. אותו אדם איננו מכיר שום ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל, ועל אף זאת הוא אומר אל הכהן: "הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ" (דברים כ"ו, ג'). כלומר, על מנת שארץ ישראל תמלא את תפקידה כראוי ועל מנת שלא נסיים כמו שסיימו הכנענים חלילה, עלינו לזכור תמיד שרק היום באנו אל ארץ ישראל, שיש בנו איזו התחדשות מתמדת ביחס אל ארצנו. לכן, התשובה שאדם צריך לתת כאשר הוא נשאל "מדוע אתה פה?" לא צריכה להיות: "מפני שנולדתי פה", אלא: אני חלק ממהלך היסטורי כולל בעל משימה הנוגעת בסופו של דבר לאנושות כולה, ומתוך כך אני חי בארץ ופועל בה.
מה עניינו של וידוי מעשרות?
אנו עסוקים בימי אלול בסליחות ווידויים. הוידוי המצוי מכוון כלפי העבירות של האדם, כשעל ידי הזכרתן בפה נשלמת התשובה עליהן. אלא שלא די בהתוודעות האדם לצד הרע של מעשיו, יש גם צורך להעלות למודע את הצדדים החיוביים של חייו. לזה מכוון הוידוי שבפרשתנו, וידוי מעשרות: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך... וענית ואמרת לפני ה' א-לוהיך: ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר ציויתני..." (דברים כ"ו, י"ב-י"ג). כאשר האדם השלים את חובותיו במתנות כהונה ולויה והחובות כלפי העניים, עליו להיפגש עם הטהרה שבו, שלא יהיה רשע בפני עצמו. מתוך שמעלה האדם את זכויותיו, הוא מתעודד לדבוק דווקא בטוב, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהילים ל"ד, ט'). כאשר מתחיל אדם לאהוב את מעט המעשים הטובים שעשה, הוא חפץ להוסיף מעשים טובים, וכך מוכן הוא לימי הדין והתשובה.
מה ניתן ללמוד מאזכור צעקתם של בני ישראל בשעבוד מצרים?
דבר ידוע ומפורסם באומה הישראלית הוא שכאשר האדם או הציבור נתון בצרה - יש לו להתפלל אל ה', ועל ידי תפילה בכוונה ובדמעה ובכוונת הלב אנו מובטחים שהקב"ה עונה לתפילותינו. דברים אלו נראים פשוטים, אלא - שלא תמיד האדם יודע להתפלל. כיצד יעשה אדם, הנתון בצרה, ואינו יודע להתפלל? מוזכר בפרשתנו שכאשר אבותינו שועבדו במצרים "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה. ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו וישמע ה' את קולנו" (דברים כ"ו ו'-ז'). מתקבל הרושם שאבותינו התפללו אל ה' ובזכות זה נגאלו ממצרים. אלא שכאשר נתחקה אחר האמור בספר שמות נגלה שהתמונה שונה במקצת: "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו" (שמות ב', כ"ג). לא נאמר שהם זעקו אל ה', אלא רק 'ויזעקו'. ואף על פי כן נאמר שם: "ותעל שועתם אל הא-לוהים". אם כן, מגלה לנו הכתוב שאע"פ שאבותינו לא התכוונו להתפלל, וגם לא יכלו להתפלל - מפני שעובדי עבודה זרה היו, אנחתם נחשבה ע"י הקב"ה לתפילה. כך גם בפרשתנו, אם נדייק בטעמי המקרא נראה שלא נאמר ברצף: "ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו", אלא 'ונצעק' - זקף קטן, יש כאן הפסקה, צעקנו בגלל שהיה קשה לנו, והקב"ה הוסיף "אל ה' א-לוהינו", החשיב את הצעקה כתפילה אליו. מכאן, שכאשר האדם נתון בצרה ובסבל, ממדים בלתי מודעים של האישיות שלו מופיעים, הסגולה הפנימית נחשפת, ונחשב לו כאילו כיוון בכל הכוונות הראויות לכוון. הסגולה שלנו מופיעה במיוחד דרך כח הפה שלנו - על ידי הדיבור, הצעקה. גם בחיי היום יום, ישנן אמירות וביטויים סתמיים בתוך האומה הישראלית שהן מלאות קדושה. מצאנו בתלמוד את הביטוי: "כדאמרי אינשי" - כפי שבני האדם אומרים. יש כנראה הנחת יסוד, שאמירתם הסתמית של בני ישראל, היא בעלת לימוד - בעלת תוכן לימודי. כמו שאמרו על תלמידי חכמים ששיחת חולין שלהם צריכה תלמוד (סוכה כ"א), וכך ששיחת חולין של בני ארץ ישראל צריכה תלמוד (ויקרא רבה ל"ד, ז'). כך אנחנו רואים בימינו, שישנן פליטות פה של האדם המצוי ברחוב, שאינן מוסברות על פי התוכן ההכרתי שלו. למשל, כאשר שני ישראלים נפגשים ומדברים על כל הצרות שיש במדינה. אחרי זמן לא מבוטל של קטרוגים, לפני שהם נפרדים, שניהם אומרים: 'יהיה טוב'. ומניין להם שיהיה טוב, הרי כל ההכרה שלהם אומרת את ההפך?! אלא שהאמירה הסתמית הזו, המצויה בכל האומה הישראלית בימינו, היא ביטוי לסגולה הפנימית הנשמתית של ישראל 'המאמינים בני מאמינים' (שבת צ"ז) שבכל צרותינו הקב"ה מושיענו, וכל המסכים ההכרתיים האומרים שרע, בעצם נפרצים על ידי האמירה התת מודעת, הפורצת את דרכה אל הפה היהודי האומר בסופו של דבר: יהיה טוב.
מה בין הביכורים לתרומות ומעשרות?
הביכורים הם הדבר הראשוני ביותר מכל הקרבנות, מדובר בשיא ה"ראשית". כל יתר ההפרשות אותן מצווה האדם לעשות מגיעות מאוחר יותר: המעשרות מגיעים כאשר יש כמות גדולה יחסית של תבואה (או כאשר הבהמות כבר גדלו), הפרשת חלה כאשר הבצק כבר קיים, וכו'. הביכורים הם ההופעה הראשונה של כל העבודה החקלאית, זהו 'הפרי הראשון', יש משהו מגן עדן שם. יש כאן אמירה ברורה של היהדות: עוד בראשית ההכרה האנושית שלך - עליך לתת דבר מה לזולת.
במדרש רבה מסופר על גוי רומאי שעשה סעודה גדולה לכל אנשי הכפר, והזמין לסעודה גם את יהודי הכפר. במהלך הסעודה מצא אותו גוי מאכל אחד מקולקל, ומרוב כעסו מיד הפך הוא את השולחן כולו. היהודים שאלו אותו: "בגלל מאכל אחד הופך אתה את השולחן כולו?", אמר להם הגוי: "אתם אומרים כן מפני שיש לכם עולם הבא ולכן אין אתם משגיחים על החסרונות בעולם הזה, ואילו אני צריך שהכל יהיה מושלם עוד בעולם הזה". מסיפור זה נמצאנו למדים על הניגוד הגדול בין הרומאי ליהודי. הרומאי רואה את העולם הזה בתור הזירה הבלעדית של הקיום, ולכן בהחלט יכול להיות שהוא יהיה מתוסכל מכך שדווקא את ראשית הדבר שעליו הוא עמל ויגע במשך זמן רב יקחו ממנו. לעומתו, היהודי מבין שהוא שייך למימדי חיים אחרים לגמרי, שיש לו עם מי לדבר - יש לו את ריבונו של עולם שפנה אליו וציוה עליו לתת לו את הראשית, ולכן אדרבה - הוא שמח לתת לו אותה, כי הוא מבין שמדובר במעשה של שותפות עם ריבונו של עולם, במפגש עמו.
אומר משה לעם: "ולתתך עליון על כל הגויים" - באיזה מובן?
קיים קשר הדדי בין ישראל להקב"ה, הנקרא בתלמוד "תפילין של ישראל", ו"תפילין דמארי עלמא" (שבת ו'). למדו זאת חז"ל מהפסוקים בפרשתנו המציינים התקשרות כפולה בין ישראל לקב"ה: "את ה' האמרת היום להיות לך לא-לוהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו" (דברים כ"ו, י"ז), זה צד ההתחייבות שלנו כלפי ה'. ומצד ה' כלפינו נאמר "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך, ולשמור כל מצוותיו" (שם, י"ח). כאן עולה השאלה: הלא שמירת המצוות שייכת להתחייבות שלנו כלפי ה', ומדוע נכללת היא בהתחייבות ה' כלפינו? רבינו חיים בן עטאר, בעל "אור החיים" הקדוש, עונה שזכות היא לנו שהקדוש ברוך הוא מצפה מאתנו לקיים את כל המצוות, בעוד שלאומות העולם לא נתן אלא מצוות מעטות. מתוך כך מובן המשך הכתוב: "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה" (שם, י"ט), המבטא את הזכות הגדולה שיש לעם ישראל לקיים מצוות רבות ולהדריך את אומות העולם. מכאן עולה שריבוי המצוות אינו טורח לעם ישראל, כי אם מעלה עצמית, ביטוי לבחירה המיוחדת לישראל ולאחריות שהיא נושאת בקרבה.
מה ענין מעמד חידוש הברית בשכם?
ברית זו נעשתה ב"הר הברכה" וב"הר הקללה" - הר גריזים והר עיבל. נראה שזהו המקום בו לכתחילה היה צריך להתקיים מעמד נתינת התורה, שכן כפי שמעידה התורה בעצמה בראש פרשת "בשלח", התוכנית המקורית היתה לצאת ממצרים ולהכנס ישירות אל ארץ ישראל - ושם לקבל את התורה. אלא שהיה חשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות י"ג, י"ז), ולכן בדיעבד התורה ניתנה בסיני, בחוצה לארץ, במעמד אימתני ביותר שבו העם היה מצוי למטה, בתחתית ההר, הדיבור יצא מלמעלה ואסור היה לעלות בהר או אף לגעת בו. לעומת זאת, בהר גריזים והר עיבל המראה היה הפוך לגמרי - העם ניצב על מורדות שני ההרים, והקול יצא מלמטה מפי הלווים - קול אנושי שבא מן הארץ. אפשר לומר שמעמד הר סיני היה מעמד של קבלת "תורה מן השמים", ואילו כאן היה מעמד של קבלת "תורה מן הארץ". הדבר בא ללמדנו שיש לפייס אותנו עם הטבע, יש קדושה בטבע של ארץ ישראל ואף ציפייה לכך שהמצוה לא תבוא מתוך ניגוד בין הנשמה לבין הגוף אלא ממעמקי החיים הטבעיים.
מעמד זה נעשה כאמור בעיר שכם. מבחינה גיאוגרפית, שכם היא הנקודה האמצעית של ארץ ישראל. עד היום, סמוך לקבר יוסף ישנה גבעה קטנה הנקראת "ראס טבור" והיא כנראה המקום המכונה "טבור הארץ" בספר שופטים (ט' ,ל"ז). הדבר בא ללמדנו שאם אתה רוצה להפגש עם המרכז של הארציות - עליך להגיע דווקא לשכם. וזה אם כן חרב פיפיות, זו ברכה וקללה. מפני שהארציות יכולה לתבוע את כל הברכה עבורה - ואז היא הופכת למקום של מחלוקת, מקום של נפילות, ולעומת זאת - היא יכולה להיות גם מקום של התעלות, הלא בל נשכח שהביטוי "מקדש ה'" מוזכר בספר יהושע דווקא בהקשר של שכם (יהושע כ"ד, כ"ה-כ"ו). שכם אם כן זהו מקום מאוד עוצמתי, וככל דבר שהוא עוצמתי - הוא יכול להיות נעלה ביותר וירוד ביותר כאחד. לא במקרה שכם היא מקום הברית בין בני ישראל לה', בדיוק כפי שמקום הברית של האדם עצמו יש בו עוצמות חיים אדירות שיכולות להוביל להרבה קדושה או להרבה טומאה חלילה. העיר הנגדית לשכם הלא היא חברון; חברון היא כל כולה רוחנית, זוהי העיר שבה יש הכמות הגדולה ביותר של מסגדים בארץ, וכל מי שחי בה מרגיש את הרוחניות שדבקה בו. לעומתה, שכם היא עיר מאוד ארצית, היא מקום יסודה של ממלכת ישראל שהיתה כלכלית ביותר. ירושלים, ובמרכזה הר המוריה באים לאזן בין שני המוקדים הללו. אנו זקוקים לשני הכוחות הללו בעבודת ה' שלנו - גם הגשמיים וגם הרוחניים, ורק אם יש לנו גם את חברון וגם את שכם, גם את יהודה וגם את שומרון - רק אז ירושלים יכולה להוות גשר ביניהן.
מדוע רב מספרן של הקללות על פני הברכות?
הברכה תמיד היא מרוכזת, ואילו הקללה מטבע הדברים היא דבר מפוזר יותר. לכן, כאשר אני רוצה לעשות עליך רושם רב - אני מפרט וזורה מילים באוויר, מה שאין כן הברכה שהיא תמציתית בטבעה - היא נושאת בתוכה את המשמעות שלה. אדם השואל את עצמו "בשביל מה אני חי?" זהו כבר סימן שהוא פחות חי, כי כאשר אדם נמצא בתוך החיים - הוא כבר לא שואל את עצמו שאלה שכזו. דבר זה מזכיר משפט מפורסם של רבי ידעיה הברדשי (מגדולי המשוררים בימי הבינים): "כאשר יימר לב המשורר - ימתק שירו". כלומר, השיר הוא מתוק הרבה יותר כאשר הוא מגיע ממקום של מרירות לבו של המשורר. יתכן מאוד שמתוך מצבי הקללה והנפילה נמצא קול א-לוהים אדיר המהדהד עמוק יותר מאשר ברגעי יציבות. אלא שיש סכנה של התמכרות למצב הזה, כפי שאכן מצאנו שדמות היהודי הסובל הפכה להיות איזה מין מושא הערצה (כך באמת מתוארים עד היום הצדיקים בגלות). למושא ההערצה הזה היתה ריאקציה בדמות הצבר היפה והגאה, ודבר זה אף הוא מהווה הקצנה לצד השני. עלינו למצוא את האיזון הנכון, להבין ולהפנים שיש ערך גדול לבריאות הנפשית והגופנית של האדם, שאמנם "השכינה למעלה מראשותיו של חולה" (שבת י"ב), אבל שכינה נמצאת גם בתוך הבריא.
חז"ל ערכו השוואה בין הברכות והקללות המופיעות בפרשת "בחקותי" לבין אלו המופיעות בפרשת "כי תבוא". בפרשת כי תבוא הפירוט רב יותר, התיאורים נוקשים יותר והלשון שונה (גוף ראשון ולא גוף שלישי), ועל כך אמרו בגמרא (מגילה ל"א): "הללו (ב"בחקותי") בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו (ב"כי תבוא") בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן". נראה שכביכול חז"ל לא רצו לייחס לקב"ה את האימה הכל כך גדולה המתפרשת מקריאת הקללות בפרשתנו. אין בדברים אלו חלילה לומר שאין אלו דברי ה' - הלא הדברים הם חלק מתורת ה' גם כן, אלא שנקודת המוצא של הדברים היתה של עמדה אנושית מאוד, האנושיות של משה רבינו באה לידי ביטוי בפרטי התיאורים המופיעים בקללות.
סיפור קצר: מוטי דותן (ראש מועצת הגליל התחתון) מספר שנפגש לפני מספר שנים עם ראשי רשויות גרמנים, ובמפגש ניגש אליו חבר מועצת מחוז האנובר שאמר לו שעל ערש דוי, אביו גילה לו לראשונה שהיה חייל בוורמאכט, שהיה שותף בהצתה של בית כנסת יהודי בחזית הרוסית. הוא מצא שם ספר תורה גלול על הרצפה, והחליט לחתוך מן הקלף חתיכה ולעשות ממנה כיסוי לתעודה שלו. סיים הבן את הסיפור ואמר שלבקשת אביו ברצונו להחזיר את הקלף ל"אדם קדוש בגליל התחתון". דותן חזר לארץ והעביר את הקלף לרב דוד גרוסמן שמיד ראה שעל הקלף כתובים הפסוקים: "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך. ונשארתם במתי מעט..."
הדבר מזכיר את שארע בימי יאשיהו מלך יהודה, שכאשר שפן הסופר קרא לפניו מתוך ספר תורה שנמצא במפתיע, המלך קרע את בגדיו. נשאלת השאלה - מה יש בספר התורה שבגללו הוא קרע את בגדיו? ולכן יש שבארו שהוא קרא לפניו בפרשת הקללות, ובין היתר את הפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך... אל גוי אשר לא ידעת" (דברים כ"ח, ל"ו). והנה אנו רואים שפסוקים אלו באים כמין עדות זועקת על גבי הקלף הבאה להזהיר אותנו במשך הדורות.
ועל אף כל זאת, עלינו לזכור שכיום אנו נמצאים במצב של גאולה שאין אחריה גלות נוספת. דון יצחק אברבנאל אמר (מובא גם בזוהר בשם התנאים, וברמב"ן) שהקללות של פרשת "בחקותי" התקיימו בחרבן בית ראשון ובגלות שאחריו, של פרשת "כי תבוא" התקיימו בחרבן בית שני ובגלות שאחריו, ולכן כיום שאנו כבר איננו בגלות כי אם בגאולה ממש, ניתן להתעודד מן העובדה שהקללות הללו הן מאחורינו.
כיצד מנסה משה לנחם את העם לאחר כל דברי התוכחה?
לאחר כל הקללות, משה רבינו רוצה להזכיר לעם את הטובה שעשה להם ה' עד כה - שתוך זמן קצר הם הספיקו לכבוש את עבר הירדן המזרחי מיד סיחון ועוג. בכך משה מבליט את הטובה על רקע דברי הרעה המהדהדים. כמו כן, אומר להם משה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת, ועינים לראות, ואזנים לשמוע עד היום הזה" (דברים כ"ט, ג'), ומכאן למדו חכמינו שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה ה').
יתכן שהדברים אמורים גם על מהלכים היסטוריים - שעל מנת להבין אותם באמת בפרספקטיבה הנכונה יש להמתין לפחות ארבעים שנה. וכך גם בימינו, כאשר אתה רואה משבר - המתן עם ההספדים לפחות ארבעים שנה, ולאחריהם תוכל לנתח באופן ראוי יותר את המציאות.