הרב אורי שרקי

נפגשים בפרשה (שיחה עם אראל סג"ל) - פרשת כי תצא

מכון מאיר, תש"ע

סיכום שיחה - עוד לא עבר את עריכת הרב




האם המלחמה כשלעצמה יכולה להיות דבר טוב?

הסופר הישראלי חיים באר כתב שהוא חש רתיעה גדולה כאשר קרא את משפטו המפורסם של הרב קוק ב"אורות": "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח" (אורות המלחמה, פרק א'). אותו סופר סבר ובצדק שהמלחמה היא הדבר הגרוע ביותר שישנו בעולם, שבני האדם עוסקים בדרכים שונות להשמיד את בני מינם, וקשה היה לו לראות איזשהו ערך במלחמה. כמדומני שכל שיש לעשות הוא להוסיף שתי אותיות בתחילת משפטו של הרב קוק ואז יתכן שכל הביקורת תסור מאליה. האותיות הן: "גם". כלומר, "גם כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח". בני האדם בחרו לעשות מלחמות, זוהי אמנם עובדה מצערת ושלילית, אך זוהי עדיין עובדה. סיבת המלחמה איננה נעוצה בהנהגה של הקב"ה. סיבת המלחמה היא היצר הרע, רוע לבבו של האדם. אלא שכאשר משתחררות חרצובות הרשע, והיצר הרע משתולל, משתמש הקב"ה במלחמות, שממילא קיימות, לקידום המטרות העליונות של ההיסטוריה. על כן נקרא הקב"ה בשם בעל מלחמות (בברכת 'יוצר אור' לפני ק"ש של שחרית) - המשתמש במלחמות על מנת לזרוע צדקות, לבנות את ראשית העולם הבא אחרי המלחמה, עולם שאמור להיות טוב יותר, ומתוך כך הוא מצמיח ישועות. אלא שאם הקב"ה מצמיח ישועות מתוך המלחמות, מה יהיה עם כל הנזקים שנעשו ע"י המלחמות? על זה אמרו אנשי כנסת הגדולה: "מצמיח ישועות - בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות" (שם), ומתוך כך הוא "מחדש בטובו בכל ימים תמיד מעשה בראשית" (שם) ומביא אור חדש על ציון והבריאה כולה. אם כן, המלחמה נדרשת בעולמנו על מנת לשרוד בעולם מלא מלחמות, עולם שבו המלחמה הוא מצב נתון. אמנם לא יזמה התורה מלכתחילה את הצורך במלחמה ועדיף היה שעם ישראל ימלא את משימותיו ללא צורך במלחמה, אלא שכאשר אנחנו נפגשים במלחמות, אין אנחנו נרתעים מלהשיב במלחמה שערה. על כן יש מלחמות מצוה, ישנן מלחמות רשות, ומלחמות חובה, וסדרים רבים נאמרו בהלכה בעניני מלחמה, כולל בפרשתנו. דווקא ההתמודדות עם הצורך במלחמה וסידור הלכות מלחמה הם אלה שיכולים לרומם את המלחמה לאפיקים מוסריים. הפציפיסט איננו חפץ כלל וכלל במלחמה, וכאשר נזקק הוא בעל כרחו לעשות מלחמה - הרי הוא מתנהג כחית טרף. מה שאין כן מי שכבר מראש הכין את הלכות המלחמה, ויודע את מוסריותה, הדרגות המוסריות שיש בכל מלחמה ומלחמה. לכן רבו בפרשתנו הלכות מלחמה עד ההתעלות לפסגה של המוסר במלחמה נגד עמלק - חיסול הרע מן העולם. כאשר אנחנו נזכה סוף סוף לנצח במלחמת המצווה, ולהשיב על כנו את הצדק והטוב והיושר בעולם, יהיה גלוי לעיני כל שמקור הצדק לכל באי עולם הוא בעם ישראל ולא במוסריות מזויפת של מחניפים לרשעים, הנותנים לרוצחים להשתולל, ולא עוד אלא שמקיימים אתם שיחות וממלאים אחרי משאלותיהם.




האם התורה חפצה שאדם ישא את אותה "אשת יפת תואר"?

הרב קוק אומר בענין זה שכאשר התורה מתירה דבר, בעשותה כן היא מסירה את היצר הרע שאפף אותו, מפני שברגע שהדבר כבר איננו אסור - באופן טבעי הוא פחות מושך. כך מצאנו בתלמוד (קידושין מ') שאלה לגבי מה יעשה אדם שיצרו מתגבר עליו ורוצה הוא לעבור עבירה. מביא שם רבי אלעאי הזקן שעל אותו אדם לילך למקום שאין מכירים אותו, ללבוש שחורים ולהתכסות בשחורים (מכאן אגב שהלבוש היהודי הסטנדרטי איננו שחור) - ואז יעשה כפי שליבו חפץ, ובלבד שלא יחלל שם שמים בפרהסיא. רש"י באר את הגמרא על פי הפשט והסביר שגם אם אותו אדם יעבור בסופו של דבר את העבירה, לפחות לא יהיה בכך חילול השם מפני שאנשי המקום לא ישימו ליבם אליו. לעומתו, בעלי התוספות מביאים בשם רבינו חננאל שחס ושלום לומר שהותרה העבירה, אלא שמתוך שלובש שחורים והולך למקום אחר - ליבו של האדם נשבר ואינו עושה כן. מי מביניהם צודק? שניהם צודקים; אומרים לו לאדם לעשות כרש"י ולמעשה הוא עושה כתוספות. ברגע שאתה אומר לאדם - "הותר לך לעשות כך וכך", האדם כבר לוקח אחריות על עצמו ואומר: "היתכן שבאמת אעבור עבירה כל כך שפלה? לא אעשה זאת!". כל אימת שיש מלחמה עם יצר הרע, היצר הרע עשוי לגבור. מרגע שנותנים לו לגיטימציה - הוא מפסיק להיות פונקציה. באופן עקרוני, בודאי שהתורה לא חפצה שאדם יקח לאישה את אותה אשת יפת תואר, וידועים דברי רש"י בשם חז"ל שאדם שנושא אשת יפת תואר, סופו שהוא שונאה וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. אלא שהתורה נקטה כאן בטקטיקה מעניינת אל מול היצר הרע על מנת להביסו. יחד עם זאת, יתכן מצב חריג אחר שבו אשת יפת תואר מותרת לכתחילה. "אור החיים" הקדוש אמר שהיוצא למלחמה הוא אדם קדוש וטהור שאינו ירא מעבירות שבידו, וכאשר הוא רואה בשביה אשת יפת תואר, רואה הוא את ניצוצות הקדושה שנפלו לתוך האומה הכנענית, ומתוך השאיפה של העלאת הניצוצות הוא לוקח אותה לו לאישה. כלומר, יש דברים שבעיני האדם הפשוט נראים חריגים, אבל במישור של צדיקים עליונים יש להם משמעות מיוחדת במינה.




מה התורה רוצה ללמדנו בענין בן סורר ומורה?

מדובר על אדם שנפל פעמיים לאותו חטא ונענש - בפעם הראשונה גנב תרטימר בשר ("זולל") וחצי לוג יין ("סובא") מאביו ומאמו (ישנם מספר תנאים הלכתיים שלא נפרטם כאן) והוא לוקה בבית דין. בפעם השניה הוא חוזר ושונה על חטאו - ודבר זה כבר מצביע על התמכרות ועל חוסר היכולת שלו להשתחרר מן החטא. לאחר מכן התורה אומרת: "ותפשו בו אביו ואמו... ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים" (דברים כ"א, י"ט) - שווה בנפשך זוג הורים שגידלו את אותו בן במשך שלוש עשרה שנים והם מעוניינים כעת בהמתתו - זהו דבר שהוא בלתי סביר לחלוטין היכול אולי להיות מובן בחברה שיש בה רוח הקודש, חברה שבה אפשר להבחין למי יש עתיד חיובי ולמי לא (כמו שעשה משה רבינו כאשר הרג את האיש המצרי - ושם נאמר: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי" (שמות ב', י"ב) ואמרו חז"ל שראה משה ברוח קדשו שאין עתיד לצאת מאותו מצרי אף "איש"). לכן, אומרת לנו הגמרא שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא. אם כן - מדוע בכל זאת צריכים ללמדנו זאת? זוהי שאלה הנוגעת לכל מערכת הענישה שבתורה; השמנו ליבנו אל העובדה שמחלל שבת חייב סקילה, ויחד עם זאת מעולם כמעט ולא סקלו מחלל שבת? מכאן, שההלכה בנתה לעצמה מערכת שמעכבת את עצמה מן האפשרות לממש את איומיה. אם כן, לכאורה היא עושה לעצמה שירות רע כפול: מצד אחד היא איננה מרתיעה, ומצד שני היא מוציאה שם רע ליהדות שהיא סוקלת מחללי שבתות! אלא, צריך להבין זאת אחרת: אמנם אין כוונה לסקול בפועל מחלל שבת, אבל אנו מעוניינים שכל אחד ואחת ידעו מהי חומרת הדבר. כלומר, חומרת העונש באה בכדי להראות את חומרת המעשה. כך גם לגבי בן סורר ומורה, התורה באה ללמדנו עד כמה חמור כיבוד אב ואם - עד כדי כך שכשיש עבירה חוזרת ונשנית בענין זה - מגיעים לידי עונש סקילה החמור.




מה הטעם לאיסור לבישת בגד העשוי שעטנז?

האיסור ללבוש צמר ופשתים גם יחד נראה בעיני האדם המודרני כחסר טעם, ואפילו בימי חז"ל היו שהכניסו מצוה זו לתחום המצוות השמעיות (שאין להן הסבר שכלי). אלא, שעבור יוצאי ממצרים השעטנז היה ברור כשמש בצהריים: תרבות הלבוש במצרים היתה לבישת בגדי פשתן, שהרי הפשתן גדל על גדות הנילוס. לעומתם, רועי הצאן, הנוודים השֵמים (בינהם העברים) - היו לובשים צמר שנגזז מצאנם. ולכן, כאשר נאמר שלא ללבוש שעטנז, כל עברי היוצא ממצרים מבין שמדובר באיסור לעשות סינקרטיזם תרבותי - שלא לערב את התרבות המצרית בתרבות העברית. בנוסף, זוהי אינה הוראת שעה בלבד אלא מצוה לדורות, מפני שטעמי מצוות יש להן הופעה היסטורית ובמהלך הדורות נוספות להן משמעויות. כגון: הטעם שלא לשים באותה מדרגה גזל (לקיחת הצמר מן הכבשה) עם אי-גזל (לקיחת הפשתן שאין בה משום גזל), וכן שלא לערב גזל עם רצח (באיסור אכילת בשר וחלב), וכדומה. אמרנו לא פעם שמה שאסור בעולם החיצוני, בעולם העליון דווקא מתאחד. וכך, אף על פי ששעטנז נאסר עלינו, בגדי הכהונה שאנו מצווים לעשותם הם עצמם עשויים שעטנז. כלומר, ההפרדה התרבותית איננה פסילה מוחלטת של אחד מן הצדדים, אין כאן משום חלוקת העולם לחלק טוב וחלק רע - ישראל מצד אחד ומצרים מן הצד השני, אלא שעבורנו - ההכלה של התרבות המצרית היא בלתי אפשרית, אלא אם כן עולים אל הקודש פנימה (למשל - בביהמ"ק) שם דווקא יש מצוה גדולה לאחד בין ערכים, בין העולם העברי לעולם המצרי.




מחד, הכלאיים אסורים עלינו. מאידך, הכלאיים המלאכותיים הנעשים כיום מטיבים עם האדם. הכיצד?

יש דבר המכונה בפי הרב קוק "התבונה המעשית" - כאשר לוקחים עקרון גדול ומצליחים להסיק כיצד לממש אותו לפרטי פרטים באופן שלא יסתור את העקרון. כך למשל התורה אומרת לנו לא לעשות פסל ותמונה, ואם כן - מה יעשו הפסלים ובעלי האומנות למיניהם, היכן ינוצל הכשרון האומנותי שלהם? כאן נכנסת לתמונה ה"תבונה המעשית" שתנחה אותנו למשל לאסור רק עשיית פרצוף שלם, או להעזר בגוי כדי להשלים את פיסולו של הפרצוף ועל ידי כך להתיר גם עשיית פרצוף שלם. אין זו התחמקות כלל וכלל, אלא מדובר במהלך שלם: אנו רוצים להראות עיקרון, במקרה הזה העקרון הוא שהתורה מתנגדת לעבודה זרה ולאומנות הפלסטית. בזכות השמירה על עקרון זה במהלך הדורות ניצחנו את האלילות. כיוון שניצחנו אותה, אנו משאירים זכר לדבר - ואותו זכר יכול לבוא לידי ביטוי בכך שנצטרך להביא גוי על מנת שישלים לנו את בנית הפסל. כך גם בכלאיים - הכלאיים באים להראות שאין זה טוב לערבב תכנים, אלא כל דבר ודבר יש לו המקום והזמן המתאימים לו. לאחר מכן, כאשר אתה רואה שהדבר מעכב את ההתפתחות הבוטנית, או שאתה רוצה להיטיב עם העולם ואתה עושה מכון לכלאיים וכדומה, אז אפשר למצוא את "דרכי התבונה המעשיים" - למשל, להעזר בגוי להשלמת הביצוע של מלאכות כאלו ואחרות, ואז אין בכך כל בעיה.




האמנם אין הבנים מומתים בעוון אבותיהם (ולהפך)?

התלמוד מלמדנו שהכתוב המוזכר בפרשתנו: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (דברים כ"ד, ט"ז) שייך לדיני בתי דינים ובא לפסול עדות של קרובים, הן לחובה והן לזכות. מצד שני, מצאנו בדברי הימים שנאמר על אמציה מלך יהודה: "ויהי כאשר חזקה הממלכה עליו, ויהרוג את עבדיו המכים את המלך אביו, ואת בניהם לא המית, כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה' לאמר: לא ימותו אבות על בנים ובנים לא ימותו על אבות, כי איש בחטאו ימותו" (דברי הימים כ"ה, ג'-ד')), שם במפורש אומר הכתוב שמדובר בהדרכה במדיניות המלך, ולא בדיני גביית עדות! אלא, שיש להבחין בין פשוטו של מקרא הנקרא "כתוב בתורה בספר משה", השייך לתורת המלך, כלומר לאופן שבו המלך קורא בתורה, לבין מסורת התורה שבעל פה, השייכת להדרכה של כל איש ישראל. ההבחנה הזאת מקבילה לשני אופני מסירת התורה. האחד - ליהושע כמלך, המגלה את המגמה המוסרית של התורה, המגיעה ממנו עד מוסרי מסכת אבות. והשני - המסירה לכהנים ולחכמי הסנהדרין, הנקראת "סדר משנה" (עירובין נ"ד).




מצות היבום המופיעה בפרשה מופיעה יחד עם מצות החליצה. כיצד שתי המצות הללו דרות יחד בכפיפה אחת?

מצוות היבום באה להראות לנו שאין דבר אבוד בעולם. מדובר באשה שבעלה מת טרם הביאו יחד ילדים אל העולם. היינו יכולים לחשוב שלפנינו ענף אחד שאבד לו מן העולם, והנה באה מצוות היבום ובפיה בשורה - ניתן לתקן גם את האבוד. אפשר לראות את הרצון להקים שם למת כמשמעותי ביותר דווקא על רקע פתיחת הפרשה שעסקה במלחמה; המלחמה באה להשחית את העולם, והנה כעת מורה לנו התורה דרך שבה להשחתה הזו יש קץ, יש לה תיקון. אלא, שלפעמים דבר זה מסבך את האדם הפרטי, ולכן התורה הוסיפה דבר שלא היה בימי קדם - והוא: אפשרות החליצה; כאשר היבם לא מעוניין ליבם את אשת אחיו, התורה מציבה בפניו מצווה אחרת כדי להמלט מן התסבוכת האישית שלו. אלא, שאם הוא בחר באפשרות זו - האשה יורקת בפניו. ההערכה העצומה להמשכיות החיים היא זו שבאה לידי ביטוי באותה יריקה. היריקה היא משהו שיוצא מגופו של האדם והולך לו לאיבוד, זהו מעשה סימבולי לכך שאחי המת החליט ששמו של אחיו יאבד. כלומר, ההשפלה מכוונת היא ליבם ולא לאלמנה. בנוסף, כאשר חולצים את נעל היבם הסרבן, רוצים להראות לנו שיש איזושהי "נעל" שלא מתמלאת בתוכן. הלא גוף האדם הוא כלי, הוא כ"נעל" לנשמה, ובכך שנעל היבם נותרת ריקה, יש בכך מעשה סמלי נוסף לכך שלא רוצים להביא נשמה נוספת לעולם.

גם מצד האשה, דומני שיש כאן הרבה מעבר לשאלה הכלכלית של בעלות על נחלת הבעל או ירושתו. האלמנה יכולה באופן תיאורטי לרשת את בעלה, אבל ברור שאשה שיש לה שליחות לאומית כלפי המשך הדורות אינה יכולה להשלים עם כך שבעלה הותיר אותה ללא ילדים, ולכן היא חפצה ביבום. וידועים דברי הרב קוק שהרצון הבסיסי של האדם איננו הרצון לחיות, אלא הרצון להחיות, להביא ילדים אל העולם ולחנכם.